קובץ הערות קכט

תוס' דטעמא דפקעי הוא משום חצי אשה אלא דמפרש מ"ט לא אמר גמרי. ופירש דכיון דגופא אחרינא הוא לא שייך גמרי

] ה) ובפירש"י פ' השולח בח"ש וחב"ח שנתקדשה ונשתחררה פקעי קדושיה משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ולכאורה קשה דהא לא נשתנה עכשיו אלא צד העבדות. וצד החירות לא נשתנה. וצ"ל דס"ל לרש"י דח"ע וחב"ח אינו חצי גוף עבד וחצי גוף ב"ח אלא כל הגוף יש לו דיני עבד ודיני בן חורין ועתה כשנשתחרר לגמרי פקעו ממנו דיני עבד ומשו"ה שייך בו גר שנתגייר וכו'. אלא דק' דהא ח"ע וחב"ח הי' קודם שחרורו עבד של שני שותפין וכל שותף הרי יש לו בהעבד חצי גוף כמו בבהמה של ב' שותפין וכששחרר אחד חלקו הרי נשתחרר חצי גוף. ואפשר דבעבד של ב' שותפין לא אמרינן דיש לכ"א חצי גוף משום דינקי מהדדי כמבואר בביצה (ל"ז) גבי בהמה של ב' שותפין. ובעבד גרע יותר דבבהמה אפשר לחלק הבשר אחר שחיטה ובעבד ל"ש זה. ובתוס' פ' השולח הקשו בהא דח"ע וחב"ח אסור בח"ש וחב"ח. משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות. מ"ש מהא דפרד מותר בפרדה ולא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. ותירצו דלענין כלאים תרי מיני אסר רחמנא ופרד ופרדה מין אחד הוא. ובתשב"ץ ח"ב סי"ד פי' דבריהם דבפרד היא הרכבה מזגית ובח"ע ובחב"ח היא הרכבה שכונית [הובא בהקדמה לש"ש] וכונתו דבח"ע וחב"ח הוי חצי גוף עבד וחצי גוף ב"ח וזה שלא כדברי רש"י הנ"ל. וק' מהא דאיתא שלהי מכות המרביע שור פסולי המוקדשין לוקה. ופי' המפרש משום דיש בו צד קדושה וצד חולין ואתי צד קודש ומשתמש בצד חולין והכא ודאי הוי הרכבה מזגית דכל הגוף יש לו דיני קודש וחולין והוי דומיא דפרד. וצ"ל דפרד אינו מין סוס ולא מין חמור אלא מין שלישי אבל שור פסוה"מ יש בו צד קודש וצד חולין. וח"ע וחב"ח דומה בזה לפסוהמ"ק אפי' לפירש"י דיש בכולו דיני עבד ודיני ב"ח (עיין ריטב"א מכות שם בשם הרמ"ה דהטעם משום דהעור והגיזה קודש והבשר חולין עיי"ש. וא"כ הוי ג"כ הרכבה שכונית נ']: סימן מ"ז

א) בשו"ת בשמים ראש סי' ש"מ. בהגהת כסא דהרסנא הקשה באשת כהן שנתחללה. אמאי נפסלת מאכילת תרומה. מ"ש משפחת כהן. דהויא זונה. ומ"מ אוכלת בתרומה. משום דהוי קנין כספו של כהן. וע"ש שכתב. והיותר צל"ע לשון. תוס' פ' הבע"י (נ"ז.) ד"ה לאו בקדושתו קאי. דמשמע מדבריהם. דאפילו מותרת לו. לא אכלה. ולמה תהא גרועה משפחה. ואטו שפחת כהן שנתחללה מכהן לא אכלה בתרומה. וצ"ע עכ"ל. והנה ז"ל הרמב"ם בפירוש המשניות. פ"ק דגיטין, ומה שהשיבו לו חכמים. מפני שהוא קנינו. ר"ל שזה העבד באכילת תרומה. או בהיותו בועל כנענית. לא הוסיף בעצמו מעלה. עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות. ואמנם זה. כמו שתאכל בהמת כהן תרומה. מפני שהוא קנין כספו לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה עכ"ל. ובתוי"ט שם תמה ע"ז. דבגמ' איתא היינו דקא מהדרי ליה במתניתין. מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל. ופסיל ליה כל היכא דאיתיה. והרמב"ם מפרש לדברי חכמים. בפירוש שלא נזכר כלל בגמ'

