קובץ הערות קכב

והוא קרבן ודאי ולא ספק קרבן. וכ"כ בספורנו ס"פ ויקרא על הכתוב אשם הוא. אע"פ שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא לא יחשוב שמכניס חולין בעזרה כי הוא קרבן. אע"פ שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק. והטעם הוא כי אשום אשם לד' כשלא נזהר בדבר עד שנפל בו הספק עכ"ל. ולדבריו אשם תלוי הוא קרבן ודאי על איסור ספיקא דאורייתא. ולא כן מבואר ברמב"ם פי"ח ממעה"ק דהשוחט א"ת בחוץ פטור. ואפי' לשי' הראב"ד שם דחייב חטאת א"א לומר דטעמו כהצ"צ דהוא בא על איסור. סד"א לחומרא דהא תנן חייבי אשם תלוי שעבר עליהן יוהכ"פ פטורין. דהוא חטא שאין מכיר בו אלא המקום. ולדברי הצ"צ והספורנו דחיובו על מה שעבר באיסור סד"א הלא מכירין החטא וכמו חייבי חטאות ואשמות ודאין. וע"כ צ"ל דטעם הראב"ד דחיובו הוא משום ספק שמא אכל חלב ומ"מ יש לו דין קרבן ודאי מגזה"כ]

ה) ומש"כ בצ"צ לפרש דברי הרשב"א בנתערב ספק איסור אפי' אם קמי שמיא גליא שהוא שומן. מ"מ צריך ביטול משום איסור ספיקא דאורייתא תימא דאפי' נאמר שבשעה שהוא ספק טריפה עבר על איסור סד"א היינו מפני שהי' צריך לחוש שמא הוא טריפה אבל בנתערב ובטל איסור טריפה איזה ספק איסור יש כאן. דאם הוא טריפה כבר נתבטל וממילא אין כאן שום ספק איסור. אלא דכדברי הצ"צ מוכח עוד ממ"ש הרשב"א פ"ק דביצה] דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות אסור ואין כאן ס"ס להתיר משום דאין לומר דאפי' זהו שנתערב שמא אינו טריפה דהא כבר אסרתו קודם שנתערב. והיינו דאפי' אינו טריפה מ"מ הוא אסור משום סד"א [וק' למ"ל ה"ט בלא"ה א"א להתיר משום ס"ס דהוי תרתי דסתרי דאם נתיר כ"א מטעם ס"ס צריך להתיר שניהם כמש"כ תוס' נדה (כ"ז) וצ"ע]. וכן מ"ש הפוסקים גבי ספק איסור שנתערב ברוב היתר במינו דאסור ואינו דומה לנשפך וספק אם הי' בו ששים דמותר מטעם ספיקא דרבנן. דהכא שאני דעיקר הספק הי' בדאורייתא קודם שנתערב אלא שאח"כ נתגלגל בדרבנן. ובשו"ת הגרע"א סי' ס"ד הק' מדברי הרי"ף בפסחים מספק חמץ אינו אוסר במשהו דהוי ספיקא דרבנן. וה"נ עיקר הספק הוה בדאורייתא. וכדברי הרי"ף מפורש במס' תרומות דספק תרומה אינו אוסר במאה משום דהוי ספיקא דרבנן והתם ג"כ עיקר הספק הוי בדאורייתא. אמנם לפי"ד הצ"צ ל"ק דטעמא דנתגלגל בדרבנן אסור. אף דלכאורה עכשיו הספק בדרבנן היינו משום דהספק איסור צריך ג"כ ששים ככל האיסורים דאיסור סד"א הוא ככל האיסורין. אבל לענין משהו בחמץ לא שייך לומר כן דהא אם אינו חמץ אין איסורו אלא משום סד"א ולא משום חמץ ואיסור זה אינו אוסר במשהו. וכן בספק תרומה לאסור במאה. דאם אינה תרומה אף שאסורה משום סד"א. אבל האיסור הזה א"צ מאה לבטלו דאינה איסור תרומה

