קובץ הערות קט

זה. מהא דאמר רבא. מחלוקת ר"ע ורבנן. בלא אוכל סתם. אבל במפרש ד"ה במשהו. מ"ט מפרש נמי כבריה דמי. וקשה דמאי פריך מ"ט, ואיזה טעם צריך לזה. שיתחייב כשעבר על שבועתו. ולמה לא יתחייב. דבשלמא באיסורי תורה. שאין אסורין אלא באכילה. בעי טעמא. למה יתחייב באוכל בריה משהו. וצ"ל משום דאחשבה. אבל בנשבע שלא יאכל כל שהוא. ואכל. הרי עבר על שבועתו. ואין צורך לטעמא דאחשביה. וע"כ נראה מזה. דבשבועה. האיסור הוא על המעשה בעצמה. וכשנשבע שלא יאכל. נאסרה האכילה עליו. וכיון דמשהו אינה חשובה אכילה. א"א להאיסור לחול עליו. והוא תרתי דסתרי. דהוא אוסר על עצמו מעשה שאינה אכילה בלשון לא אוכל. ומשו"ה פריך מאי טעמא. ומשני דדמי לבריה. דה"נ אחשביה. ובכה"ג דאחשביה הוי אכילה חשובה. מיהו גם לפירוש הראשון אפשר לישב בסיגנון זה

ה) כתב הר"ן בנשבע שלא יאכל שבעה ימים, אין השבועה חלה. משום דהוי נשבע לבטל את המצוה לחבול בעצמו עיי"ש. ובקצה"ח סי' ע"ג העיר. דליהוי כולל בכה"ג. מיגו דחיילא על פחות משבעה ימים חיילא נמי על שבעה ימים. ואין קושיתו מובנת. דכל יום מהשבעה הוא חלק מהאיסור. ותדע דהא בכל כולל השבועה חלה על ההיתר לכו"ע. אפילו למאן דלית ליה כולל. ומשו"ה אמרינן מיגו דחיילא אהיתרא. חיילא נמי אאיסורא. ואילו הכא אין השבועה חלה כלל. אפילו על אכילת יום אחד. והיינו משום דכל יום ויום. הוא חלק מביטול המצוה. וכן בנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח. נימא אליבא דר' עקיבא מיגו דחיילא אפחות מכזית. תחל נמי אכזית. ועיין ברש"י ר"פ בתרא דיומא. דאפילו במפרש חצי שיעור טריפה אינו חייב אם עבר על שבועתו. אלא דוקא אם אכל פחות מכשיעור. אבל אם אכל שיעור שלם. אינו חייב משום שבועה. אלא משום טריפה גרידא

ו) שם בר"ן הקשה על הרמב"ם. שדימה שבועה שלא אוכל שבעה ימים. לשלא אישן ג' ימים. עיי"ש שכתב. דטעמא דשלא אישן. אינו משום שאינו יכול לחיות. אלא משום שישן בע"כ. ועיין בפ' האשה בתרא (קכ"א). אמר רבי מאיר. מעשה באחד שנפל לבור הגדול. ועלה לאחר ג' ימים. אמרו לו אין מזכירין מעשה נסים. ופירש"י אפילו אינו מת מחמת המים. היה לו למות מחמת דבר אחר. מאי מעשה נסים. דלא ניים. דאמר רבי יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים. מכין אותו וכו'. והא דלא ניים. משום דמעומד אינו יכול לישן. ולפירוש הרמב"ם. דטעמא דר"י הוא. משום שאינו יכול לחיות. בלא שינה ג' ימים. אתי שפיר. דכיון שלא ישן ג' ימים. ולא מת. ע"כ מעשה נסים היו. אבל לפירוש הר"ן. הרי אינו מוכח כלל. מדברי ר' יוחנן. שאינו יכול לחיות. והא דלא חלה השבועה. הוא מפני שבע"כ ישן. והתם שלא היה יכול לישן. מפני שהיה מעומד. אין כאן הוכחה. שהיו מעשה נסים. ועוד כיון שמעומד אינו יכול לישן. א"כ הרי אפשר לו לקיים שבועתו. להעמיד את עצמו במקום צר. ולא יוכל לישן

