קובץ הערות קיב

לא תיקו. ועיי"ש בתוס' דמדאורייתא פשיטא דלא הוי גט כלל. דבההיא שעתא ל"ה בידו לגרשה ולהתירה בגט. אמנם הרא"ש פי' דמיבעי לי' אי מהני מדאורייתא [ועיי"ש ברשב"א] משום דבידו לבא עלי' בע"כ ולגרשה. ולפי' הרא"ש צריך להבין דא"כ מאי מספקא לי' ולמה לא יועיל כיון דבידו לבא עלי' ולגרשה. ובתוס' נזיר (י"ב) הוכיחו מסוגיא זו דבשליחות לא מהני מה שבידו לעשות. היכא דהשתא לא מצי עביד עיי"ש. וצריך להבין הטעם. והגרעק"א בתשו' קמ"א הק' כיון דבידו לבא עלי' הרי שפיר הוי מצי עביד דיכול לגרשה וכמו דמהני לר"מ כמש"כ שם התוס' א"כ ליהני גם לרבנן כיון דבידו

והנה הא דמהני בידו לכאורה הטעם דבידו מסלק המניעה וכגון בקורא שם על המחובר לכשיתלוש כיון דבידו לתולשו נחשב כאילו הוא תלוש עכשיו. אבל לפי"ז תיקשי בהא דמשני הגמ' פ' האומר (ס"ב) נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. והא כיון שבידו לגרשה נחשבה כמגורשת עכשיו וממילא יוכל לקדשה לאח"ז. והוי כמקדש פנוי' לאחר שתתגרש אשה אחרת. ועיי"ש ברשב"א. ומוכח מזה דהכונה דבידו הוא שאותו הקנין שהוא עושה על לאחר זמן צריך שיהא בידו לעשות עכשיו. וכגון במחובר בידו לקרות לו שם עכשיו ע"י שיתלשנו. ומשו"ה במקדש אשתו לאחר שיגרשנה לא מהני מה שבידו לגרשה דעי"ז אין בידו לקדשה

ט) ועיי"ש עוד בסוגיא גבי שפחתו מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. והכונה דבידו לא מהני אלא היכא שהדבר ישנו בעולם ורק שאינו ראוי לקנין ע"ז מועיל בידו דנחשב ראוי לקנין עכשיו. אבל היכא שאין הדבר בעולם כלל לא מהני מה שבידו לפעול שיהי' בעולם. ועיין ברשב"א פ' האיש מקדש (נ"ו) שכ' ואי משום אפרן הא אינו בעולם ולכי קלי לי' הו"ל גופא אחרינא ולאו זה שקידשה בו הלכך אינה מקודשת. ואע"ג דאסיקנא פ' האומר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה התם הוא דאין הגוף משתנה אבל כאן שהגוף משתנה לא עכ"ל. ומה"ט ג"כ אינו יכול ליתן גט ליבמתו שתתגרש לאחר יבום אף דבידו לבא עלי' משום דחלות הגירושין הוא על האישות והאישות עדיין אינו בעולם כלל. ע"כ לשי' התוס' מדאורייתא בודאי לא מהני ולדעת הרא"ש דהוא איבעיא בגמ' אי מהני בידו אפשר לפרש דהספק הוא דכיון דאגידא בי' כארוסתו דמיא. וא"כ האישות שאח"כ אינה מחודשת לגמרי דגם עכשיו יש עלי' קצת אישות רק דעכשיו אינו יכול לגרש א"כ לא מקרי לא בא לעולם כלל ושפיר מהני בידו. או דלמא דמקרי שהאישות לא בא לעולם כלל ולא מהני ע"ז בידו. או דמפרש דהא גופא מיבעי' לי' אם הגירושין הוא היתר על גוף האשה והאשה הרי ישנה בעולם. או דגירושין הוא על האישות והאישות עדיין אינו בעולם כלל. ול"מ בידו. וזהו שהוכיחו תוס' בנזיר מכאן דלא מהני לענין שליחות היכא דלא מצי עביד השתא אף שבידו להיות מצי עביד. והטעם לזה משום דשליחות הוא. שמוסר כחו לשליח וע"כ היכא דלא מצי עביד השתא דעדיין אין לו הכח [אף שבידו להשיגו] אין לו מה למסור. דבעיית הגמ' היא אפי' היכא דאמר לשליח שיכתוב הגט לאחר שיכנסנה. ושוב מצאתי בהגהות תפארת למשה שכ' ג"כ בדעת התוס' דבלב"ל כלל ל"מ בידו אבל לא ביאר למה הוי הכא לב"ל כלל: סימן ל"ו

