קובץ הערות קיז

דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך. ותימא דמאי ראיה היא זו דעבד שייך במצות. דהתם הציווי על האדון דהא מצווה גם על שביתת בהמתו וצ"ע. וי"ל לפי המבואר לקמן דאיכא תרי קראי חד בעבד ערל וחד בעבד מהול. ול"ל קרא בעבד מהול תיפוק לי' מק"ו מעבד ערל. אלא ע"כ דנ"מ בין שני הדינין. דבעבד ערל אינו עובר אלא הרב ובעבד מהול גם העבד עצמו עובר. והכי דייקא לישנא דקרא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך היינו שהוא ג"כ מצווה כמוך: סימן ל"ט

א) פרק החולץ (מ"ז). טבילת נדה פירש רב יהודאי גאון דנפקא לן בק"ו ממגעה דטעון טבילה היא עצמה לא כ"ש. וקשה דהתינח לענין טהרות. אבל אכתי לבעלה מנלן דצריכה טבילה. וצ"ל דא"א שתהא נדה לחצאין לטהרות ולא לבעלה וכיון דלענין טהרות טמאה אסורה גם לבעלה. ואין להקשות מהא דנדה שנאנסה וטבלה. רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה דהתם טהורה גם לענין טהרות של חולין ובעלה חולין הוא. ובתוס' פ"ק דב"ק (י"א) כתבו לחלק בין טהרות לבעלה לענין ספק וס"ס דאף דס"ס טמא ברה"י טומאה ודאית מ"מ מותרת לבעלה אלא דיש בזה שני פירושים בהא דספק ברה"י ודאי טמא בסוגיא דצרת סוטה בתוס' שם דאם נפרש דאפילו קמי שמיא גליא שלא נגע מ"מ טמא אפשר לומר דהטומאה החדשה הזאת אינה גורמת לאיסור נדה אבל אי נימא דגזה"כ לדון אותה כאילו ודאי ראתה ראוי שתהא אסור' גם לבעלה כיון דהאיסור תלוי בטומאה א"א למיפלגינהו מהדדי ובס' רה"ר דטהורה ומ"מ אסורה לבעל' התם הטהרה אינה בתורת ודאי אלא בתורת ספק כדמוכח מדברי הרמב"ם דספק רה"ר טהור מפני שכל הספיקות מדבריהן וזה אינו אלא בתורת ספק כמבואר בר"ן ספ"ק דקידושין דהמאכיל לחבירו ספק איסור עובר בלפ"ע אם הוא ודאי להמאכיל ומ"מ עדיין אינו מיושב דאי נימא דהאיסור הוא בתולדה מהטומאה כמו בטומאת מקדש וקדשים ובס"ט ברה"ר מותר בזה

ב) וברא"ש ס"פ בנות כותים בשם הראב"ד דפולטת אינה סותרת אלא לטהרות ולא לבעלה דדבר הגורם סותר שאינו גורם אינו סותר ופולטת אינה גורמת לבעלה ומבואר דס"ל להראב"ד דאפשר להיות נדה לחצאין לטהרות ולא לבעלה שלא כדעת רב יהודא גאון וזהו קושית הרא"ש שם שכתב ודבריו תמוהין דאיך תסתור לחצאין ועיי"ש ברא"ש שכתב דפולטת בשביעי אינה סותרת דדוקא זיבה סותרת בשביעי דסותרת הכל אבל פולטת דאינה סותרת אלא יומה משום דאינו נקי אינה סותרת בשביעי דמקצת היום ככולו והוי נקי ודבריו צריכין ביאור דאי מיקרי נקי משום דמקצת היום ככולו לא תסתור גם אם ראתה זיבה בשביעי

ג) ובספ"ב דנזיר (ט"ו) פליגי גבי נזיר אי אמרינן יום ל' עולה לכאן ולכאן משום מקצת היום ככולו. ותלי לה בגמ' בפלוגתא דר' יוסי ורבנן. וכן גבי אבילות אי אמרינן יום ז' עולה לכאן ולכאן בקובר מתו ז' ימים קודם הרגל אם רגל מבטל גזרת ל'. וביאור מחלוקת זו נראה לכאורה דר' יוסי ס"ל דכל מקצת הוא יום מצד עצמו. ומשו"ה אפשר לחלק היום האחרון לשני ימים. ורבנן ס"ל דמקצת היום אינו כיום מצ"ע אלא דמקצתו נקי נחשב כאילו היה כולו נקי וחדא יומא לתרי יומי לא מפלגינן. וכעין סברא זו בריטב"א קידושין (ע"ח) לענין העראה וגמ"ב דחדא ביאה לתרי ביאות לא מפלגינן והיינו משום דהעראה אינה חשובה ביאה מצ"ע אלא דאם עשה העראה נחשב כאילו גמר ובין גמר בין לא גמר אין כאן אלא ביאה אחת. וכן למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה דנחשב כאילו בא כולו ומ"מ לא אמרינן דכל מקצת הויא ביאה בפני עצמה לפירוש אחד בתוס' יבמות (ז') ומשו"ה אם ראתה בסוף היום סותרת דאיגלאי מילתא שלא היה היום נקי כיון דהוא יום אחד ואינו כשני ימים. ולפי"ז ראוי לומר כן גם בפולטת בשביעי דאיגלאי שלא היה היום נקי

