קובץ הערות קטו

הכא. הדחיה היא. מפני דעשה חמורה דוחה לעשה קלה. ומשו"ה פריך מאי אולמא. אבל היכא דהוי בעידנא. שפיר נדחה לאו הבמ"ע. מפני עשה. משום דלא חמירא מל"ת. ואדרבא ל"ת חמורה יותר דלוקין עליה. ולא בלאו הבמ"ע

ב) בזר שאכל מליקה דמבואר בגמ'. דאיכא גם משום אוכל נבילה. יש מקשין. דליחייב נמי משום טומאה בעזרה. דנבינת עוף טהור. מטמאה בבית הבליעה וכיון דלגבי זר. הויא נבילה. לענין איסור אכילה. ה"ה לענין טומא' וזה אינו דלענין טומאה מליקתה. זהו שחיטתה כמו בעגלה ערופה. דעריפתה היא שחיטתה. וכן בשעיר המשתלח. דחייתו לצוק. היא שחיטתו. ואפילו מליקה פסולה. אם פסולה בקדש. אינה מטמאה בבית הבליעה. ואין שום חילוק בזה בין כהן לזר. ואף דכל הני לא אהנו לענין איסור נבילה. מ"מ אהנו לטהרה מטומאת נבילה

ג) ר"פ החולץ. בהא דס"ל לר"ל דלא מהני ביאת וחליצת מעוברת ולחד לישנא. טעמו מסברא. דלא אמרינן. תיגלי מילתא למפרע. וקשה. דהא ע"כ גם ר"ל מודה דאיכא זיקה. במעוברת שהפילה. דהא אין חייבין עליה משום אשת אח. אם הפילה אח"כ. וע"כ דהיה בה זיקה, ועוד דאילו לא היתה זקוקה קודם שהפילה. לא תיזקק אח"כ. דנפטרה שעה אחת. וא"כ מאיזה טעם. לא יועילו הביאה והחליצה. והנה לענין חליצה מבואר בגמ' הטעם, משום דכל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה ופירש"י דכל העולה ליבום דביאתה פוטרתה. ועיין לעיל (ד"ג) ולקמן (מ"ד). פירש"י. דכל שאינה עולה לזיקת יבום. פטורה מחליצה ובדקדוק גדול שינה רש"י כאן פירושו. דיש בזה שני דינין חלוקין. דבכל מקום דאמרינן. דכל שאינה עולה ליבום וכו'. הכונה היא. שאין בה זיקה ליבום. אבל כאן במעוברת א"א לפרש כן. דהא מודה ר"ל דיש בה זיקה. וע"כ הכא דין אחר הוא. דאע"ג דאיכא זיקה. מ"מ כיון דאם בא עליה לא קנאה. לא מהניא בה חליצה. וכן הוא ברא"ש. ריש מכילתין. דחליצת מעוברת. לא מהניא. משום דאינה עולה ליבום. ומבואר שם ברא"ש. דלא בעינן שיועיל ועיל בה יבום. אלא שתהא האשה בת יבום. דוגמת מ"ש בתוס' לענין הקמת שם. דלא בעינן ביאה הראויה להקמת שם אלא שיהא הגברא בר הכי. ומשו"ה בנדה. דהיא עומדת ליטהר. מהני בה חליצה אפילו נימא דאם בא עליה בנדותה לא קנאה. דחשיבא בת יבום. אבל מעוברת דאינה עומדת להפיל ולדה. לא חשיבא בת יבום. וע"כ חליצתה פסולה

ד) אבל צריך להבין הטעם. על הביאה עצמה למה לא קנאה. ומדברי תוס' בסוגיין. נראה דהטעם הוא. משום האיסור דבשעה שהיא מעוברת אסור לבוא עליה. מספיקא שמא הולד בר קיימא. והספק הזה. הוא בלהבא. ואינו דומה לכל הספיקות דהן בלעבר. כמ"ש תוס' כאן עיי"ש. ועדיין צריך ביאור. דמה בכך. דאיכא איסורא מספיקא. לבא עליה. מ"מ אם עבר ובא. למה לא קנאה כיון דאיסור אשת אח אין בה. אם הפילה אח"כ. והרי בנדה דביאתה אסורה. ומ"מ קנאה. אם בא עליה משום דיש בה זיקה. והא דבחייבי לאוין ועשה. אם בא עליהן. לא קנה היינו. משום דאיכא איסורא דאשת אח. ואפילו נימא. דאין בהן איסור אשת אח. מ"מ לא קנה אותן. משום דאין בהן זיקה ליבום אלא לחליצה גרידא. מקרא דיבמתו. אבל במעוברת דיש בה זיקה למה לא יקנה אותה. אם עבר ובא עליה. וכן קשה בנדה. לתירוץ ראשון של הרא"ש. דאם בא עליה בנדחה לא קנאה. אף דחשיבא בת יבום. מאיזה טעם לא קנאה

ה) וי"ל דבשעה שהיא מעוברת. ואסורה מספק דלהבא אין בה זיקה על זמן ההוה. אלא על זמן העתיד. לכשתפיל. ומשו"ה אם בא עלי' עכשיו לא קנאה. ומ"מ אין בה איסור אשת אח אע"ג דאינה זקוקה אלא על זמן העתיד. ולפי"ז אפשר לומר כן. גם בנדה. דאין בה איסור אשת אח. אפילו נימא דאם בא עליה בנדתה לא קנאה דכיון דיש בה עכשיו דין זיקה על להבא. לכשתיטהר. אינה אסורה משום אשת אח. והא דבחייבי לאוין ועשה. יש בהן איסור אשת אח. היינו משום. דאין בהם זיקת יבום. גם על להבא. דאין תקנה לאיסורן. אבל מעוברת אפשר שתפיל. אף שאינה עומדת לכך וכ"ש נדה דעומדת ליטהר. ומ"מ אין בהן זיקה. אלא על להבא. ולא על זמן ההוה. כיון דעכשיו אסורין. וכמו בחייבי לאוין ועשה. דאין בהן זיקה. מפני איסורן. וצריך לחלק מהא דלמ"ד נישואין מפילין. דיש בה עכשיו דין זיקה על להבא. ומ"מ יש בה עתה. איסור אשת אח. וכ"ז לענין יבום כיון דביאתה אסורה. אין בה זיקת יבום אלא על להבא. אבל לענין חליצה. דליכא איסורא לחלוץ. שפיר יש בה זיקה גמורה גם על זמן ההוה. אלא דלא מהניא חליצתה מפני שאינה עולה ליבום. וכפירש"י [עי' כעין זה ברשב"א יבמות רי"א ע"ב לענין קטן. נ']

ו) שם תוד"ה. נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וכו'. ואור"י משום דהתם בא להשמיענו. דין כל הנשים שנופלות ליבום. ואם היה דין אחר לגרושה. הו"ל לפרושי וכו' עכ"ל. מדבריהם אלו נתבאר כלל גדול בש"ס. דהנה בדוכתי טובי דייק בגמ' קא פסיק ותני. ל"ש הכי. יל"ש הכי ועוד יותר מזה. נמנא כמה פעמים בגמ' דפריך. מי לא עסקינן אפילו בהכי והכי. ואילו בשאר דוכתי אמרינן הכא במאי עסקינן. ומוקמינן למתניתין. או ברייתא. באוקימתא דחיקא ולא אמרינן קא פסיק ותני. והכלל בזה. דבאותו הדין שבא התנא ללמדנו. אמרינן קא פסיק ותני. דאילו היה איזה חילוק בזה. הו"ל לפרושי. אבל אם הקושיא היתה מפני דין אחר. שאין אנו עסוקין בו כאן. ביה אמרינן. הכא במאי עסקינן. *ועיין (בפ"ק דב"מ). מציאת עבד עברי לעצמו. ופריך בגמ'. אמאי. לא יהא אלא פועל. ותניא מציאת פועל לרבו. ומשני. הכא בעבד נוקב מרגלית עסקינן עיי"ש. ולכאורה תימא. דהתנא רצה ללמדנו דין מציאת עבד עברי. ולא שנה כלל במשנה דין סתם עבד עברי. אלא דין עבד נוקב מרגלית. ושנאו בלשון סתם. והיה לו לשנות. שני הדינין. וי"ל לפי הנ"ל דבאמת דין כל עבד עברי. דמציאתו לעצמו. דלא אמרינן ביה. מה שקנה עבד קנה רבו. כמו בעבד כנעני, אלא דבגמ' פריך. דנהי נמי. דכן הוא דין עבד. מצד עצמי. אבל הרי בכל עבד עברי. יש בו גם דין פועל. דיש בכלל מאתים מנה. ופועל מציאתו לרבו. דע"מ כן נשכר לו. ומשני דמתניתין איירי. בדין עבד. ולא בדין פועל. ומשכחת עבד שאין בו דין פועל. כגון בנוקב מרגלית או במגביה מציאה עם מלאכתו

ז) ובכתובות (מ"ז.) מציאת בת לאביה משום איבה. אבל מדאורייתא. מציאתה לעצמה. ולכאורה קשה. דהא איתקש בת לאמה. מה אמה מעשה ידיה לרבה. אף בת מעשה ידיה לאביה. וכיון דבסתם אמה שאינה נוקבת מרגלית. מציאתה לרבה. א"כ גם בת תהא מציאתה לאביה מדאורייתא. ולפי המבואר ניחא. דבאמת דין עבד ואמה מצד עצמן. מציאתן לעצמן. אלא דבסתם עבד יש בו ג"כ דין פועל. אבל הא דאיתקש בת לאמה הוא רק לדין אמה. ולא לדין פועל שיש באמה, ונמצא שהבת היא לעולם כאמה בלא דין פועל. דטעמא דפועל. משום שעל מנת כן נשכר. אבל בבת ליכא להך טעמא

ח) ובתוס' ר"פ אף על פי. ושאל ר"י לרבינו אליהו וכו'. משמע בכל ענין. אע"ג שאין מקנה לו שום נכסים וכו'. ובמהרש"א שם הקשה. דכיון דמשנתנו לא קשיא להו. דאיכא לאוקמי שיש לו נכסים. א"כ גם *) [וצע"ק מזבחים ט"ו איכפל תנא וכו' עיי"ש נ.]