קובץ הערות קל

בתרומה. בכה"ג נראה דלא מהניא חמ"ק. אבל מדברי ר"ת והרשב"א הנ"ל. מבואר דס""ל דשפיר שייך בכה"ג חזק' היתר. וצ"ע אם נוכל להוכיח מזה דחולקין על סברת הרמב"ם הנ"ל. וס"ל דעבד כהן יש לו דין היתר מצד עצמו. ואינו כבהמת כהן. אבל נראה דאין חולקין על הרמב"ם. דאין טעם לחלק בין עבד לבהמה. אלא דס"ל דגם בכה"ג שייך לומר חזקת היתר כיון דסוף סוף היה מותר לאכול בתרומה מאיזה טעם שיהיה ועכשיו אנו באין לאוסרו. ומ"מ בדעת תוס' י"ל דס"ל דלא שייך בכה"ג חזקת היתר

ד) עכ"פ מדברי הרמב"ם נתגלה טעמו של דבר. דלא שייך לאסור שפחת כהן בתרומה משום זונה. דזה אינו שייך אלא אם היה לה היתר אכילה מצד עצמה. וכשזינתה הפסידה דינה. אבל בשפחה גם אם לא היתה זונה. אין לה דין היתר בשביל עצמה. אלא שרבה מאכילה בתרומה. כמו שמאכיל לבהמתו. ובזה לא שייך פסול זונה. אלא דלכאורה לא הועלנו כלום לתרץ קושית הכס"ד. דאכתי תיקשי מ"ש אשת כהן מעבד ושפחת כהן. דהא תרווייהו ילפינן להו מקנין כספו. אמנם נראה דאשת כהן יש לה היתר בתרומה מצד עצמה. ולא הויא כבהמתו. וראי' לזה מהא דס"ל לרבא דאפילו אין כח לבעל להאכילה עכשיו מ"מ אוכלת משום שכבר אכלה. ועיי"ש בסוגיא דפריך. דא"כ אשת כהן שמת בעלה תאכל. שכבר אכלה. ומשני התם פקע קניניה. ומוכח מזה דאילו היה אפשר לאשכוחי בחי שאינו יכול להאכילה עכשיו. דומיא דמת. היתה אוכלת. בשביל שכבר אכלה. ואילו בבהמת כהן כה"ג. הדבר פשוט דלא שייך לומר שתאכל מפני שכבר אכלה. וע"כ צריך לחלק דבבהמה אין ההיתר להבהמה מצד עצמה אלא להבעלים וצריך שיהא להבעלים עכשיו כח להאכילה. אבל אשתו כ"ז דלא פקע קניניה. אוכלת בשביל עצמה. ואינה צריכה לבעלה בכל שעה ושעה שיאכילה עכשיו. ומשו"ה שייך באשתו פסול זונה וחללה. ולא בשפחה

ה) אבל קשה דבשלמא בבהמה דאין עלי' איסור זרות אלא דאסור להאכילה מהני קנין כספו. אבל בעבד הא מוזהר כאשה. דבשלמא אם יש לו דין היתר מצ"ע ל"ק אבל לפי"ד הרמב"ם דהעבד עצמו אין לו דין היתר לתרומה. אלא שרבו מאכילו כשורו וחמורו. קשה דאיסורא דעבד להיכן אזיל. וי"ל דכמו דאמרינן לענין היתר שפחה בעבד עברי דלא הוי היתר גברא אלא היתר המעשה. דביאה שהיא עבודת רבו מותרת. ואם אינה עבודת רבו אסורה. ה"נ לענין תרומה דאכילת קנין כספו של כהן הויא אכילת כהן. דוגמא רחוקה לזה. אכילת כהן בקדשים היא אכילת גבוה חולין (ק"כ) ושריא דאכילה כזאת היא אכילה מותרת. אבל אם נצייר אכילת עבד בתרומה שאינה אכילת רבו אסורה דהעבד מצ"ע אין לו היתר לאכול תרומה [ומש"כ שם עוד דמוכח מהרמב"ם דגם היתר שפחה בע"כ הוא בשביל רבו ולא מצ"ע. כן מוכח גם מרש"י גיטין (ל"ט) דמעוכב גט שחרור אסור בשפחה עיי"ש. נ)

ו) [ר"פ אלמנה ליהוי כקנינו שקנה קנין והיינו דמדחזינן דעבדי עבדים אוכלין ובזה אין לומר דהעבד מאכיל לעבדיו דהא אין לעבד היתר אכילה מכח עצמו אלא מכח האדון כבהמתו. וע"כ דעבדי עבדים נמי אוכלין מכח האדון וא"כ באשה נמי יאכלו עבדיה מכח הבעל אף שהיא חללה ולא פריך מאשה שקנתה עבדים דהתם אפשר שהעבדים אוכלין מכחה ולא מכח הבעל והיכא שהיא חללה אינה יכולה להאכיל אבל כיון דעבדי עבדים אוכלין מכח האדון א"כ גם עבדי אשה יאכלו מכח הבעל אפילו היא חללה. ומשני קנין אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל דאף שאוכלים מכח האדון מ"מ גזה"כ דרק קנין אוכל מאכיל [ועיין בירושלמי כאן לענין עבד ערל אם עבדיו אוכלין בתרומה. נ.]

