קובץ הערות קטז

מתניתין דפ' השואל. איכא לאוקמי בהכי עיי"ש. ולפי הנ"ל מבואר ההבדל. דבפ' השואל. רצה התנא ללמדנו דין התחייבות. דאדם יכול לחייב את עצמו אעפ"י שאינו חייב. ובזה אמרינן. קא פסיק ותני. דאילו היה איזה חילוק. אימתי יכול לחייב את עצמו. ואימתי אינו יכול. הו"ל לשנות בפירוש. אבל הכא לא איירי התנא בדיני התחייבות. אלא דבא להשמיענו. דתנאי כתובה ככתובה. אבל באיזה אופן אפשר לחייב את עצמו בתוספת כתובה. בזה לא איירינן הכא כלל. ומיירי שחייב את עצמו. באופן המועיל. כגון שיש לו נכסים

ט) ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מ"ט. אשה הקנו לו מן השמים. ובתוס' ישנים פירשו הקושיא. מ"ט. לא יהא לה שתי כתובות מהבעל ומהיבם. (וכן פירש הרא"ה. בכתובות ס"פ האשה שנפלו) ומשני. דאין לה כתובה מיבם. משום דאשה הקנו לו מן השמים. ובכתובות תנן. דאם גירשה והחזירה. אין לה אלא כתובתה. שכל המגרש אשתו ומחזירה ע"מ כתובתה הראשונה מחזירה. וקשה. דהא אי לאו טעמא דאשה הקנו לו מן השמי' היה ראוי לתת לה כתובה כשמיבמה. וכשמחזירה לאחר גירושין. הא ליתא להך טעמא. דמן השמים הקנו לו. ולמה לא יהא לה כתובה וצ"ע

י) ד"מ אלא לרב יצחק בר אבדימי. דאמר. אבא שאול היא. הכא מאי תרי גווגי איכא. ופירש"י. דבשלמא התם. כי בעיל שלא לשם מצוה. פגע בערוה. אבל הכא מאי קעביד. וכו' עיי"ש. והיינו. דאפילו אוכל שלא לשם מצוה. מאי איסורא איכא. וקשה. דה"נ אפשר לומר כמו ביבום. דלא הותר איסור קודש אלא באכילה של מצוה. אבל אם האכילה אין בה מצוה. גם כהן עובר. כמו זר שאכל קדשי קדשים. ועיין לקמן בפ' יש מותרות (פ"ו). מה תרומה טובלת. פי' בקונטרס. דהא תרומה מיתה כתיבא בה. וקשה לר"י וכו'. אי מטעם זה. לא ליתסר טבל לכהן דהא תרומה שריא ליה וכו'. וכדברי רש"י כתב גם הר"ן נדרים (פ"ד). וכנראה שלא חש לקושית תוס'. והנה בפ' העור והרוטב. ק"כ נבילה נמי הותרה מכללה במליקה לכהנים. ומשני. כהנים משולחן גבוה קזכו. ופירש"י דהיתרא משום גבוה הוא. אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותרה. ומבואר מזה. דאילו אשכחן שיאכל כהן מליקה ולא תהא בזה אכילת גבוה. מאיזה טעם יהא איסור נבילה גם לכהן. כמו לזר שאכל מליקה. ולפי"ז אפשר לומר כן. גם בתרומה. לפי המבואר בפסחים (ע"ג). דאכילת תרומה הויא עבודה עיי"ש. דמשו"ה חלל שאכל תרומה. פטור מקרן וחומש. משום דעבודתו רחמנא אכשריה. וא"כ י"ל דלא הותרה אכילת תרומה לכהן. אלא במקום דאכילתו הויא עבודה. אבל בלא טעמא דעבודה. תרומה אסורה גם לכהן. כמו לזר. ומשו"ה בטבל דיש בו תרומה. ואין אכילתה עבודה. אסור גם לכהן. וא"כ גם בקדשים אפשר לומר כן. ומשו"ה בעינן שיאכל לשם מצוה. [ועיין בירושלמי תרומות פ"י בטעמא דלא מהני זריעה לתרומה טמאה. דלעולם נטהרה מטומאתה רק דמ"מ אסורה משום דיחוי ותמוה דמאי מהני דיחוי לאוסרה. ולהמבואר דלו יצוייר אכילת תרומה שאינה עבודה. גם לכהן הי' אסור משום זרות. וא"כ י"ל דהירושלמי אזיל דיש דיחוי אצל מצות. וכיון דליכא מצוה ממילא איכא איסור זרות. ולפי"ז כ"ש כשהתרומה טמאה עדיין דאז ודאי דליכא מצוה לאוכלה שיהי' מיתה על כהן האוכלה. ובאמת כן מבואר ברש"י בכורות (י"ב) ובתוס' ע"ז (ס"ו). אמנם בגמ' מבואר דליכא אלא עשה. וכבר תמה על רש"י ותוס' הנ"ל הגרעק"א בגה"ש עיי"ש. וכן הרמב"ם בפ' מהלכ' תרומות הביא הירושלמי הנ"ל להלכה. וא"כ א"א לומר כן בביאו' הירושלמי]

