קובץ הערות ק

קאמר דלעולם על דעתו היא נודרת. וכו' מ"מ היא סבורה שבידו להפר ונודרת על דעתו עכ"ל. והנה לפי' הראשון ע"כ צ"ל דליכא שום נ"מ דאל"ה אכתי איצטריך קרא. וק' דהא נ"מ היכא שאמרה בפירוש שאינה נודרת על דעתו אמנם עיין בריטב"א גיטין (דפ"ג) שכתב דאפי' אמרה בפירוש ג"כ יכול להפר. חדא משום דאנן סהדי שנודרת על דעתו אפי' אומרת שאינה נודרת על דעתו. ועוד דלא פליג רחמנא בין היכא שנודרת על דעתו או לא. וסברא הראשונה היא לפי תי' הראשון שבתוס'. [וכעין סברא השני' נמצא בתוס' יבמות (דף ו') ע"א ד"ה שכן הכשר מצוה וכו' ואור"י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דרוב עניני כיבוד רגילים להיות ע"י הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין עיי"ש. והיינו דגם בדאורייתא שייך לא פלוג]. וא"כ שוב אין נ"מ ולא איצטריך קרא [אלא דאכתי נ"מ היכא דלא ידעה כלל שיש לה בעל שקידשה אבי' שלא מדעתה ואיצטריך קרא להכי. וצ"ע]. ונמצא דלפי' הא' ליכא רק הך דינא דנודרת על דעתו ולתי' השני תרתי איתנייהו. הך דנודרת על דעתו. וגם גזיה"כ דיכול להפר אפי' היכא שאינה נודרת על דעתו. אמנם הר"ן בנדרים (ע"ג) כ' ואיכא דילפי מינה דמי שנדר ע"ד חבירו מצי מיפר דלא גרע מפרש חבירו מסתם דבעל וכו' וזו אצלי שגגת הוראה דהא אע"ג דאמר על דעת בעלה היא נודרת אפ"ה צריך בעל שיפר לה באותו לשון שקצבה לה תורה. וגזה"כ היא ומשו"ה אין כל הלשונות בו ואי אמרת וכו' משום דכנודר על תנאי דמי וכו' ראוי שתהא נאמרת בכל לשון אלא ודאי ר"פ ה"ק. נהי דהפרה דבעל גזה"כ הוא מיהו משום הכי זכתה תורה לבעל בהפרת נדרים משום דע"ד בעלה היא נודרת. הלכך כל שהיא נודרת על דעתו חיילא הך גזה"כ. אבל נודר ע"ד חבירו דלא חדית בי' רחמנא מידי ודאי לא מצי מיפר עכ"ל. ולדבריו תיקשי מהא דיכול להפר בקטנה שנישואי' מדרבנן. וכנראה שהר"ן נזהר מזה במש"כ "הלכך כל שנודרת על דעתו חיילא הך גזה"כ". ואולי כונתו דהתורה ירדה לדעת נשים שהן תולות בדעת בעליהן יותר מבאדם אחר [וכעין שכ' התוס' דהתורה ירדה לדעת השומרין] ועל גמירת דעת כזה הי' הגזה"כ שיוכל להפר וע"כ בקטנה נשואה שהיא סבורה שהוא בעלה היא תולה בדעתו כמו בבעל גמור ושוב איכא גזה"כ. אמנם אכתי תיקשי דהיכא דלא ידעה שיש לה בעל לא תועיל הפרתו כיון דעיקר גזה"כ הוא היכא שנודרת ע"ד בעלה. וצ"ע ובגיטין פ"ג לא מצינו זה אוסר וזה מתיר והא הפרה דאשה נודרת ובעל מתיר התם כדר"פ עיי"ש. ולפי' הראשון שבתוס' ודאי ל"ק ולפי' השני נמי י"ל דהוא רק משום לא פלוג כמש"כ הריטב"א. אבל לדעת הר"ן תיקשי דאכתי משום גזה"כ הוא והיא אוסרת והוא מתיר

ב) ולפי"ד תוס' יתבארו דברי הרמב"ם התמוהין פי"ג מנדרים. שאין האב והבעל מתיר כמו החכם אלא עוקר הנדר מעיקרו ומפירו עכ"ל והוא נגד ההלכות שפסקן הרמב"ם בעצמו דבעל מיגז גייז. וחכם מיעקר עקר ועיי"ש בכ"מ ולח"מ. ולפי הנ"ל נראה דהנה ודאי הא דנודרת על דעתו אינו כמו תנאי שאם לא ירצה בעלה יתבטל הנדר דא"כ יתבטל הנדר למפרע. וע"כ צ"ל דאינו כמו תנאי אלא נדר לזמן עד שימחה בעלה. ונמצא דאף דאין ניתר אלא מכאן ולהבא מ"מ ההיתר הזה לא נתחדש עכשיו אלא דמעיקרא לא חל האיסור רק עד זמן הפרתו ומש"כ הרמב"ם בחכם דהוא מכאן ולהבא כונתו למ"ש בירושלמי הובא ברא"ש פ"ז דנדרים דעיקר העיקור מכאן ולהבא. ומשו"ה הוי יל"מ עיי"ש. וכונת הירושלמי דאף שנעקר הנדר למפרע ע"י חכם אינו כמו נדר בטעות דאיגלאי מילתא שלא הי' כאן נדר מעולם. אינו כן אלא דגזה"כ שע"י היתר החכם נתחדשה עתה עקירה למפרע. וא"כ אף דניתר למפרע. אבל העקירה דלמפרע נתחדשה עכשיו ולהיפך בבעל ההיתר דלהבא הי' מתחלתו ולא נתחדשה עתה

