קובץ הערות קז

הפסח. דעכשיו הוי היתר גמור. וכונתו דפסח הוא סיבת האיסור וכמו דקודם שנתחמץ. לא שייך לומר. שיש עתה דין איסור על החתיכה. אם תתחמץ דזה ודאי אינו. דכשתתחמץ יתחדש האיסור אז. כמו כן כשיבא הפסח. תתחדש אז סיבת האיסור. משא"כ בצמר רחלים. שיש עליו גם עכשיו איסור לחברו עם פשתן. ולדעת הר"ן נראה לומר. דחימוץ החתיכה. וזמן הפסח. הן שני חלקי האיסור. כמו צמר ופשתן. לענין שעטנז. דאף שעתה הצמר הוא לבדו. מ"מ יש עליו שם איסור. שאם יתחבר עם הפשתן. יהא אסור ללבוש. ה"נ בחמץ קודם הפסח יש עליו שם איסור. שאם יתחבר לזמן הפסח. יהא אסור לאוכלו. וחילוקו של הגרע"א ניתן להאמר למ"ד דחמץ שעה"פ אסור מדאורייתא. דלדידיה ליכא למימר. דזמן הפסח הוא חלק מהאיסור. שהרי נשאר באיסורו לעולם. וע"כ שע"י ימי הפסח. נתחדש בו סיבה האוסרת וא"כ קודם פסח הוא היתר גמור. כמו דלא שייך לומר בבהמה כשרה. שיש עליה עתה שם איסור לכשתטרף. אבל למ"ד דבעה"פ מותר. שפיר י"ל. דזמן הפסח הוא חלק מהאיסור. כמו בצמר דיש עליו עכשיו שם איסור. מפני שהוא חלק מאיסור שעטנז. אף שעדיין לא נתחבר להפשתן. ה"נ בחמץ קוה"פ יש עליו שם איסור. אף שעדיין לא נתחבר לזמן הפסח. ומחוסר זמן לא גרע ממחוסר מעשה

ג) ואפשר שזו היא סברת הרמב"ן דחמץ קודם הפסח. לא מיקרי היתרא בלע. דל"ד לנותר. דחמץ שמו עליו. והיינו דבנותר קודם שנפסל בלינה. עדיין אין עליו סיבת האיסור כלל. והלינה תחדש עליו סיבת האיסור. אבל לענין חמץ אינו כן. דזמן הפסח אינו מחדש סיבת האיסור אלא דהחמץ והפסח יחד. הן שני חלקי האיסור. ואפילו להסוברין דחמץ קוה"פ מיקרי היתרא בלע. ה"ט דכיון דלאחר הגעלה. לא נשאר אלא טעם קלוש. ואין האיסור יכול לחול עליו. א"כ גם בחמץ כיון דנקלש טעמו קודם הפסח. אין ראוי להתחבר לזמן הפסח לענין שיחול עליו האיסור בפועל. אבל מ"מ גם לדידהו י"ל. דלעולם שם איסור עליו. גם עכשיו כמו בצמר וכנ"ל

ד) עוד הביא שם בשו"ת הנ"ל. דברי הפמ"ג. דחלב חיה בחלב שחוטה לא בטיל אליבא דהר"ן. דהוי היתר בהיתר. והגרעק"א השיג עליו. דזה דומה לצמר גמלים. וצמר רחלים דבטל. ונראין דברי הפמ"ג. דכיון דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור בבב"ח. וז"ל הר"ן בס"פ כל הבשר. שגזה"כ כך היא. שכל בשר שנתבשל בחלב. נעשה איסור מחמת עצמו. ואפילו היה אפשר לסחוט חלב שבו אסור עכ"ל. ונמצא דע"י הבישול דבב"ח נתהוה עליו איסור חדש. והבישול הוא סיבת האיסור. כמו לינה לענין איסור נותר. וקודם בישול אין עליו שום דין איסור כלל ולא שייך לומר שיש עליו עכשיו דין איסור לכשיתבשל בחלב. דע"י הבישול תתחדש בו סיבת האיסור. משא"כ בשעטנז. דלכו"ע אפשר לסוחטו מותר. מיהו אם נפרש טעמא. דאפשר לסוחטו אסור. דלא כהר"ן. אלא משום דנשאר בו משהו. ולפי"ז אילו היה אפשר לסחוט לגמרי. לכו"ע מותר. אז דומה לשעטנז

ה) ובשו"ת סי' קפ"ט הקשה הגרעק"א. על דברי הר"ן נדרים (נ"ב). בשיטת הרי"ף. דהיתר בהיתר גמור לא בטיל. וע"ז הקשה. דמ"ש מצמר גמלים. וצמר רחלים שנתערבו דבטל. ואי דנימא דצמר רחלים שם איסור עליו. לענין לערבו בפשתן. ה"נ בשר שם איסור עליו. לחברו בחלב עכ"ל. והנה בנדה (ס"א) האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא. ולא ידוע אי נתקיה. שרי משום דהוי ספיקא דרבנן עיי"ש. וקשה להסוברין. דספיקא דרבנן במקום חזקת איסור אסור. אמאי שרי הכא. דהא איכא חזקת איסור דבשעה שהיה הפשתן מחובר לצמר. היו שניהן אסורין באיסור ודאי. ואינו דומה לכל ספק תערובות. דלא שייך חזקה. דהתם ההיתר לא נאסר מעולם. אלא שאינו ניכר. אבל בשעטנז הרי נאסר כל הבגד. וכיון דמספקא לן אם ניתקו זמ"ז. הספק הוא אם הותר האיסור

