קובץ הערות קד

ונחסר מחיותו לא הוי סימן שלם ולא מהני שחיטתו. ב) י"ל טעם אחר. לפי מה דמשמע. מדברי רש"י ותוס' פ"ק דחולין (כ"א.) דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימן מדאורייתא. ואף שהוא דבר תימה. מה שייך בהכשר לכתחלה ודיעבד. כמ"ש תוס' שילהי נדה לענין בית הסתרים. מ"מ כן משמע מדבריהם דהוא מדאוריית'. וכיון דלכתחלה בעינן כל הסימן י"ל דגם בדיעבד לא סגי ברובו. אלא היכא דראוי לשחוט כל הסימן. אבל באינו ראוי לכולו. לא סגי ברובו אפילו דיעבד. דכל שאינו ראוי לבילה. במקום שצריך לכתחלה. בילה מעכבת בו. ולפי טעם זה. אין כאן חסרון במעשה השחיטה. דהמעשה היא שלימה. אלא שאינה מתרת. בזה י"ל כדברי הש"ש דהוי חזקת היתר. שקודם שנולד בה הספק. עמדה בחזקה. שאם תישחט שחיטה שלימה. תהא ניתרת. ועכשיו הרי נשחטה שלימה: סימן כ"ט

א) ס"פ ד' אחין תוד"ה מתוך שלשה עשר. לאחר שלשה עשר וכו'. וקשה דאין יכול לקדש ולעשות שליח עד שיגדיל. דאין מעשה קטן כלום עכ"ל. ונראה פשוט. דקושיתם היא אליבא דכו"ע אפילו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל, גם תיקשי. דאין מעשה קטן כלום. ואינו דומה. לעכו"ם שקידש לאחר שיתגייר. דמהני לר' מאיר. דהתם אין הגריעותא בהמעשה. אלא בחלות הקידושין. אבל קטן דאינו בן דעת. אין במעשהו כלום. אבל בחידושי הרמב"ן ורשב"א מבואר. דהקושיא משום דשלב"ל. וע"כ תירצו דאתיא אליבא דר"מ עיי"ש. ולכאורה הוא תימא. דמה יועילו דברי ר"מ כאן. שהמעשה נעשית בלא דעת שלימה. וז"ל תוס' הרא"ש שם. מיהו נ"ל דבדיבור של קטנות. אין לו למנוע לחול הקידושין אחר שיגדיל. מידי דהוי לאחר שאתגייר. דאין מעשה גוי כלום. א"ה מועיל דיבורו שיחולו הקידושין לאחר שאתגייר. אלא מטעם דשלב"ל יש לבטל הקידושין. כמו לאחר שיתגייר וכו' עכ"ל. וקשה טובא. דלא דמי כלל כנ"ל. וברא"ש פ"ק דקידושין (סי' ט"ו) כתב אהא דאומר אדם לבתו קטנה. צאי וקבלי קידושיך. דהוא מטעם שליחות. ואף דאין שליחות לקטן. שאני הכא שהוא לטובתה בכה"ג יש שליחות לקטן. עיי"ש וקשה דנהי נמי דיש שליחות לקטן בכה"ג. הא מ"מ אין מעשה קטנה כלום. ולא עדיפא הא דיש שליחות לקטן. מקטן העושה בתוך שלו ממש. ומ"מ אין במעשהו כלום. ובחידושי הרשב"א שם. כתב לפרש הא דאומר אדם לבתו קטנה. דהאב נותן לבתו זכותו שזיכתה לו תורה לקדשה. ותיקשי ג"כ דמה יועיל מה שנותן לה זכותו. דמ"מ אין במעשה קטנה כלום. ולא עדיפא מיתומה קטנה דודאי יש לה הזכות לקבל קידושיה. ומ"מ אין במעשיה כלום. מפני שאינה בת דעת. וקידושין צריכין דעת המקדש והמתקדשת

