כוס הישועות צט

לצאת ידי שמים היינו דמלוה יחיש לעצמו אבל אין מכריחים אותו לכך אם כן מאי קאמר אע"פ שגבו ודאי דאין חילוק בלצאת ידי שמים שלא יהי' בידו מעות גזילה ואיסור בין שגבה ובין שלא גבה ודוק:

ע"ב בגמרא אמר רבא בבא לחוב בדמיהן עסקינן כו' נראה לפרש דהמקשן סבר כדעת האשר"י דביש למוכר מעות הוה כאלו הלוקח נותן לו המעות השתא דדוקא בשאין למוכר כלום לא חטין ולא מעות הוא דאסור אבל בשיש לו אפי' מעות מותר וא"כ מקשה שפיר דאף דאין לו יין אמרה מתני' מ"מ לא קאמרה דאין לו כלום אפי' מעות ותירץ לו התרצן דבא לחוב בדמיהן כלומר דאין לו אפי' מעות רק זקפה עליו במלוה. ובזה נסתלק מעלינו קושי' התוס' בד"ה לקח כו'. והנה גם רש"י ז"ל נשמר מקושי' התוס' בד"ה מתני' בבא לחוב שלא נתן לו זה המוכר ללוקח דמי חטי' כו' כלומר דהמקשן הבין שהמוכר נתן ללוקח דמי חטים ואח"כ החזירו לו וק"ל:

עוד יש לומר דהמקשן הבין דאסור דמתני' קאי גם אלקיחת חטין וע"כ הקשה ממתני' דלקמן ותירץ לו המתרצן בבא לחוב כו' כלומר דאסורה דמתני' לא קאי אלא אסיפא בלקיחת היין דהוה כמו נושה דברייתא דר"ח ולקיחת חטים דרישא לא נקט אלא לרבותא דסיפא כדמפרש רש"י ז"ל וק"ל:

אבל יש לדקדק קצת לדעת רש"י דסבר דנקט הרישא לרבותא דסיפא דאע"ג שבא מכח פסק ראשון שהי' דרך מו"מ ולא דרך הלואה וה"א דמותר. א"כ משמע דמ"מ פסיקת הראשון דהוה דרך מו"מ מביא לן קצת היתר א"כ מאי מקשה אביי על רבה דמאי ארי' אין לו אפי' יש לו נמי והוכחתו מברייתא דר"ח ודלמא התם שאני דמתחלה בהלואה בא לידו משא"כ הכא דמתחלה מכח פסיקת מו"מ בא לידו ובהאי מילתא אהני' לן דביש לו הי' מותר אף דאינו מהני בדאין לו משים דבאין לו וגם אינו נותן לו השתא כלום א"כ במאי יקח הפירות שפסק עמו אבל בשיש לו דין הוא דמהני הואיל דמתחלה לאו בתורת הלואה בא לידו ודוק:

ובאמת אומר אני דע"פ הדברים האלו שפיר יש לגרוס לקמן ומאי לקח לקח בהלואתו משום דרבא דאוקי למתני' כר"א וראה דמ"מ יש לדקדק דמתני' לא הוה דומי' דר"א דר"א מיירי באשר בא לידו מתחלה בתורת הלואה משא"כ מתני' דבתחלה בתורת פיסוק מו"מ בא לידו לכך קאמר מאי לקח כו' כלומר דגם מתני' איירי בזמן שבא לידו מתחלה בתורת הלואה דוק היטב:

בגמ' והא בדינר זהב הכור וכן השער קתני ופירש"י ואם כדבריך כו' דאי השער בדינר זהב וזה העלם עליו ל' מעיקרא אוקמינהו ברבית בשביל המתנתו ע"כ יש לדקדק למה באמת לא נוקמ' מתני' בהכי דמעיקרא אוקמינהו ברבית ואפ"ה לא הוה אלא רבית דרבנן כדתנן לקמן מרבין על השכר ואין מרבין על המכר ועיין בפוסקי'. וא"ת דא"כ תקשה למה למתני' למתני בתר הכי ויין אין לו לזה נשיב דאי בדיש לו יין פירי הוא דקשקיל מני' והוה פירי בפירי ואפשר דא"כ הוה מותר עיין ודוק:

בתוס' ד"ה לקח הימנו חטים כו' עד לבסוף וא"ת אמאי תני כו' וי"ל דנקט לאשמעינן דאף ברישא אין לו חטים ואסור ע"כ ואם תקשה לדעת התוס' דשפיר ידע דאסור לפסוק יין מחמת החוב א"כ למה מקשה תחלה וכי אין לו יין מאי הוה כו' טפי ה"ל להקשות מאי ארי' אין לו יין בסיפא וגם חטים אין לו אפי' הוה לו חטים וגם יין ה"ז אסור הואיל דבא לחוב היין מדמי החטים ותני' בברייתא דר' חייא דאף ביש לו אסיר י"ל דאכתי לא ידע מברייתא דר"ח וגם אפשר דהוה סובר דנושה שאני שבתחלה בתורת הלואה בא לידו משא"כ הכא וק"ל בד"ה והתנן כו' אית דגרס והתני' כו' ולספרים דגרסינן הכא והתנן גרסי במתני' יצא כו' ולא גרסי' לקמן הא ע"כ הא דלא כתבו נמי אפכא דגרסינן הכא והתנן וגרסינן נמי הא דמדיוקא אתי' לי' משום דא"כ למה סיי' אע"פ שאין לזה יש לזה ואי מדיוקא אתי' לי' לא ה"ל למימר כ"א הא יצא השער פוסקים דדבר זה אתי' מדיוקא ולא הנתינת טעם משא"כ באשר מיתני בהדי' במתני' או בברייתא דאפשר דנתינת הטעם מיתנא ג"כ בהדי' וק"ל:

בתוס' ד"ה הרי שנושה כו' תימא והלא מעות קונות כו' וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנו עד שיתן לו החטים ע"כ המהרש"א הקשה כאן דא"כ מאי מקשה אביי לעיל א"כ מאי ארי' אין לו אפי' יש לו נמי ודלמא מתני' איירי דפטרו מן החוב. ולא קשה מידי דהכי קא קשי' לי' מאי ארי' דנקט אין לו ומיירי דוקא בפטרו הלא אפשר להמצא האיסור אפי' ביש לו ובלא פטרו ומתני' לא אתי' כ"א לאשמעינן איסור רבית דרבנן וא"כ למה לה להאריך ולומר את האיסור דוקא באין לו וק"ל. והנה הוא ז"ל תירץ דא"כ אפי' אין לו נמי מותר ונ"ל דלאו שפיר קאמר דאי אין לו א"כ מאי הקנה לו המוכר בעד החוב דבהחליף דמי בשר שור בפרה לעיל איירי דהפרה הוה בעין ביד המוכר ונקנה לו תכף בעד החוב משא"כ כשאין להמוכר החפץ אין נראה דנקנה להלוקח דבר דעל מאי יחול הקניה דוקא ואי קשי' הא קשי' על מאי דמוקי רבא לקמן מתני' כר' אושעי' דסבר דביש לו מותר אף שהי' נושה בו מנ"ל לרבא הא דלמא ר"מ איירי בפוטרו ממנה. ואפשר לומר דא"כ מתני' אמאן תרמי' וק"ל. אבל בעיקר דבריהם יש לדקדק דהלא התם לא קאמרינן דנקנה הדבר בעד החוב אלא כשבא החוב מחמת מכר שמכר לו תחלה דבר מה ונתחייב לו הדמים ואח"כ בעד החוב ההוא קנה החפץ ממנו דהוה דבר שאינו שכיח אבל כשהלוה לו דמים מתחלה ואח"כ רוצה לקנות בעדם חפץ מן הלוה דזה הוה דבר דשכיחא אזי אינו קונה והכא קאמר בברייתא הרי שהי' נושה בחבירו מנה דמשמע דהלוה לו דמים. אם לא דנאמר דקשה להו מ"מ למה אמרה הברייתא סתם שהי' נושה בו דאפשר לפרש ג"כ דבא מחמת חוב של מכר. או אפשר דסבירא להו כהרמב"ם דאית לי' דאפשר למקני אפי' בחוב שבא מחמת הלואה ובמחילת מלוה עיין בפוסקים ודוק:

דף ס"ג ע"א בגמ' כולם אם יש לו כו' לא תקשה מאי קאמר כולם אם יש לו הלא קאמר ברישא והלך ועמד על גרנו כו' דמשמע דיש לו די"ל דה"ק כולם אם יש לו כו' כלומר דגם בשארי היינו יין ושמן יש לו כמו בחטים אזי הוא מותר וק"ל:

בגמ' מיתבי כולם אם יש לו מותר כו' הא דלא הקשה לו ממתני' דקתני אין לו יין אסור משמע אבל ביש לו ה"ז מותר נראה לי דודאי ידע דאפשר לאוקמי מתני' בשמשך אבל ר' אושעי' לא אתי' לי' שפיר למיקם כן משום דהוה קשה לי' אי בשמשך צריכא למימר דאם יש לו מותר אבל על מתני' לא הוה קשה לי' כן דהלא במתני' לא נקט ההיתר בשיש לו רק נקט האיסור בשאין לו ואתי' לאשמעינן דאף בשמשך אם אין לו אסור וק"ל:

בתוס' ד"ה דאמר ר' ינאי כי' פיר' ר"ש דוקא יין אבל מעות אסור כו' הנה הרא"ש רצה להוכיח דהדין עם הרשב"ם מדמקשה לרב מר"א ואי רב ור"י במעות פליגי מאי מקשה לי' מר"א דלמא התם שאני דנותן לו פירות ולא מעות ורב לא פליג אלא על מעות. והנה אומר דה"ל להרא"ש להוכיח מן דבר הקודם לזה דאמר הכא ש"מ איתא לר"י מר"א ואי איתא דבמעות פליג ר"י אפי' על רב מאי בעי רבא להוכיח מילתי' דר"י מר"א דלמא התם שאני דנותן לו פירות. ובאמת אומר אני דכל הוכחות האלו ליתו ואדרבא איפכא יש להוכיח דבמעות נמי פליגי דאי איתא דיש לחלק בין פירות למעות מנ"ל להקשות מר"א דלמא ע"כ לא פליג רב אלא במעות אבל בפירות מודה אלא ודאי דאין לחלק לסברת הש"ס ומאן דמתיר בפירות מתיר נמי במעות ומאן דאוסר במעות אוסר נמי בפירות וק"ל:

והנה קשה לי לדעת הרא"ש ורשב"ם דא"כ דדוקא בפירות מתיר ר"י מנ"ל לרבא לאוקמא מתני' כר"א ולקח בהלואתו דלמא מתני' איירי כפשוט' דפסק עמו על החטים ואח"כ מעמידו על היין והואיל דלית לי' יין אסור דודאי יתן לו מעות כדאמר אביי לעיל באוקימתא דילי'. ומעות אסור בין לר"י בין לרב אבל אי הוה לי' יין ה"ז מותר דפירי