קובץ הערות קי

לפרש מנ"ל דביצה מותרת. ולא אסרינן לה משום יוצא מן החי. ולכאורה. למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. דאיסור אבר מן החי אינו חל אלא אחר שנתלש. אין כאן יוצא מן האיסור כלל. וי"ל דהא דאמרינן. בהמה בחייה לאו לאברים עומדת. היינו דזמן חלות האיסור בפועל. הוא בשעה שנתלש מן החי ונ"מ לענין אין איסור חע"א. כמבואר ס"פ גיד הנשה. אבל סיבת האיסור. ישנה בבהמה משעה שנולדה. והיוצא ממנה הוא כמותה. ובשעה שנתלש החלב מן החי. נאסר משום יוצא מן החי. אי לאו קרא. ודין החלב כדין הבהמה עצמה. והגע עצמך. בהמה טריפה שנתערבה בכשירות. ובטלה. ובעודה בתערובות נחלבה. ואח"כ הוכרה דנאסרה מכאן ולהבא. כמ"ש הרא"ש פ' גיד הנשה. ודאי גם החלב אסור. כדין חלב טריפה. אף דבשעה שנחלבה היתה הבהמה מותרת. משום ביטול. דהאיסור נהפך להיות היתר. וא"כ מאיזה טעם נאסר החלב שחלבו ממנה בעודה מותרת. אלא צ"ל כיון דע"י הביטול לא הותר אלא האיסור בפועל. אבל מ"מ ישנה לסיבת האיסור גם בתערובות. משו"ה חלבה אסור. אלמא שלענין יוצא מן הטמא. סגי בסיבת האיסור לחודא. וה"נ לענין יוצא מן החי. אפילו למ"ד לאו לאברים עומדת. מ"מ כיון דישנה לסיבת האיסור משעה שנולדה. היוצא ממנה כמותה: סימן ל"ד

א) פ' שבועות שתים (דכ"ד). למאן דאית ליה איסור כולל. אמר שבועה שלא אוכל תאנים. וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. מיגו דחייל אענבים. חייל נמי אתאנים. פשיטא. מהו דתימא איסור הבא מאליו אמרינן. איסור הבא מעצמו לא אמרינן. קמ"ל ע"כ. ובפ"ב דנדרים (די"ז). אמרינן רב הונא לא ס"ל כרבה בהא. ובר"ן שם ז"ל. דבכי ה"ג ס"ל לרב הונא. דלא חיילא שבועה שניה כלל. דכיון דאתאנים לא חיילא. אין לה מקום כלל. שהוא על שניהם יחד נשבע. ולא על ענבים בלבד. עיי"ש. וקשה דא"כ מאי פריך פשיטא. הא לא דמי כלל לשאר כולל. כגון נבילה ביוהכ"פ דהתם אפילו למאן דלית ליה כולל, ויוכ"פ אינו חל אנבילה. אבל אשחוטה ודאי חייל משו"ה אמרינן. למאן דאית ליה כולל. מיגו דחל אשחוטה. חל נמי אנבילה. אבל הכא הרי אפשר לומר איפכא. כיון דלא חל אתאנים. לא חייל נמי אענבים. וא"כ רבה טובא קמ"ל. דאפילו בכה"ג אמרינן כולל

ב) ומבואר שם. דר"ל ס"ל כי אמרינן כולל. באיסור הבא מאליו. אבל באיסור הבא ע"י עצמו. לא אמרינן כולל. וצריך ביאור איזה טעם יש לחלק בזה. וברש"י שם. בהא דחל נותר אחלב. ז"ל מתוך שחל עליה שם נותר. לאוסרה על המזבח. ואין איסור הראשון מעכב על ידו מלחול. שאין זה איסור חל על איסור. חל עליה נמי איסור שם נותר. אצל כל אדם האוכלו. להתחייב עליו משום חלב. ומשום נותר. עיי"ש. ונראה מדברי רש"י דהיכא דאין איסור חע"א. אין שם איסור האחרון חל כלל על שם איסור הראשון. כגון הכא. אילו לא היה נותר איסור מוסיף. לא היה חל כלל שם נותר אחלב. אבל כיון דהוי מוסיף למזבח. א"כ עכ"פ חל על החתיכה שם נותר. וממילא נאסרת גם להדיוט. כיון דיש עליה ע"כ שם נותר וא"כ טעמא דכולל אינו מטעם מיגו. אלא דכיון דחל על החתיכה שם האחרון. ממילא נאסר. דלא אמרינן אין איסור חע"א. אלא משום דאין שם האחרון חל כלל. וא"כ האי טעמא לא שייך. אלא באיסור הבא מאליו. דאינו חל לחצאין. וכיון דחל איסור יוהכ"פ על האדם. ממילא נאסר גם בנבילה. אבל בשבועה שלא אוכל נבילות ושחוטות. שפיר אפשר לומר. דאין השבועה חלה אנבילות כלל. אע"ג דחל אשחוטות. דכשנשבע על שני דברים. אפשר למיפלגינהו חדא מאידך. ובתוס' שם דמודה ר"ל בהקדש. דחל על חלב בכולל. והיינו משום דכשהקדיש את הבהמה. א"א לחלק את ההקדש לחצי בהמה. ומ"ד דאפילו באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל. ס"ל בטעמא דכולל. משום מיגו דחייל אהיתרא חייל נמי אאיסורא. ולהאי טעמא אין לחלק אם אפשר להיות לחצאין או לא