ו) וי"ל דענין חזקה הוא. שלא נתחדש דין אחר בהדבר, מכפי שהיה. והכא בהבגד של צמר. לא נשתנה דינו כלל. אחר ניתוק חוט הפשתן ממנו. מקודם הניתוק. דדינו של צמר הוא. שאסור ללובשו ביחד עם הפשתן. והדין הזה ישנו עליו גם עכשיו. וההשתנות אינה בדינו של הבגד. אלא במעשה הלבישה. ודינו של הבגד צמר. לעולם אחד הוא. שאסור ללובשו עם פשתן. ומותר ללובשו בלא פשתן. והספק אינו אלא במעשה הלבישה. אם הוא לובש שני המינים יחד. או שאינו לובש רק מין אחד. וכמו אם נסתפק כמה אכל אם שיעור שלם. או רק חצי שיעור דלא שייך לומר בכה"ג. אוקי חתיכה אחזקת איסור. דע"י שנפחתה החתיכה. משיעור לחצי שיעור. לא נשתנה דינה של החתיכה והשינוי הוא רק במעשה האכילה

ז) ולפי"ז צמר רחלים. גם קודם שנתחבר לפשתן. שם איסור עליו. שאסור ללובשו עם פשתן יחד וע"י החיבור לא נתחדש שום דין בגוף הבגד. ודומה למחבר שני חצאי שיעור ואוכלן. דבגוף החתיכה לא נתהוה שום דין חדש. ע"י חיבורן. וכ"ז הוא באיסור שעטנז. אבל בבב"ח. כיון דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור. משום דע"י חיבורן יחד נתהוה איסור חדש. בכל אחד מהן. ונשאר באיסורן לעולם. גם אם יתפרדו זמ"ז לגמרי. וא"כ קודם חיבורן. לא שייך לומר. שיש על הבשר שם איסור לאוכלו בחלב. דזה אינו. שע"י חיבורן יחדיו. יתחדש אז האיסור בגוף החתיכה. דבישולן יחד. היא סיבת האיסור. וכמו דלא שייך לומר בבהמה כשרה. שיש עליה עכשיו שם איסור לכשתטרף. ומשו"ה בבב"ח מיקרי היתר בהיתר

ח) ומ"מ צ"ל דגם בבב"ח לא מיקרי היתר גמור מדאורייתא. דהא דפת שאפאה בכותח אסור לאוכלה בצלי. אינו אלא מדרבנן. ככל דבר שיש לו מתירין. דבטל מדאורייתא. ואי נימא דהוי היתר גמור. א"כ גם מדאורייתא לא ליבטיל. וצ"ל דמדאורייתא שם איסור עליו. לענין זה. דאסור לבשלו בחלב. דהאיסור הזה של בישול. ודאי ישנו עליו גם עכשיו. ומשו"ה מדאורייתא מיקרי מין באינו מינו. ככל היתר ואיסור: סימן ל"ב

א) בפלוגתא דר"ש ורבנן. באוכל נבילה ביום הכפורים. כתב הריטב"א פ' עשרה יוחסין. דלא פליגי רבנן עליה דר"ש. אלא בהא דס"ל דיוהכ"פ חל על נבילה אבל להיפוך מודו רבנן. דלא חייל איסור נבילה אאיסור יוהכ"פ עיי"ש. ומקשין ע"ז. כיון דנבילה אסורה גם לאחר יוהכ"פ. א"כ הוי כולל. כההיא דאומר שבועה שלא אחרוש בחול וביו"ט. דמיגו דחיילא שבועתו על ימות החול. חיילא נמי איו"ט. וי"ל דלא הוי כולל. אלא היכא שסבה אחת אוסרת את שתיהן. וע"כ בשבועה שלא אחרוש בחול וביו"ט שפיר הוי כולל. דסיבת האיסור לשתיהן. היא השבועה. אבל בנבילה. האיסור מתחדש עליה בכל שעה. מפני שהיא עכשיו נבילה. ואיננה אסורה היום. מפני שהיתה אתמול נבילה. דאילו יצויר. שתתבטל ממנה שם נבילה מכאן ולהבא. תהא ניתרת. ולא נאסרנה. מפני שהיתה נבילה עד עכשיו. וא"כ ביוהכ"פ היא אסורה. מפני שהיא נבילה באותו יום והסיבה הזאת אינה מספקת לאוסרה למחר. אלא למחר תהא אסורה מפני שתהא אז נבילה ובכה"ג לא הוי כולל: