קובץ הערות קכח

דנאסרה לבעל נאסרה גם לבועל האוסרה על הבעל. וצריך תלמוד

י) ולדעת הר"ש י"ל. דהא דאמר שמואל. שחוף מקנין על ידו. הוא משום דס"ל. משמש מת בעריות חייב. והא דפריך בגמ' פשיטא הכי פירושו. דכיון דאמר שחוף מקנין על ידו. ע"כ ס"ל דמשמש מת בעריות חייב, וא"כ פשיטא דמקנין על ידו. ואין לומר דהוא גופא קמ"ל דמשמש מת חייב. א"כ הי"ל לומר בהדיא הך דינא דמשמש מת חייב. וממילא ידעינן דמקנין על ידו. אבל למ"ד משמש מת פטור אין האשה נעשית זונה ע"י השחוף. אבל הרמב"ם דפסק כשמואל. אף דקיי"ל דמשמש מת פטור. ע"כ צ"ל דשם זונה אינו תלוי בדיני ביאה וא"כ י"ל לדעתו דאפילו אי ס"ל לרב המנונא דקידושין תופסין ביבמה לשוק. ובעל ולא קידש אינו לוקה. מ"מ נאסרת ליבמה דלדידיה יבמה ה"ה כא"א ואיסורא דא"א שזינתה לבעלה תלוי בשם זונה וכמו בכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאה בלא קידושין. אף דאינו עובר בלאו

יא) ובר"פ נושאין על האנוסה מבואר. דבשומרת יבם של אביו. עובר גם משום יבמה לשוק אף דהיא דודתו. ולא תפסי בה קידושין. ומקשין מזה לדברי הרמב"ם. דבעל ולא קידש אינו לוקה. וי"ל דהיכא דלא תפסי קידושין. עובר בביאה גרידא כמו בזונה לכהן. דבבא על זונה ישראלית בלא קידושין אינו לוקה ובבא על הנכרית לוקה משום זונה. וה"נ ביבמה לשוק דכתיב לא תהיה אשת המת וגו' י"ל הראוי להויה הויה הראוי לשכיבה שכיבה. כמו בקרא דכי תהיה לאיש זר. דמאי כי תהיה כי תבעל: סימן מ"ו

א) ר"פ הבא על יבמתו. שכבת זרע דכתיב גבי אשת איש. פרט למשמש מתה. סד"א הואיל ולאחר מיתה. נמי מיקריא שארו ליחייב עליה באשת איש. קמ"ל ויש בזה שני פירושים. א) קמ"ל דאע"ג דהויא שארו לאחר מיתה מ"מ פטור משום דביאת מתה אינה ביאה בא"א. וה"ה בכל העריות. וכן הוא ברמב"ם פ"א מהל' איסורי ביאה. וכן נראה מדברי תוס' פ' יש נוחלין (קי"ד). ד"ה מה אשה את בעלה. אבל בתוס' כאן פירשו קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו. וזה לא שייך אלא באשת איש. ולפי"ז בכל העריות הבא על מתה חייב. אלא דבפ' ד' מיתות ממעט למשמש מתה מקרא אחרינא. ב) ובתוס' פ' יש נוחלין שם. כתבו תימא דאמאי פשיטא ליה בבעל טפי מבבן. דמה שפירש ריב"ם. דלכך פשיטא ליה בבעל. משום דשאירות פקע ליה ע"י מיתה. כמו ע"י גירושין. אין נראה. דאמר בהבא על יבמתו. דלאחר מיתה נמי מיקרי שארו. ובהגהות הרש"ש תמה על קושיתם. דהריב"ם קאי במיתת הבעל. דאיתקש לגירושין כדאיתא פ"ק דקידושין. ובפ' הבע"י איירי במיתת האשה. דלא איתקש לגירושין. ומשו"ה מיקרי שארו לאחר מיתת האשה. ולא לאחר מיתת הבעל. ונראה דהא דקאמר בגמ'. לאחר מיתה נמי מיקרי שארו. פירש"י דכתיב גבי טומאת קרובים. לשארו הקרוב אליו. שארו זו אשתו. והך קרא קאי. בין במיתת האשה. בין במיתת הבעל. דכשם שהבעל חייב לטמאות לאשתו. ה"נ האשה חייבת להתטמאות לבעלה. כדתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה. וכן היא לא מיטמאת לו ופירש"י דאינה חייבת להיטמא לו. משום דהיא ארוסה. ומוכח דבנשואה האשה חייבת להיטמא לבעלה. והיינו מקרא דשארו. וא"כ שפיר מוכח דגם לאחר מיתת הבעל מיקרי שארו. ולפי"ז ע"כ צ"ל. דהא דאיתקש מיתת הבעל לגירושין. אינו אלא לענין היתר. דכמו דגט מתיר. ה"נ מיתת הבעל מתירה אבל לענין שאירות לא איתקש. וכן משמע מהא דתניא פ' יש נוחלין. לענין ירושה. יכול אף היא תירש את בעלה. והאיך אפשר לומר כן. דלאחר מיתתו אינה שארו. ובתוס' ר"פ שבועת העדות. נסתפקו בהא דאשת חבר ה"ה כחבר. לענין כבוד. אם גם לאחר מיתת בעלה אמרינן הכי. אף דבגרושה בודאי לא אמרינן הכי. זהו לדעת תוס'

ב) אבל הר"י מיגש והרמב"ן והרמ"ה. כולם כתבו כפירוש הריב"ם. ולדעתם צריך לחלק. כמ"ש הרש"ש. בין מיתת הבעל למיתת האשה. ולפי"ז אשה אינה חייבת להיטמאות לבעלה אפילו נשואה. והא דקתני בברייתא גבי ארוסה לא מיטמאת לו. לאו דוקא ארוסה. אלא שיטפיה נקט. כמ"ש הרמב"ן בתורת האדם. לדעת הרמב"ם. דנשים אינן מצוות כלל במצות טומאת קרובים. עיין ברא"ש בהלק"ט הל' טומאה סי' ד'. או אפשר דס"ל כמ"ש בתוס' הרא"ש לפירוש תוס' דקמ"ל דלא מיקרי שארו לאחר מיתה. והא דצריך להיטמאות היינו למי שהיתה שארו בחייו צריך להיטמאות לה לאחר מיתה. וא"כ י"ל דגם אשה לבעלה צריכה להיטמאות. אף דעכשיו איננה שארו. וכן נראה ס"פ אלמנה לכה"ג. ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה. ושבה אל בית אביה. דעביד צריכותא מאלמנה וגרושה. ואמאי לא קאמר. דאי כתיב גרושה. הו"א דדוקא גרושה חוזרת לאכול. משום דפקעה שאירות לגמרי. אבל אלמנה דאכתי הויא שארו. אין ללמוד מגרושה דחוזרת לתרומה

ג) לפימ"ש בתוס' פ' יש נוחלין. דלאחר מיתה נמי מיקרי שארו ולא פקעי קידושין במיתתה. קשה מזה. למ"ש תוס' פ' השולח. גבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה ונשתחררה. דאיכא מ"ד פקעי קידושיה. ופירשו שם בתוס' הטעם משום חצי אשה. וכונתם. דבשעה שהיתה ח"ש וחציה ב"ח. לא מיקריא חצי אשה. דחציה שפחה לענין קידושין. הויא כמו חצי בהמה. וחצי אשה לא מיקריא אלא היכא דיש אשה שלימה בת קידושין. והוא לא קידש אלא חציה. אבל היכא דליכא כלל יותר מחצי אשה. לא הוי חצי אלא שלימה. ומשו"ה כשנתקדשה בשעה שהיתה ח"ש וחב"ח. שפיר חלו הקידושין. ולא הוי חצי אשה. אבל עכשיו שנשתחררה. וא"כ גם חציה השניה ראויה לקידושין. והיא אינה מקודשת כולה. משו"ה פקעי קידושין. משום דעכשיו היא חצי אשה. ומוכח מזה. דכשם שאין קידושין חלין מתחלתן בחצי אשה. ה"נ אם נעשית חצי אשה אח"כ פקעו קידושיה. משום דאשה אמר רחמנא ולא חצי. היינו דחצי לא מיתקריא אשה. וקשה מכאן. דזה דבר פשוט. דמתה ג"כ לא מיתקריא אשה. ואם יקבל האב קידושין בעד בתו קטנה מתה. בודאי לא יחולו הקידושין כלל. ואין המקדש נאסר בקרובותיה. דמתה לא מיקריא אשה לענין קידושין. ומ"מ כשנתקדשה בחייה לא פקעי קידושין כשמתה. אף שעתה איננה אשה. ולמה יגרע כשנעשית חצי אשה יותר ממתה

ד) ורש"י פירש שם. דטעמא דמ"ד פקעי לא משום חצי אשה. אלא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והיינו דס"ל לרש"י. דאף דאין קידושין חלין מתחלה בחצי אשה. מ"מ לא פקעי משו"ה. וכמו במתה וכנ"ל, וק"ק דסברות רש"י ותוס' לענין חצי. הן סברות הפוכות מלענין ערוה. דבס"פ החולץ מוכח מרש"י. דאם נעשית ערוה לאחר קידושין. פקעו קידושין. כשם שאין קידושין חלין מתחלה בערוה. ובתוס' שם חלקו על רש"י דאיסור ערוה אינו מפקיע קידושין שכבר חלו וצ"ל דחצי אינה דומה לערוה. ולדעת תוס' יש לחלק בפשיטות. דחצי לא הויא אשה. וא"כ ודאי אינו שייך שיהיו קידושין במי שאינה אשה. כמו אילו משכחת שאשה נעשית איש. ודאי פקעו קידושיה לכו"ע. אבל לדעת רש"י צריך ביאור. מ"ש חצי אשה מערוה. [ואפשר דגם רש"י ס"ל כפירוש