קובץ הערות קה

דומה. למעשה שוטה. דא"כ איך יוכל לקדש בקטנותו. שיחולו לאחר שיגדיל. וכן מה מועיל הא דיש שליחות לקטנה. או מה שנתן לה אביה זכותו. הא מ"מ היא עושית המעשה בלי דעת שלימה. אלא ע"כ דהא דאין מעשה קטן כלום. גזה"כ הוא. דאין כח למעשה קטן לפעול חלות הקנין. והיינו דוקא כשהוא בא בכח עצמו. אבל אם בא בכחו של גדול. כאומר אדם לבתו צאי וכו'. שהיא באה בכח האב. שנתן לה כחו וזכותו. או מטעם שליחות. אזי מועיל גם מעשה קטנה. (ולכאורה ה"ה מעשה קטן כה"ג. אם לא נדחה. דאין ראיה מאשה לאיש. משום כי יקח ולא כי תקח כמ"ש הר"ן בנדרים ד"ל) וכן בקטן שקידש לאחר שיגדיל. כיון דחלות הקנין הוא בשביל גדול. מהני מעשה קטן

ו) ובספ"ב דגיטין. אין עבד נעשה שליח. לקבל גט אשה מיד בעלה משום שאינו בן כריתות. ויש להסתפק בפירושא דהך מילתא. אם הכונה שמפני שאינו בן כריתות. אינו יכול להעשות שליח לקבלה. דהשליחות עצמה הוא ג"כ דין כריתות. ולפי"ז נשמע מכאן. שאם היה נעשה שליח. היה יכול לעשות מעשה הגירושין. ואף שלעצמו אינו יכול לקדש ולגרש. היינו בכח עצמו. אבל אם בא בכח משלחו יכול לעשות מעשה הגירושין. אם היה שליח אלא דהגריעותא היא שאינו נעשה שליח כלל. או שנפרש להיפוך. דאפילו אם נעשה שליח. מ"מ אינו יכול לעשות מעשה הגירושין. דלא עדיף מה שנעשה שליח לקדש. מאילו קידשה לעצמו. ונראה ראיה לפירוש ראשון. ממ"ש הר"י מיגש. דדוקא לקבלה עבד אינו נעשה שליח. אבל להולכה גם עבד כשר. ובשלמא אי נימא. דהגריעותא היא בחלות השליחות. אפשר לבאר שיטה זו. לפי דעת הרמב"ם דבשליחות לקבלה צריך עדים לקיום הדבר דהוי דבר שבערוה ושליחות להולכה לא הוי דבר שבערוה וא"כ ה"ה גם לענין לאו בר כריתות. מפלגינן בהכי. אבל אם נפרש. שהשליחות מצד עצמה יכולה לחול גם בעבד. אלא שאינו יכול לעשות מעשה הגירושין. א"כ אדרבא. עיקר הגירושין הוא ע"י המגרש. ולא ע"י המתגרשת. ועוד דהא חזינן למ"ד דאדם מקנה דשלב"ל. יכול עבד לקדש לאחר שישתחרר. וא"כ מוכח שעבד יכול לעשות מעשה הקידושין וה"ה דיכול לקדש בשביל משלחו. אילו היה נעשה שליח. אלא ע"כ דהגריעותא היא בהשליחות עצמה. שאינו נעשה שליח כלל. לגרש משום דגוף השליחות הוי דבר שבערוה: סימן ל'

א) פ' ד' אחין בענין אין איסור חל על איסור. בתוס' ר"פ גיד הנשה. הקשו דנימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה. איתוסף נמי להדיוט. והמהרש"א שם הקשה דהא כל פסולו לגבוה הוא משום איסורו להדיוט. וכיון דאינו אסור להדיוט. משום דאין איסור חע"א. ממילא הוא כשר לגבוה. ואין כאן מוסיף. ועי' ספ"ג דשבועות. שבועה שלא אוכל תאנים. וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. מיגו דחיילא אענבים. חיילא נמי אתאנים. והתם אילו לא חיילא אתאנים. לא חיילא נמי אענבים. דהא שבועתו היתה. שלא יאכל שתיהן כאחת ואילו אכל אחד מהן. היה פטור. כאוכל חצי שיעור. ומוכח מזה. דאף הכא שההיתר לבדו בלא האיסור אינו חל מ"מ אמרי' מיגו דכולל. וחלו שניהם. וה"נ בגיד. נהי דבלאו האיסור להדיוט לא יאסר לגבוה. מ"מ שפיר אמרי' מיגו וחלו שניהם

ב) אבל קשה לזה מדברי הרמב"ם בפיה"מ לכריתות בנקודה הנפלאה. שכתב. דמשו"ה לא אמרי' בבשר בחלב. מיגו דאיתוסף איסור הנאה. איתוסף נמי איסור אכילה. משום דאיסור הנאה תלוי באיסור אכילה. וכיון שלא נאסר באכילה. לא נאסר בהנאה כלל. ואמאי לא נימא מיגו בכה"ג. דהא אם יאסר באכילה יאסר גם בהנאה