ו) ובעיקר דברי הצ"צ נראה מדברי תוס' בכמה מקומות שלא כדבריו. והוא בתוס' ר"פ כל הזבחים שנתערבו בנתערבו בטריפה דקתני ירעו עד שיסתאבו ויפדו והקשו בתוס' דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ותרצו דכיון דהקדשים אינן טריפה ומותר לאדם מותר להאכילן לכלבים. ולסברת הצ"צ מה מהני מה שאינו טריפה מ"מ אסור לאדם משום סד"א. ובתוס' פ' כיסוי הדם (פ"ד) מבואר לענין מלאכה ביו"ט דהותר שלא לצורך אוכל נפש. ובלבד שיהא צורך היום קצת ואפי' מצוה דרבנן מקרי צורך היום כמו ס"ת לקרות בו. ומ"מ מצוה שצריך מסד"א לא הוי צורך ודאי. ובתוס' ר"ה (כ"ט) הביאו ראי' דאיסור ברכה לבטלה א"א מדר' מהא דספק אמר אמת ויציב חוזר עיי"ש. וק' אמאי לא הוכיחו מכל הברכות כולן דאינן אלא מדרבנן וע"כ צ"ל כיון דמצוה מדרבנן לברך מקרי לצורך. וא"כ גם בספק דאורייתא דצריך לברך מספיקא מקרי לצורך. וכן לענין טלית המצויצת בשבת דמותר לצאת בה ברה"ר אפי' אם אינה חייבת אלא מדרבנן. משום דהציצית הוי צורך הבגד. ואילו בספק דאורייתא כמו בטלית חצי' סתום וחצי' פתוח אסור לצאת בה ברה"ר בשבת וכ"ז שלא כדברי הצ"צ דלדבריו חיוב הספק הוא ודאי חיוב. אלא שנראה כדבריו בגמ' שבת (נ"ה) אמרה מה"ד לפני הקב"ה אם לפניך גלוי וידוע לפניהם מי גלוי עיי"ש. ואף דליכא חיוב תוכחה היכא שאין דבריו נשמעין מ"מ נענשו שהיו חייבין להוכיח מספק שמא יקבלו מהן. ושמא י"ל דמצות תוכחה כך נאמרה מתחלה על הספק וחיוב תוכחה בספ' הוא ודאי חיוב ואינו דומה לשאר ספ' מצוה. ובתוס' פ"ק דכתובות (ט') הקשו אהא דאמרינן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה משום דכל היוצא למלחמת ב"ד גט כריתות כותב לאשתו מ"מ ק"ק איך בא עלי' למה לא הי' ירא שמא יחזור והיינו אף דאיגלאי מלתא למפרע שהיתה פנוי' מ"מ בשעת ביאה הי' ספק ועבר על איסור סד"א. ובר"פ גיד הנשה. העצמות והגידין ישרפו משום נותר ומוקי לה כר"י דמספקא לי' אם נוהג בשל שמאל אבל לרבנן דהוא אסור ודאי לא הוי נותר דכל היכי דקרינן בי' יאכל קרינן בי' והנותר באש תשרופו. ובאיסור ודאי לא קרינן בי' יאכל. ומ"מ בספק איסור טעון שריפה מספק ולא אמרינן כיון דהוא אסור מספק משום סד"א לא קרינן בי' יאכל. וכן לענין כיסוי הדם דבעינן שחיטה ראוי' לאכילה. ובספק בשחיטה טעין כיסוי מספק אף דאסור באכילה מספק. צ"ל מטעם ספק אין זה אלא עיכוב בפועל כאילו נפל עליו הגל אבל מדינא הוא ראוי לאכילה. ולענין כיסוי הדם ונותר תלוי אם הוא ראוי מצד הדין ואין קפידא במה שאינו ראוי בפועל. אלא דצ"ע מ"ש דלענין מילת זכריו דמעכבתו מפסח ומבואר בר"פ הערל דאם הי' אנוס כגון שהי' חבוש בבית האסורין אינה מעכבתו דלא קרינן בי' המול לו כל זכר ואמאי לא נימא כן גם לענין נותר אם נאנס כגון במוח שבעצמות שא"א לשוברן

ובפסחים (פ"ח) מאן דמתני אברייתא אבל אמתני' לא כיון דכשירין נינהו דאי אדכר הוי חזי לאכילה קמי שמיא גליא ועיי"ש ברש"י ותוס' דפסול מום חמור משלא למנוייו. וקשה דהא המום לא הי' אלא באחד מהם. והכא אנו דנין לענין הארבעה שלא הי' בהן מום אלא שאסורין לאכול מפני הספק. א"כ מה בכך דפסול מום חמור מ"מ איסורא דסד"א אינו חמור מספק שלא למנוייו וצע"ג

ז) והרשב"א הק' מאשם תלוי לדעת הרמב"ם דספק מותר מדאורייתא. ולכאורה נראה שדעתו דאשם תלוי הוא משום איסור ספק כדברי הצ"צ אבל כבר נתבאר למעלה דאינו כן. ואין לפרש קושית הרשב"א משום דלדעת הרמב"ם ספק מותר בתורת ודאי ואפי' אי קמי שמיא גליא שהוא חלב ג"כ מותר בשעה שהוא ספק וע"כ הק' דא"כ א"ת למה הוא בא. אבל זה אינו דמבואר בר"ן ספ"ק דקידושין דגם לדעת הרמב"ם היתר כל הספיקות אינו אלא בתורת ספק והיודע שהוא איסור אסור להאכילו למי שהוא ספק וכיון דחיוב א"ת הוא משום דלבו נוקפו שמא אכל חלב א"כ גם לדעת הרמב"ם שייך לומר כן. ואין לומר כיון דמותר לאכול ספק חלב ליכא קרבן כדאמרינן ספ"ב דשבועות אי שלא בשעת וסתה אנוס הוא. דלא דמי דהתם ידע שלא בשעת וסתה. ואינו חייב לחוש שמא תראה דם אבל אם הי' סבור שהיא בשעת וסתה ובאמת היתה שלא בשעת וסתה וראתה דם נראה דחייב חטאת דבכה"ג אין לפוטרו מטעם אנוס. והכא לענין א"ת הא מיירי שהי' שוגג שלא ידע כלל מהספק כמ"ש רש"י ותוס' ר"פ ספק אכל [אלא שמדברי תלמידי רבינו יונה פ"ב דכתובות גבי הבא