קובץ הערות קכא

איש שאינה מקודשת אלא לצד חירות. והקשה מזה באבני מילואים על הרשב"א פ"ב דקידושין. שכתב דהיכא דאין הקידושין מסורין לביאה בתורת ודאי מודה אביי לרבא דלא הוי קידושין וא"כ הכא דאסורה לצד העבד בודאי. ולא מטעם ספק. לא ליהוי קידושין לכו"ע. והנה במקדש אחת משתי אחיות. דס"ל לרבא דלא תפסי קידושין משום דאין מסורין לביאה. צריך ביאור. דהא באמת המקודשת מותרת לו. ולא נאסרה עליו אלא אחותה. וא"כ המקודשת ראויה לביאה. וצ"ל. דנהי דקמי שמיא גליא שהיא מותרת לו. מ"מ כיון דמספקא לן על כל אחת שמא היא אחות המקודשת. וא"כ גם המקודשת אסורה לו מספק. ומשו"ה מיקריא אינה ראויה לביאה. דאיסור ספק שיש בה מונעתה מלהבעל. וקשה דמ"ש לענין שחיטה שאינה ראויה לאכילה כגון גבי כיסוי הדם דבעינן שחיטה ראויה. והי' ספק בשחיטה. אסורה באכילה מספק. וטעונה כיסוי מספק. דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. ולא אמרינן. כיון דאסורה באכילה מספק. ממילא הויא אינה ראויה לאכילה ופטורה מכיסוי. אלא אמרינן שמא השחיטה כשרה. וקמי שמיא גליא שהיא מותרת. וחייבת בכיסוי דהויא שחיטה ראויה לאכילה. וה"ה או כ"ש הכא. שהמקודשת לא נאסרה עליו כלל. דהויא ראויה לביאה. וכן קשה מעירוב דבעינן שיהא הככר ראוי לאכילה. ואם אסור מטעם ספק. אינו עירוב בודאי משום דאינו ראוי לאכילה. ומ"ש משחיטה

ב) וי"ל דגבי עירוב בעינן שיהא הככר ראוי לאכילה בפועל. ואפילו אם הוא מותר. אלא שנפל עליו הגל דא"א להשיגו. ג"כ אינו עירוב. אבל בשחיטה לא בעינן שיהא הבשר ראוי לאכילה בפועל. אלא שיהא מותר מצד הדין. שהשחיטה תתירו. ומשו"ה גבי ספק בשחיטה. דאם באמת השחיטה כשירה. הרי התירה את הבשר. ואף דבפועל א"א לאכול את הבשר. משום דמספקא לן. אבל זה לא הוי אלא כמו נפל עליו הגל. דאינו פוסל את השחיטה. משא"כ בעירוב כיון דמטעם ספק א"א לאכול הככר. לא עדיף מנפל עליו הגל דלא הוי עירוב. ונראה. דאפילו אם אין הככר אסור אלא מדרבנן. אינו עירוב מדאורייתא. כיון דא"א לאכלו מאיזה טעם שיהיה. לא הוי עירוב. וכן משמע בתוס' ספ"ב דכתובות עיי"ש. ובזה נחלקו אביי ורבא גבי קידושין. דכו"ע ס"ל דבעינן קידושין הראוין לביאה. אלא דאביי ס"ל דהא דבעינן ראוין לביאה אין הכונה דבעינן שיהא ראוי בפועל לביאה. אלא שיהא מותר מצד הדין. וכמו בשחיטה ראויה לאכילה. אבל בקידש אחת משתי אחיות. דאינה אסורה עליו. אלא שהביאה נמנעת בפועל מפני הספק. מיקרי שפיר ראוי לביאה. אמנם היכא שהביאה אסורה בתורת ודאי. מודה אביי דלא הוי קידושין. כיון שהמקודשת אסורה להמקדש מצד הדין. ולפי"ז בחציו עבד וחב"ח שקידש. דלא נתקדשה אלא לצד חירות. ולצד חירות היא מותרת. אלא שבפועל א"א לו לבעול מפני צד העבדות. וזה לא מיקרי אינו ראוי לביאה. לדעת אביי דלא בעינן שיהא ראוי לביאה בפועל. אלא שיהא ראוי מצד הדין. ולצד חירות היא מותרת מצד הדין. ורבא ס"ל דבעינן שיהא ראוי לביאה בפועל. כמו בעירוב דבעינן שיהא ראוי לאכילה בפועל. ומשום הכי גם בספק מיקרי אינו ראוי. ואפשר שלדעת רבא. גם אם לא תאסר עליו אלא מדרבנן. לא הוי קידושין מדאורייתא. כיון דבפועל אינה ראויה לביאה. וזה נראה מוכח. דהא בקידש אחת משתי אחיות. לכאורה כל אחת מותרת מדאורייתא. משום חזקת היתר. כמו בשני שבילין ואינה אסורה אלא מדרבנן. ומ"מ לא הוי קידושין, משום דאין מסורין לביאה. והא דמבואר בגמ'. גבי השוחט בשבת, דלמ"ד מעשה שבת דרבנן. הוי שחיטה ראויה. כבר נתבאר דלגבי שחיטה לא בעינן ראוי בפועל. וכיון דמותר מדאוריית', הוי שחיטה ראויה ובמהרש"ל פ' אלו נערות (ל"ד). הקשה דמ"ש ממקדש באיסורי הנאה דרבנן. דאינה מקודשת מדאורייתא. וה"נ ליהוי שחיטה שאינה ראויה. אפילו למ"ד מעשה שבת דרבנן. ולכאורה אין זו קושיא. דלענין קידושין בעינן כסף שתוכל ליהנות ממנו. וכיון דאסור מדרבנן אינו ראוי ליהנות בפועל. אבל לענין שחיטה אין צריך שיהא ראוי לאכילה בפועל. כנ"ל. וכן כתב הריטב"א. ספ"ב דקידושין במתניתין דהמקדש באיסורי הנאה. אלא שאין נראה כן מדברי רש"י פ"ק דפסחים (ז') שכתב הטעם. משום דהפקר בי"ד הפקר. ולדברי הריטב"א אין צורך לטעם זה. ומ"מ גם לדברי רש"י ל"ק קושית מהרש"ל דבקידושין הטעם. משום הפקר בי"ד