א) פרק החולץ. אבא שאול אומר. הכונס את יבמתו לשם נוי. כאילו פוגע בערוה. וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ובחידושי הרמב"ן שם כתב. דאבא וקשה דנהי נמי דס"ל לאבא שאול. דביאת שוגג אינה קונה. מ"מ אמאי קאמר. ה"ז כאילו פוגע בערוה. הא ביאת מעוברת. לריש לקיש. וכן ביאת קטן. דאינה קונה. ומ"מ הביאה מותרת. כמ"ש תוס' ר"פ החולץ. ומשום דאשת אח הותרה. אפילו בביאה שאינה של מצוה. כמו בכלאים בציצית לדעת ר"ת. דהותרה אפילו לבישה שאינה של מצוה. וצ"ל דבאמת אבא שאול חולק גם בזה. וס"ל דלא הותר איסור אשת אח. רק בביאה של מצוה. אבל קשה דשני הדברים האלו אינן תלויין זב"ז כלל. דהא שפיר י"ל, דאפילו אם ביאת שוגג אינה קונה. מ"מ אין בה איסור. וכן להיפוך דאפילו את"ל דביאה שאינה קונה לא הותרה. מ"מ אפשר דביאת שוגג קונה. ונמצא דאבא שאול ורבנן. פליגי בשני דינין שאינן שייכין זל"ז. והוא דוחק גדול. ועוד קשה. למ"ד מצות אין צריכות כונה. דלכאורה לדידיה ליכא גריעותא כלל. במה שאינו מכוין לשם מצוה. וא"כ תיקשי לדידיה. מאבא שאול. ואטו מי נימא. דאבא שאול ורבנן פליגי במצות צריכות כונה. ובר"ה (כ"ח) בסוגיא דמצ"כ. לא מייתי התם פלוגתא דאבא שאול ורבנן

ב) ונראה דהא דפליגי א"ש ורבנן בביאה שאינה קונה אי איכא איסורא דאשת אח. בהא קמיפלגי. דאבא שאול ס"ל. דאיסור אשת אח נדחה מפני מצות יבום. כמו בכל עדל"ת. ורבנן ס"ל. דהוי הותרה ולא דחויה. והנה מבואר לעיל בסימן י"ד דבכל עדל"ת. הדחיה היא כדי שתתקיים העשה. ואפילו אם אפשר שלא תתבטל גם בלא דחיה.. מ"מ הל"ת נדחית כדי שתתקיים העשה. ויש להסתפק להיפוך. אם גם ע"י הדחיה לא תתקיים העשה. רק שלא תתבטל. אם הל"ת נדחית בשביל זה. כדי שלא תתבטל העשה. אף שלא תתקיים ג"כ. דאפשר דהל"ת נדחית בשני האופנים. בין שתתקיים העשה ובין שלא תתבטל. אלא דמדברי הרמב"ן פ' יתרו נראה. דהדחיה היא רק כדי שתתקיים. דביטול העשה לא חמיר מעבירת ל"ת. ואדרבה עבירת ל"ת בקו"ע. חמורה מביטול עשה בשוא"ת. וז"ל הרמב"ן בפ' זכור את יום השבת. כי המקיים ועושה רצון אדונו. הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו. ולכך אמרו דאתי עשה ודחי ל"ת עיי"ש

ג) [הרמב"ם כתב בעריות שפטורות מן החליצה ומן היבום. ומקשין דהא (בדף ג') מדייק מדנקט חליצה קודם דמתני' אבא שאול היא דמצות חליצה קודמת. וא"כ הרמב"ם שפסק כרבנן למה נקט כהאי לישנא. וי"ל להמבואר כאן דפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן היא אם הא"א הותר או רק דחוי'. וכ"ז באיסור אשת אח. אבל בשאר עריות אם היו מתייבמות הי' זה רק בגדר דחי'. גם לרבנן. וא"כ הי' צריך כונה לכו"ע. וע"כ נקט הרמב"ם האי לישנא. אבל הגמ' מדייק מצרות דבהו ליכא אלא איסור אשת אח ואם היו מתייבמות הי' זה בגדר הותרה לרבנן. וע"כ שפיר מדייק בגמ' מזה דמתני' אבא שאול היא מב"ה. נ. ב

:] י) והנה נראה דלמ"ד מצות אנ"כ. והתוקע לשיר יצא. היינו שנעשה התיקון והתועלת מהמצוה. וכאילו נתקיימה המצוה מאליה. אבל מ"מ האדם לא קיים ציווי השי"ת. כיון שדעתו היתה לשיר. ולא למצוה. ומ"מ אין צריך לחזור ולתקוע. דלא אפשר לתקוני. דהא לא יהיה שום תועלת אם יתקע שנית. ועל תקיעה כזו לא נצטווה. (ומ"ד צריך לחזור ולתקוע ס"ל. דבכה"ג לא נעשית המצוה כלל. וכאילו לא תקע דמי) ונמצא שלא נתקיימה המצוה ע"י האדם. אלא שלא נתבטלה. ובכה"ג אין עשה דוחה ל"ת. ומשו"ה לאבא שאול דס"ל. דאיסור אשת אח לא הותר אלא בתורת דחיה. והיכי דאינו מכוין למצוה. אין כאן דחיה. ואיסור אשת אח במקומו עומד. ומשו"ה לא קנה