ג) [שו"ר דהקו' על הרמב"ם אפשר ליישב דגבי בב"ח איסוה"נ הוא בתולדה מאיסור אכילה. וא"כ איסור אכילה צריך לקדום לאיסוה"נ. אבל בתאנים וענבים אין האיסור על האחד מכח השני אלא כ"א אסור מצ"ע. ושניהן אסורים מכח השבועה והשבועה היא רק על שניהן ולא על אחד מהן אבל אין אחד צריך לקדום לחבירו ובשבועה שלא אוכל היום. ואח"כ אמר שלא אוכל היום ומחר דומה לתאנים וענבים ולא לבב"ח. [עיין באור שמח פ"ד משבועות] ועיין בסה"מ ל"ת קפ"ז

] ד) והנה דברי הרמב"ם שם צריך ביאור. שכתב דליכא קרא מיוחד לאכילה. ואידך קרא להנאה. ובגמ' מבואר ההיפוך. דתלתא לא תבשל כתיבי. חד לאכילה. וחד להנאה. אבל עיין בספר המצות ל"ת קפ"ז. שהרמב"ם הקשה על עצמו. למה לא מנה איסור הנאה בב"ח ללאו מיוחד ותירץ דשני הלאוין בב"ח לאכילה והנאה. הן ענין אחד שהוזהרנו שלא ליהנות מבב"ח בשום אופן בין ע"י אכילה או הנאה אחרת. שגם האכילה היא מין ממיני הנאה. ונראה כונתו. דאף דכתיבי שני לאוין. אבל הענין המוזהר מהן. אינו אלא אחד כמ"ש הרמב"ם בשורש ט'. שאילו היו כתובין עשרה פעמים. לא תאכל דם. לא היו נחשבין במנין המצות רק ללאו אחד. וזהו כונתו בפירוש המשנה הנ"ל. דאינן שני איסורין נפרדין. אלא שניהן הן איסור אחד. ואף דכתיבי תרי קראי. היינו דאי מחד קרא לא הוי ידעינן. אלא איסור אכילה לחודיה דהא לא כתיב בלשון לא תאכל. דליהוי משמע גם איסור הנאה. כדר' אבוהו אבל השתא דכתיבי תרי קראי, גלי' לן רחמנא. דבב"ח הוא כשאר איסוה"נ. דאיסור אכילתן והנאתן הוא איסור אחד

ה) אבל קשה דאיך אפשר לומר. בב"ח דאיסור אכילה והנאה איסור אחד הוא. הא בב"ח אסור באכילה. גם אם לא נהנה כלל כגון שעירב בו דבר מר או שאכלו רותח עד ששרף גרונו. וא"כ א"א לומר בב"ח דאיסורו באכילה הוא מפני שהוא מין ממיני הנאה. והדרא קושיא לדוכתא. למה לא יחסר בהנאה אפילו אין בו איסור אכילה וגם צריך ביאור למה לא נאמר גם בהקדש. שאיסור אכילה והנאה איסור אחד הוא וראינו שבהקדש לוקין על הנאה משא"כ בכל איסוה"נ אין לוקין על הנאתן. לדעת הרמב"ם ועי' במל"מ ריש הלכות מעילה

ו) עכ"פ מדברי הרמב"ם נראה. כדעת מהרש"א. דלא אמרי' מיגו דחייל אהיתרא. חייל נמי אאיסורא. אלא היכא שההיתר ראוי להיות נאסר לבדו. גם בלא האיסור. ושפיר הקשה מהרש"א. דאם לא יחול איסור גיד להדיוט. לא יחול גם לגבוה. ובכה"ג לא אמרי' מיגו. אלא דמטעם אחר ל"ק קושית מהרש"א. דנהי דאין אחע"א. מ"מ ישנה לסיבת האיסור. ותדע דודאי לענין תפיסת קידושין. לא יועיל הך דאאחע"א. לומר שאינה ערוה. ותפסי בה קידושין והוא מה"ט. דסיבת האיסור לא פקעה. ובהא סגי למנוע קידושין מלחול. וה"ה לענין ממשקה ישראל. אף דאין אחע"א. מ"מ לא מיקרי ממשקה ישראל. כיון דישנה לסיבת האיסור. וכן מוכח בתוס' מנחות (ס"ח.) בהא דיתיב ר' טרפון. וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר. לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר. שכן לא הותר מכללו. אצל הדיוט. תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט. ובתוס' שם. תימה דנקט האי לישנא. דהוה ליה למימר. קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל. ונראה דר' טרפון נמי לא אישתמיטתיה האי טעמא. אלא דקשיא ליה. מה בין קודם לעומר. לקודם שתי הלחם. ונילף קודם לשתי הלחם.