קובץ הערות קיד

דאין לחייב במחמץ. רק אם היא כשירה. ואילו הוה משכחת שהמנחה אינה כשירה. ואינה פסולה. ג"כ היה פטור בחימצה. דאינו חייב רק במחמץ מנחה כשירה. ומשו"ה בחימצה ויצאה. נהי דיציאתה אינה פוסלתה בפועל. דבלא"ה אינה ראויה להקרבה. מפני שנחמצה. מ"מ א"א לחייב בחימצה. רק במנחה כשירה. וכיון שיצאה אינה כשירה. והוי כאילו היתה לא כשירה ולא פסולה. דבכה"ג פטור בחימצה. אבל בסוגיא דזבחים. דראוי להקרבה חולק בקדשים. ואינו ראוי אינו חולק. התם בעינן שיהא אינו ראוי להקרבה. כדי להפקיעו מדין חלוקה. דסיבת זכות חלוקה היא. מה שהוא כהן. אלא דמה שאינו ראוי להקרבה מפני טומאה. מפקיעו מדין חלוקה. ולא בעינן שיהא ראוי להקרבה כדי שיחלוק. אלא אדרבא להפקיעו מדין חלוקה צריך שיהא אינו ראוי. ואילו הוה משכחת. שלא נוכל לקרותו בשם ראוי. וגם לא בשם אינו ראוי, יש לו זכות חלוקה. מפני שהוא כהן. וכיון דבבע"מ והוא טמא. אין הטומאה מונעתו בפועל מלהקריב. אין הטומאה עושאתו לאינו ראוי. אף דגם ראוי אינו. מ"מ יש לו דין חלוקה. דאין בו סיבה שתפקיעו מחלוקה

ו) ולפי"ז נפשט ספיקו של הגאון טורי אבן. בחיגר טמא ביום ראשון. אם יש לו תשלומין בשני, דחיגר ביום ראשון פטור בשני. וטמא בראשון חייב בשני. דרחמנא רבייה. דלפוטרו בשני אין צריך שיהא פטור בראשון. אלא להיפוך דלחייבו בשני צריך שיהא חייב בראשון ואילו משכחת שבראשון הוא. לא חייב ולא פטור. ולא מיחייב בשני. וא"כ בחיגר והוא טמא בראשון. אף דמה שהוא חיגר בראשון. אינו פוטרו בפועל. כיון דבלא"ה הוא טמא. מ"מ א"א לחייבו בשני. כיון דאינו חייב בראשון. ושני אינו אלא תשלומין דראשון

ז) ועוד נראה בפשיטות. דכיון דגלי קרא דטמא בראשון חייב בתשלומין בשני. ע"כ צ"ל דגזה"כ הוא. דטמא אינו פטור כלל. אלא שאינו יכול להקריב מפני טומאתו. וכמו בחל יום ראשון בשבת. דחייב בתשלומין בשני לכו"ע. ואם היה חיגר ביום ראשון בשבת. ודאי פטור בשני. וה"נ בהיה חיגר וטמא. וכן בבע"מ והוא טמא. אי נימא דראוי לעבודה חולק. ובע"מ רחמנא רבייה דחולק. ע"כ צ"ל כנ"ל. דצריך שתהא לו סיבה המפקיעתו מדין חלוקה. וגלי קרא דבע"מ איננה סיבה המפקעת. וכן לענין ממזרות. אינו צריך סיבת תפיסת קידושין. שיהא הולד כשר. אלא להיפוך. צריך מניעת תפיסת קידושין. לעשות הולד ממזר. וכיון דלגבי עכו"ם. אין איסור אשת איש מונע בפועל את הקידושין מלחול. אינו עושה את הולד ממזר

ח) ונראה דהא דבעי ר"ל. הוא דוקא בבעל מום שנטמא אח"כ. אבל אם נטמא ואח"כ נעשה בעל מום. פשיטא דאינו חולק. דכבר הפסיד זכותו משעה שנטמא. ואטו משום שהומם איתגורי איתגר. ויש להסתפק. כשבאו עליו המום והטומאה כאחת. כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה. דמאי חזית לומר שאין הטומאה מונעתו. משום דבלא"ה הוא בע"מ. נימא איפכא. שאין המום מונעו. דבלא"ה הוא טמא. והנה למעלה בסימן ג' מבואר דהא דאיצטריך קרא. דלא תפסי קידושין באשת איש מטעם ערוה. ות"ל משום קנין הבעל. דנ"מ לענין ממזרות. דאי משום קנין. אין הולד ממזר. ומשום ערוה הולד ממזר ולכאורה כיון דאיכא נמי משום קנין. לא יהא הולד ממזר. גם משום ערוה. כמו בעכו"ם הבא על אשת איש. וכמו בטמא ובע"מ. וצ"ל כיון דבא"א שניהן באין כאחת. האיסור והקנין. לא שייכא הך סברא. אלא דיש לעיין לפי"ז. אם היתה אשת איש קודם שנולד העכו"ם. וכשנולד אח"כ. הרי שתי המניעות באין אצלו כאחת. עכו"ם וא"א. ומ"מ הולד כשר. וא"כ בכל א"א נימא הכי. דאיכא שני דברים המונעין קידושין. קנין. ואיסור. ושמא י"ל דשאני עכו"ם. דלענין קידושין הוי כבהמה. ולענין בהמה. לא שייך לומר ולחלק בין א"א לפנויה. לענין תפיסת קידושין. ועדיין צריך תלמוד