ב) ובירושלמי פ' שאחזו איפליגו ר"י ור"ל, בעושה שליח לגרש. ונשתטה המשלח. אם יכול השליח לגרש. וכן בנותן לה גט שתתגרש לאחר ל' יום. ונשתטה בתוך ל' יום. פליגי התם. ומוכח בגמ'. דאפילו למ"ד דאין השליח יכול לגרש מ"מ לא פקעה השליחות. דלכי מיתציל לא בעי למיהדר ואימלוכי ביה. אלא אע"ג שהוא עדיין שלוחו. מ"מ אינו יכול לגרש. בשעה שהמשלח הוא שוטה. וכן במגרש לאחר ל' יום. ונשתטה בתוך ל'. אין הגט חל. למ"ד דאין השליח יכול לגרש כשנשתטה המשלח. ובגמ' מבואר. דלא כהירושלמי. דבנשתטה המשלח. לכו"ע אין השלי' יכול לגרש ולא פליגי אלא באחזו קורדייקוס אי לשוטה מדמינן ליה או לישן. ולפי"ז במגרש לאחר ל'. ונשתטה בתוך ל'. לכו"ע אינו גט. ולכאורה הוא מילתא בלא טעמא דהא דשוטה אינו יכול לגרש. הטעם הוא משום שעושה המעשה בלא דעת. ובגירושין צריך דעת המגרש אבל כשהשליח מגרש. הרי אינו צריך כלל דעת המשלח בשעת הגירושין דאפילו המשלח במדינת הים. יכול שלוחו לגרש. וא"כ מאי איכפת לן בשטותו של המשלח. כיון שלא נתבטלה השליחות. וכן במגרש לאחר ל' יום דאפילו המגרש ישן בשעה שהגיע הזמן. היא מגורשת. ולמה לא תתגרש כשנשתטה בתוך ל' ומוכרח מזה. דאין כח לשוטה שיחולו הגירושין בשבילו אפילו היכא דליכא גריעותא בהמעשה. וקשה לכאורה מהא דחרש שוטה קונין ביבמה משום דיבום אין צריך דעת. דמ"מ איך יחול הקנין בשביל השוטה. וצ"ל דשאני יבום דהיבמה נקנית לו ממילא. דאשה הקנו לו מן השמים. אבל בקידושין וגירושין דהחלות הוא מכח האדם. אין כח לשוטה וקטן שיחול הקנין ע"י מעשיהן. אפילו היכא שאין חסרון דעת בהמעשה. והוא דין תורה. שאין כח במעשה חש"ו לפעול חלות קנין. אפילו אם המעשה נעשית כהוגן

ג) והנה בשוטה הדבר פשוט דתרתי איתנהו ביה: א) שהעשיה שלו כשהוא שוטה. נעשית בלא דעת. ולא עדיפא מעשה שוטה. ממעשה פיקח כשהוא עושה בלא דעת. כגון שהוא ישן. ב) שאפילו אין חסרון דעת במעשה. מ"מ לא אפשר שיחול הקנין בשביל שוטה וקטן היכא שחלות הקנין הוא ע"י כח האדם. וכ"ז בשוטה. וכן בתינוק שאין בו דעת דהוא כשוטה. אבל בקטן שיש בו דעת. לפי ראות עינינו. נהי נמי דדין תורה הוא. שאין כח לקטן לפעול חלות קנין כשהוא קטן. אבל מ"מ י"ל דליכא חסרון דעת במעשה שלו. כשאנו רואין שהוא בן דעת. ומשו"ה בקטן כזה. שקידש לאחר שיגדיל. דחלות הקנין הוא בשביל גדול. י"ל דמהני אליבא דמ"ד אדם מקנה דשלב"ל. וכן בקטן שנעשה שליח באופן דיש לו שליחות. כיון שהוא בא בכוחו של גדול. וכן אם האב נותן לה זכותו והיא באה בכח אביה. תוכל לעשות המעשה כיון שהיא בת דעת. והא דקטנה יתומה אינה יכולה לקבל קידושיה. אף שאנו רואין שהיא בת דעת. היינו משום שהוא דין תורה. שא"א לקנין לחול מכוחו של קטן מצד עצמו. אבל כשהיא באה מכח האב. ליתא להך דינא

ד) ולקמן פ' ב"ש. איכא למ"ד דקטנה יתומה שנתקדשה וגדלה. גדלו קידושיה בהדה. והטעם כתב הרשב"א שם. דהוי כמו שקיבלה קידושיה בקטנותה שיחולו בגדלותה. ומבואר להדיא דמעשה קטנה מועילין. שתתקדש לאחר שתגדיל. וקשה מזה לדעת תוס' שכתבו להקשות על פירש"י. דאין מעשה קטן כלום. וצריך לחלק לדעתם בין קטן לקטנה. וז"ל מהרי"ק שורש ל"ב. לר"ח פרק ב"ש. ולרבינו פרץ. דאית להו. דאפילו במקום שאין חלות לקידושין בקטנות. מ"מ יחולו בגדלות. כגון בקטנה שהלך אביה למדינת הים. מ"ש מקטן שקידש. דאפילו שלח סבלונות לאחר מכאן כשהגדיל. אינה מקודשת. אלא ודאי נ"ל לגבי האיש. שהוא עושה מעשה הקידושין. וקונה אותה. לא שייך לומר דבריצוי ושתיקה דגדלות נתקדשה לו. כיון שלא חלו הקידושין בשעתן. שהרי צריך הוא לעשות מעשה הקידושין כדכתיב כי יקח איש אשה וכו'. אבל אשה דמקניא בריצויה בלי שום אמירה. ה"ה דלכי גדלה הקידושין קידושין ע"י ריצוי ושתיקה עכ"ל וא"כ י"ל שזוהי שיטת תוס' בקושיתם על רש"י לחלק בין קטן לקטנה. כמ"ש מהרי"ק. אבל מדברי הרשב"א פ' ב"ש (דק"ט). מתבאר דלא כפירושו של מהרי"ק. דאתי עלה משום ריצוי ושתיקתה של אחר גדלות. אלא משום שנתקדשה בקטנותה. שיחולו לאחר שתגדיל. וחלות המעשה הוא ע"י ריצויה דמעיקרה שבשעת קטנותה

ה) ונמצינו למדין מדברי כל הראשונים הנ"ל. לבד דעת תוס' ס"פ ד"א. דמעשה קטן אינו