יא) ויש לתרץ. דפשיטא ליה לגמ' דגם בלא כונת מצוה מתקיימת מצות אכיל'. וכמ"ש הרמב"ם באכילת מצה. דלכו"ע יצא בלא כונה. מטעמא דשכן נהנה. ואף דטעמא דשכן נהנה איכא גם ביבום. ומ"מ לא מהני בלא כונת מצוה. צ"ל דהתם הכונה צריכה להקנין. דס"ל לאבא שאול. דאינו קונה בלא כונה. וממילא ליכא מצוה. דהמצוה תלויה בהקנין. ולפי מ"ש לעיל סימן ל' דטעמא דאבא שאול. משום דס"ל דאיסור אשת אח דחויה ולא הותרה. ומשו"ה ס"ל. דאיכא איסור אשת אח בביאה שאינה של מצוה. אבל אי נימא דאשת אח הותרה. ולא בתורת דחיה. גם ביאה שאינה של מצוה מותרת. וכמו בכלאים בציצית. להסוברין דהותרה מותרת גם לבישה שאינה של מצוה. כמו בלילה. וא"כ הכא. בקדשי קדשים לכהן. דודאי הותרה. ולא בתורת דחיה. מותרת גם אכילה שאינה של מצוה. ואפילו אם נאמר. דבלא כונת מצוה לא קיים מצות אכילה. מכל מקום האכילה מותרת. ומ"מ יש לפקפק בזה. דהא דבכלאים בציצית מותרת. גם לבישה שאינה של מצוה. כגון בלילה הוא דוקא. אם עדיין יש מצות ציצית בהבגד. אבל אם נעשית טלית פטורה. ודאי חזר איסור כלאים למקומו. וא"כ הכא. בכל כזית וזית שאוכל שוב לא יהא אפשר לקיים בו מצות אכילה. י"ל דיש איסור באכילה שאינה של מצוה וצריך ישוב

יב) פ' החולץ (מ"ו) פריך רב אחא. אימא בכספא וטבילה. והיינו דבכסף גרידא אין לו בו קנין הגוף. אלא שיעבודא בעלמא. ולכאורה נראה. דמילת עבד כזה. שאין לרבו בו קנין הגוף. אינה מעכבת את רבו מלאכול בפסח. וקשה לדעת רב אחא. ממ"ש הרמב"ם. דכמו שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח כן טבילת שפחותיו לשם עבדות מעכבתו. ומקורו בתוספתא. כמ"ש שם בהשגות. ולמה תעכבתו הטבילה כיון דקודם הטבילה אין לרבו בה קנין הגוף. והיה אפשר לפרש דרב אחא לא פליג. אלא דפריך דאין ראיה מהכתוב. אבל מדברי הלח"מ בהל' עבדים. מבואר דרב אחא ס"ל הכי לקושטא דמילתא. ומצדד. שגם דעת הרמב"ם לפסוק כרב אחא. [נראה דאפי' אין לרבו בו קנין הגוף מ"מ חייב למולו. וממילא קרינן בו המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וראי' דהא אברהם אבינו ע"ה קודם שנימול הי' דינו לכו"ע כבן נח דלא הן קונין זמ"ז. ומ"מ נצטוה למול את עבדיו מקנת כספו. וכן גר שנתגייר והיו לו עבדים חייב למול אותם אף שע"י הגירות לא ניתוסף לו קנין יותר מכפי שהי' לו בהם קודם גירותו אם לא יעשה אח"כ קנין חדש לאחר גירותו]

יג) שם ע"ב הקשו בתוס' ישנים. דהכא ס"ל לר' יוסי דמילה צריכה כונה. ובפ' אין מעמידין ס"ל לר' יוסי דמילה שלא לשמה כשירה. ולולא דבריהם היה נראה דאינה קושיא כלל. דהא דס"ל לר' יוסי. דמילה שלא לשמה כשירה. הא איירי בישראל. אבל הכא איירי לענין עכו"ם הבא להתגייר דאינו נעשה גר במילתו אלא א"כ מל לשם גירות. וכמו בטבילת גר. דבעינן שיטבול לשם גירות. ודברי תוס' ישנים שלא תירצו כן צ"ע

יד) שם בסוגיא. בא ואמר נתגיירתי. צריך להביא ראיה. וקשה. הא הוי בידו לגייר את עצמו. וכל שבידו נאמן. כמו בעל שאמר גירשתי את אשתי. וי"ל דלא הוי בידו. דצריך שלשה. ומי יימר דמיזדקקי ליה בי תלתא. אבל בחידושי הרשב"א ר"פ האשה רבא כתב בתירוץ אחד דלא אמרינן הכי בגמ'. אלא לענין דבר שלא בא לעולם. אבל לענין נאמנות. מיקרי בידו כה"ג. דמשו"ה באומר נשאלתי על נדרי נאמן. דבידו לאיתשולי. אע"ג דהתרת נדר צריכה שלשה עיי"ש. ולתירוץ זה קשה דיהא נאמן לומר נתגיירתי. משום דבידו לגייר את עצמו

טו) ס"פ החולץ (מ"ז) אבל עבד אין צריך לקבל פירש"י דמשעה שטבל לשם עבדות שייך במצות