קובץ הערות קיג

בביאה אסורה. אבל רבנן דס"ל, דאשת אח הותרה. אפילו בביאה שאינה של מצוה. אפשר לקנות גם בלא כונת מצוה. דאין כאן איסור ערוה. ונמצא דא"ש ורבנן פליגי רק בחדא. אם אשת אח הותרה. או דחויה. ונ"מ אם הותרה ביאה שאינה של מצוה. וכן אם עשה שלא לשם מצוה. אלא דממילא נ"מ גם לענין קנין. דלא"ש דהביאה אסורה משום ערוה. אינה קונה. ורבנן ס"ל. דהביאה מותרת. וחסרון כונה אינו מעכב ביבום. וגם א"ש לא פליג משום חסרון כונה. אלא משום איסור ערוה ולמדנו מזה. דאפילו למ"ד מצות אצ"כ. מ"מ לדחות ל"ת. כו"ע ס"ל דצריך כונה לשם מצוה. ואם לובש כלאים בציצית בלא כונת מצוה. עובר בל"ת לכו"ע. ומ"מ ד"ז צריך בדיקה. דאפילו אי נימא. דדחיית הל"ת היא כדי שתתקיים העשה. ולא כדי שלא תתבטל גרידא. מ"מ י"ל. דמצוה בלא כונה דוחה ל"ת. שהרי נתקיימה המצוה מאליה. אף שהאדם לא קיימה. ומ"מ בטעמא דאבא שאול. יש לפרש כנ"ל. שכן נראה שם בסוגיא. דיליף מקרא יבמה יבא עליה למצוה. דבהותרה ונאסרה. לא חזרה להיתרה הראשון. דגזה"כ היא דבלא כונת מצוה לא הותר איסור ערוה שבה. ומשו"ה לא קנאה. [מש"כ דאפי' אי מצות אצ"כ מ"מ לענין דחי' צריך שיכוון למצוה. קשה ממש"כ הראשונים דהא דיבמה נקנית בהעראה אף דדעתו על גמ"ב משום דיבום א"ל דעת. וראיתם מדקאמר גבי אלמנה מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת. ואי נימא דאין קונה עד גמ"ב היא בעולה ואיכא עשה ול"ת. וק' נהי דהקנין א"צ דעתו אבל דחי' ליכא בלא כונת מצוה ובלא דחי' א"א לקנות כמבואר שם בסוגיא דלמ"ד דמקרי אפשר בחליצה אם בעלו לא קנו. ואפשר לומר להסוברין דאיכא מצוה גם בגמ"ב וא"א לגמ"ב בלא העראה ממילא ההעראה נדחית מפני שהיא צורך לגמ"ב. ואף דדעת תוספ' דבכה"ג לא הוי בעידנא אבל הר"ן בפ' אלו מציאות גבי כהן והאבידה בביה"ק חולק דהוי בעידנא. אלא דמלשונם לא משמע הכי. עיי"ש שכתבו שתי קושיות ושני תירוצים ומשמע דלקושי' הראשונה א"צ לתי' השני]

ה) כתב בהגהת מרדכי פ' החולץ וז"ל והר"ר אברהם הגדול כתב על יבמה שנפלה לפני מומר וז"ל דבר תימה הוא אי בעיא חליצה ממנו כי במקום ערוה הוא וקנאים פוגעים בו כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעים בה עכ"ל והיינו דס"ל דאין חילוק בין בת ישראל הנבעלת לנכרי ובין ישראל הבא על הנכרית דקנאין פוגעין בו וזה שלא כדברי הרמב"ן בתורת האדם (שער הסכנה) וז"ל שם גבי אסתר פרהסיא הואי וכו' ועוד חתנות דארמי נמי כשאר עבירות הוא ולא הוי בכלל עריות אלא אשת איש דישראל אי נמי ישראל הבא על ארמית דחייבי מיתות הוא דהא קנאין פוגעין בו ומחייבי כריתות נמי חשיב דאדכריה רב לגמריה יכרת ה' לאיש אשר יעשנה אבל חתנות דארמי בבת ישראל כשאר עבירות מלא תתחתן בם עכ"ל וכן הוא בחידושי הר"ן פ' הנשרפין וכתב שם טעם לחילוק הזה עיי"ש

ו) ובקידושין ס"פ האומר נכרית מנ"ל דלא תפסי בה קידושין וקשה כיון דהוא מחייבי כריתות לא איצטריך קרא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות. ושאלתי ד"ז את כ"ק מו"ר הגר"ח זצ"ל מבריסק והשיב דנהי נמי דהוי מחייבי כריתות אבל אינו בכלל היקשא דר' יונה דלא נכתב בפרשת עריות עכ"ד. ולולי דבריו היה אפשר עוד לומר כיון דהכרת הוא דוקא אם בא עליה בפרהסיא ולא בצינעה משו"ה לא דמי לכל חייבי כריתות [אבל בחי' הר"ן לסנהדרין (דף פ"א) נסתפק בזה עיי"ש דאפשר דגם בצנעה איכא כרת]. עכ"פ מדברי מו"ר ז"ל צ"ע על דברי המרדכי דמאי קשיא ליה במומר לענין זיקה דהא כל חייבי כריתות שאין בהן זיקה ילפינן בהיקשא דר' יונה וכרת דביאת נכרי ונכרית אינו כתוב באותה פרשה ולא נאמר ע"ז ההיקש. וחכם אחד השיב דערו' גופא לא צריכא קרא: סימן ל"ז

