קובץ הערות קלא

מצ"ע. דבת מינו היא כמו ממזר דמותר בממזרת. אבל מלשון הרמב"ם נראה דהיתרו הוא בשביל רבו. ואילו היה מותר מצ"ע היה השיחרור חוב לו. ובתוס' י"ג דכו"ע ס"ל דעבדא בהפקירא ניחא ליה. אלא דזכות השיחרור מרובה מחובת איסורו בשפחה וצ"ע להבין דעת הרמב"ם. דממ"נ אי ס"ל כסברת תוס' מה צורך לטעמו דאין היתרו של עבד בשפחה בשביל עצמו. ואי לא ס"ל כסברתם. אלא כיון דיש חובה בשיחרורו לא מהני מה שהזכות יותר על החוב. א"כ מה יועיל טעמו. דמ"מ חוב הוא לו איסורו בשפחה. ואולי י"ל בדעת הרמב"ם דיש שני מיני חובות. א) אם עצם הדבר חוב הוא לו שמפסיד עי"ז דינו ומעלתו. בזה לא מהני מה שהזכות רבה על החובה. ואפשר שזהו כונת הירושלמי. הגע עצמך שהיתה אשתו של מוכה שחין עיי"ש. ב) היכא שאינו מפסיד דינו כמו בשיחרור. דגם קודם שנשתחרר לא היה לו היתר בשפחה מצ"ע. אלא דמ"מ בפועל אין השיחרור כדאי לו דנאסר בשפחה. בזה מועיל מה שהזכות יתרה על החוב: סימן מ"ח

א) כתבו תוס' פ' הבא על יבמתו (דנ"ד) דהאשה הנבעלת תעבור ואל תיהרג. דאינה חייבת למסור עצמה למיתה כיון דאינה עושית מעשה דקרקע עולם היא. ודבריהם צריכין ביאור מה חילוק יש בין הבועל לנבעלת. דהא רחמנא אחשביה להנאה מעשה כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות תרווייהו במשמע פ' המניח (דל"ב) ואין שום חילוק בחומר האיסור בין האיש להאשה ומה שהביאו ראיה לזה מרציחה דכשאומרים לו הנח עצמך ויזרקוך על התינוק שיתמעך אינו חייב ליהרג בשביל הצלת התינוק ג"כ אינו מובן דשם הטעם הוא דכשזורקין אותו על התינוק הוא אינו עובר על איסור רציחה כלל והזורקו הוא הרוצח ושפיר יש לחלק אם עושה מעשה הרציחה או לא. אבל בגילוי עריות שאין חילוק כלל בחומר האיסור בין הבועל להנבעלת למה נחלק ביניהן לענין יהרג ואל יעבור

ב) ונראה לומר בכונת דברי תוס' דס"ל דהא דחייב ליהרג בשביל שלשה דברים החמורין אין הכונה דפיקוח נפש נדחה מפני ג' דברים אלו. אלא דבזה הן חלוקין מכל המצות דכל התורה נדחית מפני פיקו"נ וג' דברים החמורין אינן נדחין מפני פיקו"נ. אבל מ"מ גם פיקו"נ אינה נדחית מפניהם. ובכה"ג דאיכא שני דברים שאינן דוחין זל"ז קיי"ל דשוא"ת עדיף ואסור לו לעשות שום מעשה. כמבואר בעירובין (ד"ק) בפלוגתא דר"א ור' יהושע לענין בל תוסיף ובל תגרע עיי"ש. וא"כ באשה הנבעלת שאינה עושית שום מעשה בפועל אינה חייבת למסור עצמה להריגה

ג) ומעתה מובנת ראיתם מרציחה שכונתם להביא ראי' דפיקו"נ אינו נדחה מפני גילוי עריות דהרי הא דבגי"ע יהרג ואל יעבור ילפינן לה מרציחה ושם לא מצינו אלא דפיקו"נ אינו דוחה לאיסור רציחה. אבל אין לנו ראיה משם ללמוד דפיקו"נ יהא נדחה מפני האיסור דלא משכחת לה כלל גבי רציחה. דהא אם רוצין לזורקו על התינוק בודאי אינו חייב למסור עצמו להריגה. כיון דהוא אינו עובר על איסור רציחה כלל כמ"ש הרא"ש בר"פ הבע"י עיי"ש. וא"כ לא נוכל ללמוד משם אלא דרציחה וג"ע אינן נדחין מפני פיקו"נ. אבל לומר דפיקו"נ נדחה מפניהם ע"ז אין לנו ילפותא משם כלל ומה"ת נאמר כן מסברא כיון דעיקר הדין הוא חידוש שאינו נוהג בכה"ת ואף דאינו חידוש ממש דנוהג בג' דברים ולא הוי חידוש אלא היכא דאינו נמצא רק בדבר אחד כמבואר בחולין (ק"ח) גבי בב"ח ושעטנז. אבל מ"מ פשיטא שאין לבדות דין כזה מסברא בלא ראיה מן הכתוב ומשו"ה, כן הדין לקושטא דמילתא שאינן דוחין זל"ז ואסור לו לעשות שום מעשה

