קובץ הערות קו

מקודם לעומר. כו' עכ"ל. ולכאורה אין תירוצם מובן. דכיון דקודם לעומר פסול. משום דלא הוי ממשקה ישראל. וקודם לשתי הלחם. דמותר להדיוט שפיר הוי ממשקה ישראל. איך אפשר ללמוד זה מזה

ונראסימן ל"אה דבהא דאמרינן. דהאסור להדיוט פסול לגבוה. משום דבעינן ממשקה ישראל, יש לפרשו בשני אופנים. א) דהאיסור להדיוט. פוסלו לגבוה. כגון חדש קודם לעומר. דאסור להדיוט מפני שהוא חדש ופסול לגבוה. לא מפני שהוא חדש. אלא מפני שאסור להדיוט. ב) י"ל. דאותה הסיבה בעצמה. שאוסרתו להדיוט פוסלתו לגבוה. דכמו שאסור להדיוט מפני שהוא חדש. ה"נ פסול לגבוה. מפני שהוא חדש ולא מפני שאסור להדיוט. דאין פסולו לגבוה. מפני האיסור להדיוט. אלא מפני סיבת האיסור ולפי זה שפיר יש ללמוד. קודם לשתי הלחם. מקודם לעומר. דכמו דפסול קודם לעומר מפני שהוא חדש. ה"נ יש לפסלו. בקודם לשתי הלחם. מפני דהוא ג"כ חדש לגבוה. דהא מה"ט לא יביא. קודם לשתי הלחם. מפני שהוא חדש לגבוה. ומ"מ השיב יהודה בר' נחמיה. דאיכא למיפרך דחדש זה חמור. דאסור גם להדיוט. וחדש זה קיל. דמותר להדיוט

אלא דקשה לפי"ז מירושלמי סוכה ס"פ לולב וערבה דמים מגולין פסולין למזבח. משום ממשקה ישראל. כיון דאסורין להדיוט. משום סכנתא. ולגבי גבוה. לא שייך האי טעמא דסכנתא. אלא דמ"מ . כיון דאסורין להדיוט. פסולין לגבוה. ומוכח מזה. דהאיסור להדיוט. פוסלו לגבוה ואפשר דלהירושלמי. תרווייהו טעמי איתנהו מיהו ברש"י ותוס' ס"פ לולב וערבה פירשו טעמים אחרים. לפסול מים מגולין עי"ש

ז) ומדברי הרמב"ם הנ"ל מבואר. דהא דאין איסור חע"א. הוא דאין האיסור השני חל כלל. דהרי כתב דמשו"ה מותר בב"ח גם בהנאה. אף דמטעם נבילה או חלב אינו אסור בהנאה. וכן לענין שלא כדרך אכילה. דשרי בנבילה. ובב"ח אסור. והכא שרי. מטעמא דאין איסור בב"ח לחצאין. ואי נימא דבכל מקום דאין אחע"א ישנו להאיסור השני. אלא דאין נענשין עליו. א"כ איך יהא מותר בהנאה. ושלא כדרך אכילה. דהרי אסור גם באכילה משום בב"ח. אלא שאין לוקין עליו. ובתוס' פ' ד' אחין (ל"ג). ד"ה אלא מליקה בבת אחת. הוא דמשכחת לה. וא"ת היכי הויא בבת אחת. והא מיד כשנמלקה הויא נבילה. ואיסור זרות לא חייל עד אחר זריקה. שיש שעת היתר לכהנים. וכו'. וי"ל דאיסור נבילה נמי לא חייל. עד אחד זריקה. דנפקא איסור מעילה. דלא חל איסור נבילה. על איסור מעילה. וכו' ואע"ג וכו' דהיתר זריקה שנינו. ומשנראה לזריקה. נפיק מידי מעילה. מ"מ איסור איכא עד שיזרוק. הילכך לא חל איסור נבילה. עד אחר שיזרוק עכ"ל. ואי נימא דהא דאאחע"א. הוא רק לענין עונש. אבל איסורא איכא. אכתי תיקשי. איך חל איסור זרות. על איסור נבילה. שחל מיד כשנמלקה. וכמו שאיסור נבילה לא חל על איסור מעילה. אף דליכא מעילה משנראה לזריקה. ה"נ לא יחול איסור זרות על איסור נבילה. אף דעונש נבילה ליכא. ומוכח מזה דבמקום דאאחע"א. גם איסורא ליכא [וכן מבואר להדיא בתוס' ר"פ גיד הנשה דמשום דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשין מותר לאכול הגיד אחר זריקה עיי"ש]

ח) ובשו"ת צמח צדק (סי' ס"ט). דן שם איך חל איסור נולד ביום טוב. על איסור טריפה. והתם ליכא נ"מ כלל לענין עונש. אלא לענין איסורא גרידא. ומבואר דעתו בפשיטות. דליתא לאיסורא כלל. במקום דאאחע"א. והא דמבואר בגמ'. לקוברו בין רשעים גמורים צ"ל משום דישנה לסיבת האיסור. וכדחזינן דהויא ערוה לתפיסת קידושין. אפילו במקום דאין אחע"א. כגון אחות אשה על נדה. ובהאי טעמא סגי לקוברו בין רשעים גמורים. ומצינו בקטן. דיש סוברין דמדאורייתא אסור להאכילו בכל האיסורין. אף דקטן לאו בר איסורא הוא כלל. כמבואר בגמ' דכשהביא שתי שערות כל האיסורין חלין עליו בבת אחת. ולמה יהא אסור להאכילו. אלא ה"ט משום דישנה לסיבת האיסור. גם אצל קטן. כמבואר בסנהדרין בסוגיא דתקלה וקלון. דתקלה איכא לגבי קטן עיי"ש. ומה"ט ערוה קטנה שנפלה לפני יבם קטן. אינה זקוקה מפני סיבת האיסור גרידא. ואין קטן דומה לעכו"ם ואפשר לישב בזה. קושית תוס' בנזיר (דנ"ז). לרב הונא דמקיף את הקטן חייב מ"ש ממקיף לעכו"ם דפטור עיי"ש. וה"נ לענין אאחע"א. אף דליתא לאיסורא כלל. מ"מ סיבת האיסור קיימת. ומה"ט איסורא מיתלי תלי וקאי. כדפקע איסור קמא. חייל איסור בתרא כמבואר בגמ'

ט) ובפ' גיד הנשה (ק"א). מבואר דלמאן דלית ליה איסור בת אחת שגג בשבת. והזיד ביום הכפורים. או שוגג ביו"כ. והזיד בשבת. חייב חטאת. ואם שגג בשתיהן. ג"כ אינו חייב אלא אחת. ומבואר דאף דאאחע"א. גם בבת אחת להך תנא. מ"מ ישנן לשני האיסורין. שהוא חייב חטאת. בין על שבת לבדו. בין על יו"כ לבדו. ומ"מ אם שגג בשתיהן. ג"כ אין עליו אלא איסור אחד. והיינו משום דסיבת האיסור ישנה משתיהן. ומ"מ אינו מוזהר ואינו עובר אלא על אחד מהן. איזה שיהיה. אלא דיש לעיין. איך יתחייב חטאת על אחד משתיהן. הא מבואר בכריתות. שבת ויוכ"פ. שגג באחת מהן. ואינו יודע באיזה פטור מחטאת. לר' יהושע דקיי"ל כוותיה מקרא דבה עד שיודע לו באיזה חטא. [ואינה קושיא דהכא באיסור בת אחת ליכא ספיקא. דבודאי אפשר לחייבו על כל אחד מהן. ולא על שתיהן יחד]: סימן ל"א

א) בשו"ת הגרע"א (סי' ס"ה) כתב דהא דתרומת חמץ בפסח מיקרי כולל. הוא דוקא כשנתחמצה קודם הפסח. אבל לא בנתחמצה בפסח עיי"ש. ונראה דעתו. דהא דחמץ אסור כל ימי הפסח. הוא משום שבשעה שקידש היום. נאסר מתחלתו לכל שבעה. וזהו טעם חילוקו. דלא שייך כולל. אלא היכא שסיבה אחת גורמת לאסור שני הדברים. אבל אם כל אחד מהן נאסר בשביל סיבה מיוחדת לו. לא הוי כולל. וא"כ בשלמא כשנתחמץ קודם הפסח. שעת קידוש היום. גורמת לאסור התרומה והחולין. אבל בנתחמצה התרומה בפסח. החולין אסורין מכבר. ועתה צריך האיסור לחול. על התרומה לבדה. ולולי דבריו היה נראה לומר דהא דחמץ אסור כל ימי הפסח. אינו משום שנאסר מתחלת החג. לכל שבעת הימים. אלא בכל רגע האיסור מתחדש עליו. ואילו יצויר שתוך שבעה נתבטלה קדושת החג היה חמץ ניתר. כמו לאחר הפסח. וא"כ איסורו בכל רגע. הוא מפני שגם עכשיו הוא פסח. ולא מפני שנאסר מתחלת הפסח. ואין שום הבדל. בין רגע הראשונה של פסח לרגע האמצעית. וכל רגע של פסח אוסרת כל חמץ שבעולם. ושפיר הוי כולל. כשנתחמצה בפסח. כמו בנתחמצה קודם הפסח וסברת הגרע"א לא שייכא. אלא למ"ד דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא. דלדידי' צ"ל שנאסר מתחלת הפסח לעולם

ב) והר"ן בשו"ת כתב. דחמץ קודם הפסח בטל. אף שהוא עדיין היתר. והביא ראיה מהא דצמר רחלים בטל. בצמר גמלים. ומותר לערבו בפשתן. והגרעק"א בשו"ת סי' ל"ח הקשה. דל"ד להדדי. דצמר רחלים שם איסור עליו. גם עכשיו לערבו בפשתן. משא"כ בחמץ קודם