א) פ' החולץ (דמ"ה) עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל. הולד כשר. דמה לאשת אב. דלא תפסי בה קידושין לדידיה. אבל לאחריני תפסי. לאפוקי עכו"ם ועבד. דלא תפסי קידושין לא לדידה ולא לאחריני. ובחידושי הרשב"א שם הקשה. דמה טעם יש בזה. דאדרבא כ"ש שיש להיות הולד ממזר. ופירש כונת הגמ' דדוקא היכא שמניעת הקידושין הוא מחמת איסור. הולד ממזר. דומיא דאשת אב. שהאיסור גורם שלא יתפסו בה קידושין. משא"כ עכו"ם ועבד. דלאו בני קידושין נינהו. אפילו היכא דליכא איסורא. כגון עבד בשפחה. ונכרי בנכרית. דמשום דלאו בני קידושין נינהו מצד עצמן. ולא משום איסורא. ובכה"ג אין הולד ממזר

ב) וקשה דהתינח בעכו"ם הבא על הפנויה. דפסול עכו"ם אינו גורם לעשות הולד ממזר. אבל הרי איפסיק התם הילכתא. דגם בבא עכו"ם על אשת איש. אין הולד ממזר. ולמה יגרע עכו"ם הבא על א"א מישראל הבא על א"א דהולד ממזר. וי"ל דדוקא היכא שהאיסור הוא המונע את הקידושין מלחול. אז הולד ממזר. אבל בעכו"ם הבא על אשת איש. אין האיסור גורם למניעת הקידושין. שהרי גם אם לא היתה אשת איש אין קידושין תופסין בעכו"ם. ונמצא שהאיסור לא מעלה ולא מוריד. לענין תפיסת קידושין. ובכה"ג אין הולד ממזר

ג) ומצינו כה"ג בזבחים (צ"ט). בעי ר"ל בעל מום והוא טמא. מהו שיחלקו לו בקדשים. כיון דלא חזי להקרבה. ורחמנא רבייה. מ"ל טמא מ"ל בע"מ. פירוש מ"ל בע"מ לחוד. מ"ל בע"מ והוא ג"כ טמא. או דילמא ראוי לאכילה חולק. אינו ראוי לאכילה אינו חולק. א"כ משמע אי הוי פשיטא לן דתלוי בראוי להקרבה. וטמא אינו ראוי להקרבה. ואינו חולק. ובע"מ אע"פ שאינו ראוי להקרבה חולק. הוי פשיטא לן. דבע"מ והוא טמא דחולק. משום דהא בלא"ה אינו ראוי להקרבה. דהוא בע"מ. ורחמנא רבייה אם כן גם אם הוא ג"כ טמא חולק. וטעם ד"ז. דהא דטמא אינו חולק. הוא משום דטומאתו גורמת לו. שלא יהא ראוי להקרבה. אבל בבע"מ והוא טמא. כיון שגם בלא הטומאה אינו ראוי להקריב מפני שהוא בע"מ. א"כ הטומאה אינו מונעתו מלהקריב שכבר הוא מנוע ועומד מפני המום. וה"נ איסור אשת איש. אינו מונע תפיסת קידושין בעכו"ם. כיון דעכו"ם אינו בר קידושין גם בפנויה

ד) ובטורי אבן חגיגה (ט') בהשמטה. הקשה על הסוגיא דזבחים הנ"ל. ממנחות (נ"ז.) דקיי"ל מחמץ את הפסולה פטור. ומ"מ המחמץ אחר מחמץ חייב. דרחמנא רבייה. ובעי ר"פ חימצה ויצאה וחזר וחימצה מהו. כיון דיצאה איפסלא ביוצא. וכי הדר מחמץ לה. הו"ל מחמץ פסולה דפטור. או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני בה. ופירש"י דלאו קדושה גמורה היא. ואין בה רק פסול חימוץ לחוד. וחייב משום מחמץ אחר מחמץ. ומשמע דהספק הוא שמא לא חל פסול יוצא כלל. כיון דכבר נפסלה משום חימוץ. אבל אם היה חל פסול יוצא. ודאי היה פטור בחזר וחימצה. ואמאי ה"נ נימא. כיון דבלאו הכי אינה ראויה להקרבה. מפני שנחמצה. ומ"מ רחמנא רבייה. א"כ מ"ל חימצה לחוד. ומ"ל חימצה ויצאה

ה) ונראה דהא דמחמץ את הפסולה פטור. לא בעינן שיהא הפסול גורם להפטור. אלא להיפוך.