ד) ונראה בדעת הרא"ש דכי היכי דאמרינן דמקצת היום נקי הוי ככולו נקי. ה"נ מקצתו אינו נקי נחשב ככולו אינו נקי. וא"כ כל היום כולו מיקרי נקי וגם אינו נקי. ובזה יש חילוק בין זיבה לפולטת דזיבה סותרת אף דמיקרי נקי מ"מ הא יש לו דין סתירה ג"כ אבל בפולטת דאין בה דין סתירה אלא דצריך להיות נקי ובמקצתו נקי מיקרי היום נקי. ודוגמא לזה בשחיטה למ"ד דסגי בחצי סימן שחוט דמע"מ כרוב וקשה דא"כ גם מחצה אינו שחוט כרוב. אלא צ"ל דאפילו מיקרי רובו שחוט וגם רובו אינו שחוט כשר דאינו שחוט אינו דבר הפוסל אלא דצריך להיות שחוט עיי"ש ברשב"א. אבל אילו היה הדין דאיני שחוט הוא דבר הפוסל לא מהני להכשיר הא דרובו שחוט כיון דאיכא גם רובו אינו שחוט. וה"נ בזיבה כיון דהוא דבר הסותר לא מהני הא דמיקרי נקי כיון דהוא ג"כ אינו נקי. אבל בפולטת דהגריעותא הוא רק מפני שצריך להיות נקי ובמקצתו כיון דמיקרי נקי סגי בהכי

ה) ובאבילות קיי"ל כאבא שאול דיום ז' עולה לכאן ולכאן אף דלענין נזירות לא קיי"ל הכי והטעם משום דאבילות דרבנן וברא"ש פ' אלו מגלחין הביא דעת הסוברין דשמע ביום ל' הויא שמועה רחוקה כשומע לאחר ל' וטעמם משום דמקצת היום ככולו. ונראה שדבריהם הן לפי מאי דקיי"ל כאבא שאול דקובר מתו ז' ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת ל' דיום ז' כלאחר ז' וה"ה יום ל' כלאחר ל'. אבל לחכמים דיום ז' אינו כלאחר ז' ה"ה דיום ל' אינו כלאחר ל'. ובזה יש מקום ליישב מה שהקשו על שיטה זו מהשומע בשבת ולמוצ"ש נעשית רחוקה דמשמע הא בחול כה"ג הויא שמועה קרובה אף דשמע ביום ל' וי"ל דנקט מילתא פסיקא אליבא דכו"ע בשמע בשבת הא בשמע בחול תלוי בפלוגתא דאבא שאול וחכמים

ו) והרא"ש כתב שם והוא מדברי הרמב"ן בתורת האדם דלא אמרינן מקצת היום ככולו אלא היכא דנהג אבילות ולא בשמועה. וצ"ע דהא דסגי בנהג אבילות במקצת יום הטעם הוא משום דמקצת היום ככולו ולא איפכא דמקצת היום ככולו משום שנהג אבילות דטעמא דאבא שאול באבילות הוא כסברת ר' יוסי בזב וזבה דיום אחד עולה לכאן ולכאן ושמא י"ל כיון דלא קיי"ל כר' יוסי רק באבילות הקילו משום דהוא מדרבנן ולא הקילו אלא אם נהג מקצת אבילות

ז) לדעת הראב"ד שהביא הרא"ש דתספורת בשלשים אסור מדאורייתא קשה דא"כ איך רגל מבטל גזירת ל' דהא אנינות דאורייתא נוהג גם ברגל כמ"ש רש"י בזבחים (ק') ד"ה רבה בר רב הונא עיי"ש

ח) מ"ש הרא"ש בשם הר"מ מרוטנברג דע"א וכל הפסולין כיון דנאמנין בעדות אשה להתירה נאמנין ג"כ לענין אבילות מק"ו והוא כדעת תוס' כתובות (נ"ג) בפירוש א' דטעמא דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש הוא משום ק"ו ולא מטעם מדרש כתובה. אבל קשה דהא האי טעמא איפריך שם מצינו אין אחין יורדין לנחלה על פיהן וע"כ הטעם משום מדרש כתובה ולענין אבילות לא שייך האי טעמא כלל. ובעיקר הק"ו התרתם ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל קשה דאדרבא ממון חמור דלא מהני רובא להוציא ממון ובאיסור ערוה אזלינן בתר רובא להתיר וכעין זה הקשו בתוס' ספ"ק דב"מ. ולתירוצם הראשון שם אתי שפיר עיי"ש

ט) בסוגיא דספ"ב דנזיר (ט"ו) גירסת רש"י שם דהא