ד) ויש להרמב"ן בזה שיטה אחרת וז"ל. במלחמות פ' בן סורר ומורה אמר הכותב יש לי להשיב ממעשה דרב כהנא בספ"ק דקידושין דתבעיה ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא. וממעשה דר' צדוק נמי דהתם יהרג ולא יעבור ולא מצית למימר דהתם לפנים משורת הדין דודאי לא הוי קטיל נפשיה אי לאו דינא הואי שהרי מקרא צוח ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מעם נפשותיכם אדרוש את דמכם וכו'. ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת. אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפש הילכך שמעינן מדרב כהנא דגויה אי נמי רשעת בת ישראל דקא אנסה ליה לבר ישראל בעבירה יהרג ואל יעבור וכו' עכ"ל

ה) ומבואר מדברי הרמב"ן דחייב לעשות מעשה בידים להרוג את עצמו כדי להנצל מן האיסור. וע"כ ס"ל דפיקו"נ נדחה מפני ג' דברים. ולפי"ז א"א לפרש בהא דקרקע עולם כפירוש תוס' משום דאינה עושית מעשה דמעתה אין שום טעם לחלק בכך דמ"מ יש עליה חומר האיסור כמו על הבועל והיא חייבת להרוג את עצמה להנצל מן האיסור. וא"כ צריך לפרש כמו שפירש בנמוקי יוסף פ' בן סורר ומורה וז"ל והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ. ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכי האי גוונא שרי ואפילו בג' עבירות חמורות וכו' וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשוא"ת כגון אסתר ואפילו בשעת השמד וכו' עכ"ל

ו) אבל קשה לפירוש זה דמאי משני בגמ' אאסתר דקרקע עולם היתה. דהא היא הלכה ברצון עצמה לאחשורוש כדרשת רז"ל כאשר אבדתי אבדתי. עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון ואיך הותר לה לילך למסור את עצמה לזנות דאילו לא הלכה לא היתה נקראת אל המלך. דבשלמא לפירוש תוס' לא קשיא כיון דבשעת ביאה היא קרקע עולם רשאית היתה להיבעל כמו בכל התורה דיעבור ואל יהרג ומדאורייתא שרי להכניס עצמו לסכנה באופן שיהא מוכרח אח"כ לדחות את האיסורין מפני פיקו"נ. כמ"ש במאור ובר"ן ספ"ק דשבת גבי אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת עיי"ש ובשו"ת ריב"ש. אבל להרמב"ן הרי אין חילוק כלל בין הבועל להנבעלת וטעמא דקרקע עולם הוא רק מפני שאין תועלת בזה שתמסור עצמה להריגה שבידו לבוא עליה על כרחה. אבל באסתר הלא היתה הברירה בידה שלא לילך ואפשר דבאמת עשתה שלא כדין כדי להציל את ישראל כמו ביעל שעשתה עבירה לשמה בשביל הצלת ישראל שנבעלה לסיסרא. וה"נ באסתר דכוותה וגדולה עבירה לשמה יותר ממצוה שלא לשמה, והא דפריך בגמ' מאסתר היינו מתחלת נישואיה לאחשורוש קודם מעשה המן דאז לא היה אלא הצלת עצמה לבד, ועוד אפשר לומר דשמא הצלת כל ישראל אלים טפי מפיקו"נ דיחיד וגם ג"ע נדחה בשביל זה וד"ז צ"ע

ז) ועיין בשבועות (די"ח) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ימתין עד שימות האבר כדי לפרוש באבר מת ועיי"ש בגמ' דלמ"ד משמש מת בעריות חייב הטעם הוא משום דאנוס הוא ופירש"י דמה יש לו עוד לעשות ולשיטת הרמב"ן קשה כיון דהפרישה היא ביאה גמורה בפני עצמה כמבואר שם שיציאתו הנאה לו כביאתו יתחייב להרוג את עצמו כדי שלא יצטרך לצאת. ושמא י"ל דהרמב"ן ס"ל דאיסור נדה אינו בכלל ג"ע לענין פיקו"נ אלא דתיקשי לכל השיטות דהרי בידו לחתוך את האבר בסכין שלא יצטרך