קובץ הערות קח

ב) במה שמקשין. במבשל נבילה בחלב דאאחע"א. למה לא יחול איסור בב"ח בכולל. מיגו דחייל אחלב. י"ל לפי דברי הרמב"ם. בנקודה הנפלאה. דמשו"ה לא אמרינן. דבב"ח הוי מוסיף. משום איסור הנאה. כמו הקדש. היינו משום דכיון דלא חל איסור אכילה. לא חל נמי איסור הנאה. דהוא תלוי באיסור אכילה. ואף דיש מקום לומר בהיפוך. דאם יחול איסור אכילה. יחול גם איסור הנאה. וממילא הוי כולל. מ"מ ס"ל להרמב"ם. דבכה"ג לא אמרינן כולל. אלא דוקא היכא שההיתר יכול להיאסר לבדו. וא"כ ה"נ בבב"ח. שכל אחד מהן. אינו נאסר בלא חבירו. כמו שנראה מדברי הר"ן בשם הרמב"ן. גבי נ"ט בר נ"ט עיי"ש. לא אמרינן מיגו דחייל אחלב. חייל נמי אבשר. אלא אדרבא כיון דלא חייל אבשר. אינו חל גם על החלב. וליכא הכא איסור בב"ח כלל

ג) במ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' שגגות דבאיסור מוסיף צריך שיהיה הנאסר בעולם. ואין אומרין. אילו היה בעולם. היה נאסר. לכאורה קשה. ממ"ש הרמב"ם פי"ז מאיסורי ביאה. דזונה הוי איסור מוסיף. אאיסור חללה. משום דשם זנות פוסל בישראל. ומקורו בגמ' פ' עשרה יוחסין. והרי התם לא ניתוסף עכשיו. איסור על ישראל. ומ"מ הוי מוסיף. וי"ל דיש שני מיני מוסיף. א) היכא דשני האיסורין שוין. ואין חומר באחד יותר מחבירו כגון איסור אשת אח ואחות אשה. ובכה"ג לא הוי מוסיף. אלא אם ישנן אנשים בעולם. שניתוסף עליהן איסור. ב) היכא שגוף איסור אחד חמור מחבירו. כגון זונה וחללה דאיסור חללה לא נמצא. אלא לענין כהנים. ואיסור זונה נמצא גם בישראל. וא"כ עצם האיסור מוסיף יותר מחבירו. ואף דחמור לחודיה אינו חל על קל. אלא דוקא אם הוא כולל או מוסיף. אבל בכה"ג מיקרי מוסיף

ד) בשאגת אריה הלכות יוה"כ כתב דשבת מיקרי כולל לגבי יוה"כ. משום דמוזהר בשביתת עבדו ובהמתו. ולא ביו"כ. אבל זהו דוקא. אם יש לו. עבד או בהמה. ולא כשאין לו. כמ"ש הרמב"ם דאשת אח לא הוי מוסיף. אלא א"כ יש אחין בעולם. ולפי המבואר בפנים אינו כן. דכיון דבאיסור שבת. יש בו דין נוסף על יו"כ. לא בעינן שיהא בעולם. וכמו דאיסור זונה. מיקרי מוסיף. על איסור חללה. משום דשם זנות פוסל בישראל ס"פ עשרה יוחסין (ע"ז): סימן ל"ג

בענין אין איסור חע"א. פ' ד' אחין (ל"ד) תוד"ה והוציאו בפיו חייב. פי' הקונטרס. דאיכא הכא איסור בת אחת. אכילת יוה"כ. והוצאת שבת. ואין נראה. דמה ענין זה לאיסור חע"א וכו' עיי"ש. וכונתם דבכל מקום דאמרינן אאחע"א. הוא כששני האיסורין הן על פעולה אחת. כגון באשת אח ואחות אשה. שהאיסור משניהן הוא על הביאה. וכן בחלב ונותר. האיסור הוא על האכילה. וכן בע"מ ששימש בטומאה. ששני האיסורין הן על העבודה. אבל אכילת יוהכ"פ. והוצאת שבת. האיסורין הן על פעולות חלוקות. ואף שעכשיו עשאן במעשה אחת. ע"י הבליעה. דבליעתן זו הנחתן. היינו שעשה שני פעולות במעשה אחת. אבל מ"מ הן פעולות חלוקות