ג) ונראה נ"מ בין שני הטעמים. מה שהקשינו לעיל. היכא דבלא כולל גם ההיתר אינו נאסר דאי נימא בטעמא דכולל. משום דכיון דההיתר נאסר. ממילא חל שם האחרון גם על האיסור. א"כ זה לא שייך אלא היכא שההיתר נאסר בע"כ. גם בלא האיסור. אבל בגוונא דבלא האיסור גם ההיתר אינו נאסר. לא שייך האי טעמא כלל. ומשו"ה ס"ל לרב הונא. דבכה"ג לא אמרינן כולל. והשבועה השניה אינה חלה כלל. אבל אי נימא דטעמא דכולל משום מיגו. שפיר אמרינן כולל גם בכה"ג. והשבועה חלה על שניהם. משום טעמא דמיגו. וכיון דס"ל לרבא. דגם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל. וא"כ ע"כ הוא מטעמא דמיגו. משו"ה פריך פשיטא. דלהאי טעמא דמיגו אין חילוק בזה. דכיון שאם תחול השבועה השניה. יאסר גם ההיתר. איכא טעמא דמיגו

ד) ובתוס' שם הביאו מירושלמי. שבועה שלא אוכל מצה. חל גם בליל פסח. מיגו דחייל אשאר ימות השנה. וכתבו בשם ריצב"א. דאם פירש שלא אוכל מצה בליל פסח. ובשאר ימות השנה. אינו נאסר בליל פסח. אף דאיכא מיגו גם בכה"ג. והיינו דס"ל לריצב"א. דלבטל מצוה לא מהני טעמא דמיגו. אלא דבאומר סתם לא אוכל מצה. כיון דע"כ חלה השבועה. משום שאר ימי השנה. א"כ נאסר ממילא גם בליל פסח. משא"כ בפירש שלא אוכל בליל פסח. ובכל הימים. לא שייך לומר. שיאסר ממילא בליל פסח. דזה אינו. דהא שפיר אפשר למיפלגינהו מהדדי, דהאיסור של ליל פסח אינו בא מכח האיסור של כל ימי השנה. אלא הוא איסור מצד עצמו. משא"כ באומר סתם שלא אוכל. אין האיסור בליל פסח משום ליל פסח. אלא משום דלא גרעה משאר לילות: סימן ל"ה

א) בהא דממזרות תלוי בתפיסת קידושין יש לפרש דמניע' הקידושין היא הסיבה הגורמת לממזרות או אפשר דאינו אלא סימן דהיכא דלא תפסי בה קידושין מפני שהיא ערוה ה"נ הולד ממזר מפני שהיא ערוה ואותה הסיבה בעצמה שגורמת דלא תפסי בה קידושין גורמת ג"כ שיהא הולד ממזר. ויש להביא ראי' מהא דפריך תמורה (ה') גבי אלמנה לכה"ג נימא אעל"מ ומשני גלי קרא דאינו עושה ממזרות והיינו דאי לא תפסי בה קידושין משום אעל"מ הולד ממזר. ולפירוש ראשון אתי שפיר דכיון דאעל"מ ולא תפסי קידושין הולד ממזר. אבל לפירוש שני קשה דהא אעל"מ אינו דין מיוחד בקידושין אלא בכל התורה ואינו שייך לממזרות. אבל באמת נראה דבזה נחלקו בעכו"ם ועבד הבא על ב"י אם הולד ממזר. וטעמו דמ"ד הולד כשר דהכא לא תפסי קידושין לא לדידי' ולא לאחריני ופירש הרשב"א דמזה מוכח דאינו מטעם איסור ערוה אלא דלאו בני קידושין נינהו. ומ"ד הולד ממזר ס"ל דמ"מ כיון דלא תפסי בה קידושין מאיזה טעם שיהי' הולד ממזר ולפי"ז קשה דהא רבא ס"ל דהולד כשר וא"כ אפילו נימא אעל"מ ג"כ אין הולד ממזר כיון דאינו מטעם ערוה. ולפי