ז) אלא דאכתי צריך ביאור. כיון דאשתו ושפחתו ובהמתו. כולהו מקנין כספו ילפינן להו. איך נחלק ביניהם אולם ברש"י פ' אע"פ (נ"ח). ד"ה והאי קנין אחיו הוא. כתב דהא דקידושי ביאה מאכילין. הוא משום דאיתקוש הוויות להדדי. ומבואר מזה דפירוש קנין כספו גבי אשת כהן הוא שקנה אותה בכסף. ומשו"ה הוקש' לרש"י. בנתקדשה בביאה. או בשטר. למה אוכלת. הרי לא קנאה בכסף. והוכרח לומר הטעם. משום דאיתקוש הוויות להדדי. ולכאורה הטעם הזה אינו שייך אלא באשת כהן. אבל אכתי תיקשי בעבד כהן שקנאו בשטר או בחזקה. דהתם ליכא היקישא דהוויות להדדי. וכן בבהמה שקנאה במשיכה. וצ"ל דבקנין כספו נכללו שני דינים. א) עבדו. שהוא קנוי לו כשורו וחמורו. וזהו נקרא קנין כספו שיש לו בו קנין כסף. ב) אשת כהן שאין לו בה קניני ממון כלל מדאורייתא. התם ע"כ צריך לפרש קנין כספו. שקנאה בכסף. ובנזיר (ס"א). לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו. ואשה שפיר נפשה קנויה לה. ובשו"ת אבני מילואים סי' י"ז. הביא ראיה. דאכילת תרומה גבי עבד. תלוי בקנין איסור שבו ולא בקנין ממון. מהא דארוסה אוכלת בתרומה אף דאין להארוס בה שום קנין ממון. ודבריו מתמיהין. דהא זהו בעיא בגמ'. מעוכב ג"ש אם אוכל בתרומה. ואמאי לא פשטוה בגמ' מהא. ולפי הנ"ל אין ראיה מאשה לעבד. דהן שני דינין חלוקין. דבעבד תלוי במה שיש לו בו קנין ממון. ובאשה הוא מפני שקנה אותה בכסף

ח) [מיהו לדעת ר"ת. ורבים העומדים בשיטתו. דיבמה הזקוקה אוכלת בתרומה מדאורייתא. צ"ע אם אפשר לפרש בקנין כספו כפירש"י. דהא לא קנאה בכסף. וגם ליכא היקישא דהוויות להדדי. אלא שנראה שם מדברי הרמב"ן ורשב"א. פ' אע"פ (נ"ח). דאוכלת מכח קנינו של הבעל. דכ"ז שלא חלץ לה עדיין כחו של הבעל קיים. ומה"ט כתב הרמב"ן שם. דדוקא כל היכא שאכלה מכח הבעל. אוכלת מכח יבם. וכל שאין הבעל מאכיל. אי מדאורייתא אי מדרבנן. אין היבם מאכיל. ולפי"ז אם היה הבעל חלל והיבם כהן. אסורה לאכול מדאורייתא אפילו לא נבעלה לבעלה חלל ולא נתחללה. אבל קשה להבין דמ"ש דלכל הדינים יבמה אינה כאשת איש. דלא קיי"ל כר"ש בזיקה ככנוסה. וגם שומרת יבם שזינתה אינה כא"א. למאן דלית ליה דרב המנונא. ומ"ש דלענין אכילת תרומה נחשבת כאשתו. ועוד מפורש בגמ'. פ"ק דקידושין (י"ג) ופ' המגרש (פ"ג). דאיסור יבמה לשוק הוא מכח היבם. דאילו מבעל הא שריא וקיימא]

ט) ובפ"ק דכריתות. פלוגתא דר' מאיר וחכמים. בבת כהן שנתחללה. דס"ל לחכמים דאם אכלה תרומה בשוגג. פטורה מקרן וחומש. דלא הויא זרה מעיקרא וקשה דא"כ גם בת ישראל הנשואה לכהן שנתגרשה או נתאלמנה תהא פטורה מחומש. דבשעה שהיתה נשואה לכהן לא היתה זרה. לפי מ"ש דיש לה דין היתר בשביל עצמה. וצ"ל דאף דיש לה היתר אכילה. מ"מ גם בשעת היתרה הויא זרה. ואינו מועיל לה היתרה אלא בשעתו ולא אח"כ. שתיפטר בשביל זה לעולם מקרן וחומש. וביאור החילוק. דבת כהן מותרת בתרומה ממילא שאין לה סיבה להיאסר. שאיננה זרה. אבל אשת כהן זרה היא. אלא שיש בה דבר המתירה. וכשנתגרשה ואין לה דבר שיתירנה. ממילא נשארת באיסורה. ואין הגירושין פוסלין אותה. אלא שמסלקין את דבר המתירה וממילא היא פסולה מתולדתה שהיא זרה. משא"כ בבת כהן שנתחללה. שנתחדש בה עכשיו דבר הפוסל'. וע"כ לא הויא זרה מעיקרא

י) והנה מלשון הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל מבואר. דגם היתרו של עבד כנעני בשפחה. הוא בשביל רבו ולא מצ"ע. וד"ז צ"ע דמסברא נראה דעבד מותר בשפחה