ב) ולישב דברי הרמב"ם. י"ל עפ"י דברי תוס' שם. ד"ה וכי תימא. אי בעי זריק ליה גיטא. וא"ת מה בכך. מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור. שפוסלו מתרומה. וי"ל דקסבר. דלא חשיב ליה חובה מה שמקבל זה. כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר עכ"ל. ונראה דגם הרמב"ם ס"ל כתירוץ זה. אלא דס"ל דהסברא הזאת לא תועיל. רק אם נאמר. דאכילת העבד בתרומה איננה מעלה שלו. שהפסידה ע"י השיחרור רק הוא זכותו של האדון שיכול להאכיל תרומה לקנין כספו אלא דמ"מ היה ראוי לומר. דסוף סוף השיחרור חוב הוא לעבד. דקודם שיחרורו היה יכול לאכול תרומה. מפני זכות האדון. ועכשיו אינו יכול. ובזה שפיר שייכה סברת תוס'. כיון דיכול רבו בכל שעה לפוסלו. לא הפסיד כלום ע"י השיחרור. אבל אי נימא. דאכילת העבד בתרומה היא מעלה שלו. דבשעה שהוא קנין כספו של כהן. יש לו דין היתר לתרומה מצד עצמו. וע"י שיחרורו הפסיד המעלה הזאת. ודאי לא שייך כלל תירוץ תוס'. דנמצא דהשיחרור חוב גמור הוא לעבד. ומה בכך שיכול לחוב לו בענין אחר. וגם אז יהיה חוב לו. ולפי"ז צריכין לשני הטעמים יחד. עד שלא יהא השיחרור חוב לעבד. א) מצד הדין כיון שגם קודם השיחרור לא היה לו דין היתר מצד עצמו. א"כ ע"י השיחרור לא נשתנה דינו של העבד לגריעותא. ב) גם בפועל לא הפסיד הריוח של אכילת תרומה ע"י השיחרור. כיון שהיה ביד האדון לפוסלו בענין אחר

ג) ובתוס' שם ד"ה שביק ליה. משמע דאי עריק אוכל בתרומה. וקשה ליחוש שמא מכרו לישראל. ומיתסר בתרומה עכ"ל. ולכאורה מאי קושיא. הא העבד יש לו חזקת היתר לאכול בתרומה. ובחידושי הרשב"א פ"ב דקידושין (מ"ה) בשם ר"ת. הוכיח מזה דשמא קידש לא חיישינן והיינו משום חזקה. ואפשר דקושית תוס' היא לשיטת הר"ר מנחם מיוני. החולק על ר"ת עיי"ש. אמנם לפי"ד הרמב"ם הנ"ל אפשר לומר. דעבד אין לו כלל חזקת היתר לאכול בתרומה. וכמו באם נסתפק בבהמתו של כהן אם יצאה מרשותו. דנראה דלא שייך לדון בה משום חזקת היתר לאכול בתרומה. דענין חזקה הוא שלא נשתנה הדבר מדינו שהיה לו מקודם. והבהמה גם בשעה שהיתה קנויה לכהן. לא היה לה דין היתר בתרומה. וכמו כן בעבד. ואי דתיקשי דנוקי להעבד בחזקת מרא קמא. שלא יצא מרשות בעליו הכהן. וממילא מותר לאכול בתרומה. י"ל דחזקת מ"ק היא חזקת ממון. ולא מהניא אלא לענין ממון ולא לענין איסור. ובקצה"ח סי' ל"ד הקשה בעדים פסולים לפנינו ולא נודע מתי נפסלו דאמרינן אתמול כשרים היו משום חזקת כשרות ואמאי לא הוי תרתי לריעותא דהרי פסול לפניך וחזקת ממון עיי"ש. ולפי הנ"ל אין זו קושיא דלענין פסולו וכשרותו של העד חזקת ממון לא מעלה ולא מורידה דלא מהניא אלא לענין ממון וכעין זה תירץ בנתיבות שם]. וכעין זה פ' המדיר (ע"ה). אמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל כלל בתר חזקת הגוף. כי לא אזיל ר"י בתר ח"ה. אלא היכא דאיכא חזקה דממונא. ובחידושי הרא"ה והריטב"א שם כתבו דהא דלא מהני חזקת הגוף במקום דאיכא חזקה דממונא. אינו אלא לענין כתובה. אבל להצריכה גט שפיר מהניא חזקת הגוף דחזקת ממון לא מהניא אלא לענין ממון ולא לענין גט. וה"נ לא נתיר להעבד בתרומה משום חמ"ק. ואף דנראה דעבד או בהמה שזכה בהן כהן משום דינא דהמע"ה או חמ"ק יכול לאכול בתרומה. כמבואר בסוגיא דתקפו כהן דיכול לפטור בבהמה זו שאר בהמותיו ממעשר. וה"ה דיכול לצאת באתרוג כזה ביום ראשון דקרינא ביה לכם. דמ"ש ממעשר בהמה. מ"מ נראה דאין זה שייך כאן. דהתם הספק הוא על הבעלים אם הוא עדיין ממונו. ולזה מהני חמ"ק. והאיסור נגרר אחר הממון. אבל הכא אין ספק כלל להבעלים שהרי הוא יודע אם מכרו או לא. והספק הוא על העבד. אם צריך לחוש שמא מכרו רבו לישראל רק דנימא דחמ"ק מכרעת שלא מכרו רבו. וממילא מותר