ג) אמנם קשה לפי' תוס' מהא דמהני הפרה בנזירות אשתו הא אפי' אם תאמר בפירוש שאינה נוזרת אלא ליום אחד ג"כ נזירה ל'. דאין נזירות פחותה מל' יום. ולפי' השני ניחא דהכא מיפר מטעם גזה"כ. והא דלא פריך בפ' המגרש. דמצינו זה אוסר וזה מתיר בנזירות. י"ל דרק בנדר שהאדם הוא האוסר שייך להקשות זה אוסר וזה מתיר אבל בנזירות האדם אינו מקבל אלא רק קדושת נזירות אבל האיסורין הן איסורי תורה. אבל לפי' א' תיקשי וכן קשה ממש"כ הרמב"ם פ"ד מהל' נדרים דבעל מיפר גם נדרי הקדישות וברדב"ז ציין שם להא דאיתא בגמ' נאמר בראשי המטות זה הדבר ונאמר בשחוטי חוץ זה הרבה לומר שיש שאלה בהקדש. ובפ' ראשי המטות כתיב אב ובעל ושחו"ח הקדש הוא ויכולין הבעל והאב להפר עכ"ל

ומבואר דגם בקדוה"ג מהני הפרה ובשלמא לפי' הר"ן א"ש דכיון דגזה"כ דהפרה הוא דבר המתיר שפיר פקעה גם קדוה"ג. אף דקדוה"ג לא פקעה בכדי מ"מ כיון דהוא דבר המתיר אין זה בכדי. וכמו א"א שניתרת בגט אבל לפי' תוס' צ"ע. דהא האומר שור זה עולה ל' יום קדוש לעולם. וצ"ע. ובריש נדרים (ד) דלמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית לי' קיצותא אבל נזירות דאית לי' קיצותא דאין נזירות פחותה מל' יום ועיי"ש בר"ן ולולי דבריו הי' אפשר לומר כנ"ל דנדר אפשר להיות לזמן ומהני טעמא דנודרת על דעתו. אבל נזירות א"א להיות פחות מל' יום. והר"ן שלא פירש כן אזיל לטעמי' דהפרה גזה"כ. ולפי' שני שבתוס' דתרתי איתנייהו ניחא מנזירות ומהקדש דהתם מטעם גזה"כ אבל תיקשי מקטנה דהתם ודאי ליכא רק טעמא דנודרת ע"ד. וא"כ בקטנה לא תועיל הפרתו בנזירות ובהקדש. ובגמ' סתמא קתני דמפר נדרי' דמשמע אפי' נזירות

ולפי' ראשון דטעמא דהפרה הוא רק מטעם דנודרת על דעתו תיקשי מהא דפליגי אי מהני שליחות בהפרה ובקראי פליגי. והא על דעת השליח לא נדרה ואי נימא דאיכא גילוי דעת מבעל א"כ אין צורך לדיני שליחות וי"ל דכיון דצריך לומר בלשון הפרה דוקא אלמא דגלי קרא דלא סגי בגילוי דעתה בזה שייך שליחות על לשון הפרה אלא דהיא גופא תיקשי למה צריך לשון הפרה דוקא. וזו היא קו' הר"ן נדרים (ע"ג) [ואולי עכשיו דכתיב קרא היא עושה נדרה עד שיפר בכל דיני הפרה. וצ"ע] ועיין בתוס' גיטין (ל"ה) ע"ב ד"ה אבל: סימן כ"ז

א) דף ל"א בהא דאיפליגו תרי לישני בתרי ותרי אי הוה ספיקא דאורייתא או דרבנן מבואר בגמ' דלמ"ד ספיקא דאורייתא לא מהניא גם חזקת מר"ק דממון. ולכאורה הי' נראה מזה דחזקת מר"ק היא מטעם חזקה דמעיקרא. כמו חזקת איסור וכדומה ומשו"ה לא מהניא בתו"ת למ"ד ספיקא דאורייתא. דאי נימא דהיא חזקת ממון למה לא תועיל בתו"ת וכבר נסתפק בזה בקונטרס הספיקות ובשב שמעתתא כתב לקושטא דמילתא דרובא עדיף מחמר"ק. אבל מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין מ"ה גבי נתקדשה לדעת אביה וניסת שלא מדעתו מבואר דרובא לא מהני לענין ירושה. להוציא מחזקת השבט משום דאין הולכין בממון אחר הרוב. ובודאי דחזקת השבט לא עדיפא מחזקת מר"ק. ובתוס' פ' השואל