ג) בפ' כיצד צולין (פ"ג). תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו. הני גידין היכי דמי. אילימא גידי בשר. ניכלינהו. ואי דאיתותר היינו נותר. אלא פשיטא גידי צואר וכו'. לא נצרכא אלא לגיד הנשה. ואליבא דרבי יהודא דאמר אינו נוהג אלא באחת וכו'. וכגון שהוכרו ולבסוף נתערבו ורב אשי מוקי לה בשומנו של גיד עיי"ש. והיינו, דמה שאינו ראוי לאכילה. לא חל עליו שם נותר. אבל בספק גיד. חל עליו שם נותר מספיקא. שמא הוא ראוי לאכילה וזיל הכא לחומרא. דאינו נאכל מספק. והכא לחומרא. דטעון שריפה מספק. וכמו בספק שחיטה דאסור באכילה. ומ"מ טעון כיסוי הדם. וכן בשומנו של גיד. דאין איסורו אלא מדרבנן. ומדאורייתא שרי באכילה. נעשה נותר מדאורייתא. ומזה נראה מוכח. דגמ' דידן לא ס"ל כהירושלמי דמים מגולין דאסורין להדיוט משום חשש סכנה. פסולין לגבוה דלא הוי ממשקה ישראל. וא"כ בספק גיד הנשה, דאסור לישראל מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא. לא עדיף ממים מגולין ולא הוי ממשקה ישראל. וא"כ אין בו מצות אכילה. ואמאי חל עליו שם נותר. וע"כ פירשו רש"י ותוס' ס"פ לולב וערבה. טעמים אחרים לפסול מים מגולין ולא מטעם ממשקה ישראל עיי"ש. ובס"פ אלו עוברין (מ"ח). ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה. אמרת מה איסור טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאיסור דבר אחר גרם לו. (פירש"י איסור שבת) ואי אמרת מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו. מה לי איסור דבר אחר. אלא ודאי דמוקצה אינו אלא מדרבנן. והא דמחלק בברייתא בין איסור גופו לאיסור דבר אחר. צ"ל דדוקא באיסור דרבנן איכא לפלוגי בהכי. אבל לא בדאורייתא. ולפי"ז שומנו של גיד אע"ג דאינו אסור אלא מדרבנן כיון דאיסור גופו גרם לו לא מיקרי ממשקה ישראל. ואמאי נעשה נותר. וצ"ל דאיסור דרבנן. אפילו איסור גופו גרם לו אינו פסול לגבוה אלא מדרבנן. יצא מוקצה דכשר אפילו מדרבנן. אבל מדאורייתא כשר לגבוה. ומשו"ה נעשה נותר מדאורייתא

ד) בצמח צדק (סי' ל"ט) הביא קושית חתני בעל עבודת הגרשוני במ"ש הרשב"א דספק טריפה לא מקרי דבר שיש לו מתירין. משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי. ול"ל ה"ט דממ"נ אם היא טריפה אין לה מתירין ואם אינה טריפה אינה צריכה ביטול כלל. וע"ז כתב לתרץ דאוכל ספק טריפה אפי' אם כלפי שמיא גליא שאינה טריפה. מ"מ אוכל דבר איסור דספיקא דאורייתא לחומרא. וגם האיסור הזה צריך ביטול. עיי"ש באורך שהביא מאשם תלוי דלא אמרינן דלמא של שומן אכל ומייתי חולין לעזרה. דזה עצמו הוא האיסור שאכל ספק איסור. וע"ז חייבה תורה בקרבן ואפי' אם יוודע לו אח"כ שאכל השומן לא אמרינן למפרע שהביא חולין לעזרה. דכיון דעביד איסורא שאכל ספק חלב בשוגג חייב קרבן עיי"ש. ומבואר מדבריו דחיוב אשם תלוי הוא. על מה שעבר על איסור דספיקא דאורייתא