ט) בהא דאין ספק מוציא מידי ודאי גבי נחלה. כתב בקצוה"ח (סי' ר"פ) דהיכא דאיכא רובא אפשר דמיקרי ודאי כיון דאין שום אחד מהן מוחזק בנכסים. ומזה הקשה על דברי תרומת הדשן עיי"ש. אבל הדבר מפורש ברא"ש (פ"ב דקידושין) גבי נתקדשה לדעת אבי' וניסת שלא לדעת דלא מהני רובא להוציא נחלה מחזקת השבט. ומזה מוכח דלא מהני רובא נגד חזקת מרא קמא דודאי לא עדיף חזקת השבט מחמ"ק. ויש להסתפק אי מהני ברי ושמא להוציא נחלה מחזקת השבט. ובקונטרס הספיקות הביא מחלוקת אי מהני ברי ושמא נגד חמ"ק. ולכאורה י"ל דכמו דלא מהני רובא בזה ה"ה ברי ושמא אבל אין זה הכרח דמבואר בתוס' ב"ב (קל"ה) דאפילו לאביי אליבא דרב יהודא דגם בברי גרוע ברי עדיף מ"מ מודה דלא מהני רובא אלמא דברי ושמא עדיף מרובא. אבל הדבר מפורש בגמ' ב"מ (ל"ז) בהא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו דאמר ר"ע נכסים בחזקתן דהוא דוקא בשמא ושמא ולא בברי ושמא. וכן כתב הרמ"ה (ס"פ מי שמת) מסוגיא הנ"ל. ובחידושי הר"ן שם כתב דפירכת הגמ' היא למ"ד (ס"פ האשה שלום) דגם במקח פליגי ר"ט ור"ע. אבל למ"ד דדוקא בגזל פליגי משום קנסא ליכא פירכא דבנפל הבית לא שייך קנסא. וא"כ להך מ"ד אמרינן נכסים בחזקתן אפילו בברי ושמא. ועוד כתב שם הר"ן דמ"ד דגם במקח פליגי ס"ל כמ"ד ברי ושמא ברי עדיף. וא"כ כיון דלא קיי"ל כהך מ"ד ממילא נכסים בחזקתן גם בברי ושמא. ומיהו בזה י"ל דהרמ"ה ס"ל כפירוש תוס' ב"מ (ל"ז) דלא שייכא הך פלוגתא לפלוגתא דברי ושמא

י) שום תשום עליך מלך מקרב אחיך עד שתהא אמו מישראל. ויש להסתפק אם הוא לעיכובא אפילו בדיעבד או רק למצוה אבל אם עברו והמליכוהו יש לו דיני מלך. ובתוס' כתובות (י"ז) ד"ה מלך וכו' אע"ג דלא הי' מלך גמור מ"מ היו נוהגין בו כבוד מלך כמלך גמור. והלשון הזה אין בו הכרע אם כונתם שהיו חייבין מדינא לנהוג כן או שנהגו כן מדעת עצמן. ונ"מ עוד מספק זה לענין יורש שלא הי' ממובחר שבאחיך דאם הוא לעיכובא לא מהני ירושה. ואם הוא רק למצוה שאין מעמידין אותו למלך אבל בירושה דממילא לא שייך לומר אין מעמידין אותו. וכן יש להסתפק להיפוך אם עפ"י ד"ת הוא מלך והורידוהו שלא כדין שמרדו עליו אם יש לו דיני מלך או דכיון דבפועל אינו מלך פקע דינו דאין מלך בלא עם. וד"ז מפורש בירושלמי הוריות (פ"ג) דכל אותן ששה חדשים שברח דוד מפני אבשלום בשעירה הי' מתכפר כהדיוט אף שמרידת אבשלום היתה שלא כד"ת: סימן ל"ח

א) בשאגת אריה סי' ל"ג הקשה להסוברין דלאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה. דלא חמיר מל"ת. מהא דפריך בפסחים (נ"ט). מאי אולמא דעשה דמחוסר כיפורים מעשה דהשלמה. ועשה דהשלמה הוא לאו הבא מכלל עשה. והנה בתוס' שם הקשו. דלא הוי בעידנא. ותירצו דדוקא בעדל"ת. דילפינן מכלאים בציצית. בעינן בעידנא. דומיא דהתם. אבל בהא דעשה חמורה דוחה לעשה קלה. דהוא מסברא. לא בעינן בעידנא. וא"כ הכא. בל"ת הבא מכלל עשה. אי נימא. דהדחיה היא. משום דלא חמירא מל"ת. הדר בעינן בעידנא. וע"כ