ז) בהא דיש אוכל אכילה אחת. וכו' פירשו בתוס'. דהא דאיסור מוקדשין חייל אאיסור חלב. הוא משום כולל. וטעמא דקאמר בגמ'. משום איסור הנאה היינו כי היכי דליהוי חמור. (פי' גיד הנשה ק"א ד"ה איסור כולל). ולכאורה ל"ל לטעמא דכולל. דאפילו אם איסור אכילה דהקדש לא יחול אאיסור חלב. מ"מ איסור הנאה ודאי חייל. וממילא יאסר גם באכילה. משום איסור הנאה. אפילו אם אין איסור חע"א. כמו בהוצאת שבת. ואכילת יוכ"פ. וי"ל דשאני הכא. דאיסורי אכילה חיובן הוא ג"כ מפני ההנאה. דאהנאת גרונו ומעיו חייביה רחמנא. ואין חילוק בין איסורי הנאה לאיסורי אכילה אלא דבאיסורי הנאה. נאסרו כל ההנאות. ובאיסורי אכילה. לא נאסרה אלא הנאת אכילה. וא"כ איסור הנאה דהקדש. לא חייל אאיסור הנאת אכילה דחלב. ואין להקשות. דנימא מיגו דחייל איסור הקדש. על שאר הנאות. שאינן אסורות משום חלב. חל נמי אהנאת אכילה. די"ל לפי דברי הריב"ש. בשו"ת סי' קנ"ט. גבי שלא יחלוץ ושלא ייבם. דלא הוי כולל. משום שהן פעולות חלוקות. ואם נשבע שלא יאכל מצה. ולא יעלה לגג. אין לומר בזה. מיגו דחיילא על עליית הגג. חיילא נמי אאכילת מצה. לפי שלא מצינו כולל. אלא כשהפעולה אחת עיי"ש. וכן כתב בתשב"ץ ח"א סי' ק' אבל זה אינו מספיק. דמדבריהם שם נראה. הטעם משום דהן שתי שבועות. דהפעולות מחלקות השבועות. וזה אינו מועיל. אלא לענין שבועה. ולא באיסורי תורה. ועוד דמדברי הרשב"א. בשו"ת המיוחסות סי' רמ"ד. נראה שחולק על דבריהן. דשפיר הוי כולל. אף בפעולות חלוקות. ומפורש בגמ' פ' ד' אחין. זר מעיקרא שרי במלאכה ואסור בעבודה, אתיא לה שבח. מיגו דקא מיתסר במלאכה. מיתסר נמי בעבודה. וכו'. וא"כ ה"נ נימא מיגו דמיתסר בשאר הנאות. מיתסר נמי בהנאת אכילה. ועוד קשה לפי דברי ר"ת. דהא דאכילה גסה לא שמה אכילה. הוא דוקא כשנפשו קץ בה, אבל אם אינו קץ בה. מיקרי אכילה. ומשמע אע"ג שאינו נהנה כלל וכן מפורש בתוס' הרא"ש. פ"ג דהוריות (ד"י). ד"ה ואחד אכלו אכילה גסה. שאינו נהנה כלל מאותה אכילה. עיי"ש. ולפי"ז איסור אכילה. אינו מטעם הנאה וזה שלא כדברי הרמב"ם. בנקודה הנפלאה. והדר תיקשי באוכל חלב מוקדשין. ליחייב מטעם איסור הנאה דהקדש. ואיסור אכילה דחלב. בלאו טעמא דכולל. אלא דבזה י"ל דנ"מ. מטעמא דכולל באוכל אכילה גסה. דאין לחייבו מטעם הנאה. אלא מטעם אכילה. אבל קשה לדעת זה מר"פ האיש מקדש. מודה שמאי באומר לשלוחו אכול חלב. דלא מיחייב שולחו. דזה נהנה. וזה מתחייב. לא אמרינן. ואי נימא דאכילה בלא שום הנאה ג"כ אסורה. א"כ יתחייב שולחו בשביל האכילה גרידא. ואם שלחו לאכול אכילה גסה. ראוי לחייב שולחו. דלא שייך בזה. טעמא דזה נהנה וכו' ולמה יגרע אם השליח נהנה מהאכילה. מאילו לא נהנה כלל. וכזה קשה לדברי תוס' פ' בתרא דיומא (פ"ב). דגם באיסורי ביאה. חייב אפילו לא נהנה. והביאו ראיה משלא כדרכה (ועיין פ"ק דקידושין כ"ב. מאן לימא לן דנא הנאה אית להו לתרווייהו עיי"ש). וא"כ באומר לשלוחו בעול את הערוה שלא כדרכה. יתחייב שולחו. כיון דהשליח אינו נהנה. וחייב משום הבעילה גרידא. וא"כ אף כשהשליח נהנה. ראוי לחייב המשלח מפני הבעילה. שאסורה גם בלא הנאה. ועוד קשה. מהא דהמתעסק בחלבים ועריות חייב. שכן נהנה. וא"כ באוכל אכילה גסה במתעסק. או בבועל שלא כדרכה במתעסק. ליפטר. וזה לא מצינו אלא שאם היינו אומרים כן. אפשר לישב בזה. דברי רש"י בשבועות (י"ט). שהזכיר מתעסק לענין עריות. ובתוס' כתבו דלא דק. והיה אפשר ליישב דברי רש"י. באופן שאינו נהנה. כגון שלא כדרכה. דבכה"ג מתעסק פטור. גם בעריות. כיון שלא נהנה וצ"ע

ח) בהא דאיתא בגמ'. דבהביא שתי שערות. חלין עליו כל האיסורין בבת אחת. משום דקטן לאו בר איסורא הוא. אף שהדבר פשוט. דישנה לסיבת האיסור. גם אצל קטן. כמבואר בסנהדרין. בסוגיא דתקלה וקלון. דתקלה איכא גם גבי קטן. עיי"ש. אלא כיון דליכא על הקטן. איסור בפועל הוי בת אחת. דלענין אין איסור חע"א. אינו תלוי בסיבת האיסור. אלא בהאיסור בפועל. ועיין בפ"ק דבכורות. דשריותא דחלב חידוש הוא. דליכא מידי דאתי מחי ושרי. והיינו דהיה ראוי להיות אסור משום יוצא מן החי. כמו חלב טריפה. וכן טרחו הראשונים.