א) ובשו"ת בסוף ס' אבני מילואים סי"ב. העיר בשם ס' נוב"י. הא דמבואר בגמ'. טעמא דאין שבועה חלה אאיסורין. משום דמושבע ועומד מה"ס הוא. ולמה לא הוזכר טעמא. דאאחע"א. וכתב דבאמת ישנן לשני הטעמים עיי"ש. אבל אין נראה כן מדברי הר"ן. פ"ג דשבועות. שכתב לחלק. דנדרים אינן חלין על האיסורין. ושבועות חלות. מפני שחידשו חיוב קרבן עיי"ש. ולענין אין איסור חע"א. לא מהני הך דחיוב קרבן. דמה"ט אינו לא מוסיף ולא כולל. אלא חמור גרידא. ואכתי אאחע"א. ונראה מזה דבשבועה ליתא כלל להך דינא דאאחע"א. וצריך טעם למה. ונראה לפי דברי תוס' פ' השולח. (שהובא לעיל) דאיסור שבועה אינו על המעשה שנשבע עליה. אלא על חילול הדיבור. ומשו"ה לא שייך בשבועה לומר. אאחע"א. כגון בנשבע שלא יאכל נבילה. איסור נבילה הוא על מעשה האכילה. ואיסור שבועה לא על האכילה מצד עצמה. רק על חילול הדיבור אלא כיון שע"י אכילתו הוא מחלל דיבורו. ממילא אסור לאכול. והוי כמו הוצאת שבת. ואכילת יוהכ"פ. אף ששניהן נעשו ע"י הבליעה. מ"מ לא שייך בכה"ג אין איסור חע"א. ומשו"ה צריך לטעמא דאין שבועה חלה על שבועה. דמושבע ועומד מה"ס

ב) ובזה נראה לבאר דברי רש"י ריש נזיר. בהא דנזירות חלה על דבר מצוה. ופריך אילימא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא. אלא כדרבא. שבועה שאשתה. וחזר ואמר הריני נזיר. וכו' ועיי"ש ברש"י. וכי תימא מאי שנא נשבע מפי עצמו. מנשבע מהר סיני. וכו' ובתוס' שם הקשו. דמאי פריך. אדרבא משו"ה איצטריך קרא וכו'. וכונת רש"י מבוארת בדבריו. לקמן פ' שלשה מינין מ"ד. והאי דמותר בקידושא ואבדלתא. דלא חשיב הותר מכללו. משום דלא חל עליו נזירות מעולם. והותר מכללו לא חשיב. אלא היכא דחייל. ואח"כ הותר עכ"ל. וא"כ אף דאיכא קרא דנזירות חלה על דבר מצוה. היינו היכא דאיכא נזירות. אבל בקידושא ואבדלתא. ליכא נזירות כלל. ומשו"ה איצטריך לאוקי קרא. בנשבע שאשתה. והקשו בתוס' ובמאירי. דגם בזה איכא למימר מושבע ועומד ולפי הנ"ל טעם החילוק מבואר דבקידושא ואבדלתא המצוה עליו לשתות יין. אבל בנשבע לשתות. אין המצוה על השתיה אלא שצריך לשמור שלא יתחלל דיבורו. ודוגמא לזה מבואר בפוסקים החילוק בין מצות אכילת מצה למצות אכילה בשבת דלענין ברכת המוציא של מצה. אע"פ שיצא מוציא כמו בברכ' המצות. משום דהמצוה היא על האכילה. ובשבת אין המצוה על האכילה מצד עצמה אלא משום עונג שבת. ומי שמתענג מתענית מותר לו להתענות. כמו בתענית חלום. ומשו"ה אינו יכול להוציא בברכת המוציא של אכילת שבת. אלא כדין ברכת הנהנין וע"כ בנשבע לשתות יין. הנזירות חלה עליו ובקידושא ואבדלתא ליתא לנזירות כלל

ג) ובאבני מילואים שם הקשה. להסוברין דנדרים חלין על האיסורין. משום דהוי איסור חפצא אאיסור גברא. א"כ גם במוקדשין על חלב. נימא נמי ה"ט. דהקדש הוא איסור חפצא. וי"ל דדוקא בנדרים. דהאיסור גברא הוא משום לא יחל דברו. ובזה ליכא טעמא דאין איסור חע"א. אלא משום דמושבע ועומד מה"ס. ובזה מהני טעמא. דאיסור חפצא. כמ"ש הר"ן דשבועה חלה על האיסורין. משום דנתוסף חיוב קרבן ה"נ ניתוסף איסור חפצא אבל בהקדש נהי נמי דאיתוסף איסור חפצא. אבל מ"מ איסור גברא דהקדש אינו חל על איסור אחר. דבהקדש. האיסור הוא על האכילה מצד עצמה. כמו בכל האיסורין ואינו דומה לאיסור בל יחל דנדר. דאין האיסור רק על חילול הדיבור

ד) אמנם זהו לדעת האומרין. דנדרים חלין על האיסורין אבל הרז"ה כתב בפ"ג דשבועות. דנדרים אינן חלין על האיסורין. מטעמא דאין איסור חע"א. וכן הוא בתוס' (ד"כ וכ"ז) עיי"ש. ולשיטה זו צ"ל דאיסור שבועה אינו על חילול הדיבור. אלא על עשית המעשה מצד עצמה. והא דמכין אותו. בנשבע שלא אישן ג' ימים. אינו משום לא יחל. כפירוש תוס' פ' השולח. אלא משום שבועת שוא. כמ"ש הר"ן פ"ב דנדרים. ונראה ראיה לפירוש