כוס הישועות צח

האחד אשר נתן לו וא"כ ודאי דתאמר דהתנה עמו מתחלה ושם עבד שלו למשל כאשר הי' שוה ק' יחזור לו שנים ששוין ק"י זהובים או יחזיר לו עבד אחד אשר שוה ק"י זהובים וא"כ הואיל דזקף עליו במלוה הרי הוא כהלואת כסף ממש דמה לי אם נתן לו ק' זהובים במעות מזומני' או בשוה כסף ושחבירו יחזור לו כסף או שוה כסף דודאי אין חילוק בזה אבל בהלואת סאה בסאתיים שאני דמסתמא כל תבואה ותבואה הרי הוא שוה ומסתמא דנתן לי' בשאלה להחזיר לו בעין וא"כ שפיר כתב דבשאלה לא שייך רבית אלא שכירות ועיין בב"ח. ועל תמיהתו אצל שטרות לא דק יפה ג"כ וכדכתב נמי הב"ח ע"ע:

והנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דיליף בג"ש לא לכתוב כולה קרא דאת כספך במלוה דכבר נאמר לעיל מני' לא תקח ממנו נשך ותרבית. ונראה דללאוי' יתירים אתי' ועיין בהרמב"ם דחשיב כולן ללאוין יתירים וגם לקמן בש"ס:

אבל אי קשה הא קשה לא לכתוב כ"א את כספך לא תתן לו בנשך ותרבית ואנן נילף כל דבר ממנו הואיל דחזינן דעל שמחסר מחבירו ממונו עובר בלאו וכדאמר רבא בסמוך וי"ל דוקא במקום שלא נכתב שום דבר נוכל למילף מן דבר אחר כי התם דאמר אם לא הי' נכתב חד מן לאוין אלו הוה נוכל למילף דעובר אחר שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו אבל הכא דכתב לן קרא דאת כספך כו' מצינו למימר דוקא על כסף קפיד הכתוב ולא על דבר אחר:

גם יש לדקדק לפירוש התוס' דאי לא הוה כתיב כ"א לא תשיך כסף אוכל הוה ידעינן נשך בכסף ואוכל הלא אי הוה כתוב כן ה"א דאינו עובר אתרוויי' היינו אם הלוה תרווי' כ"א על חד לאו וגם ה"א דאיינו חייב כ"א בהלואת שניהם לכך הוצרך לחלק ביניהם ועיין עליהם לעיל בד"ה למה חלק הכתוב כו' ודוק:

ודע דהא דמקשי' תוס' כסף אוכל ל"ל צריכין לפרש דבריהם דה"ל לכתוב לא תשיך לאחיך נשך. נשך כל דבר אשר ישך נשך ודוק:

לכאורה יש לדקדק לרבינא דאית לי' דבאמת כתיב רבית ונשך במלוה בתרוויי' א"כ לא לכתוב בלוה כ"א ב' פעמים נשך לג"ש דתהי' מופנה משני צדדים והוה ידעינן הכל במלוה ולוה דהוה ילפינן כל דבר במלוה מג"ש מלוה ובלוה הוה ילפינן רבי' בג"ש ממלוה וי"ל דאי לא הוה כתיב כ"א תרי פעמים נשך בלוה הוה ילפינן מקודם מן נשך אחד על רבית בלוה באא"ע טרם אשר נאמר דנהו' לג"ש כי ילפותא דגופיה עדיף וקדים וא"כ לא הוה הג"ש מופנה מב' צדדים ודוק:

בתוס' ד"ה אלא לאו דגזל ל"ל וא"ת ולוקמי' כו' כדקאמר לעיל וי"ל דהא דקרקע כצ"ל וכן מצאתי בגירסא ישינה ודלא כהגהת מהרש"ל. והכי פירושו דשפיר קמתרצי' הואיל דלא ילפינן מקרא דקרקע אינה נגזלת א"כ ממילא יעבור על גזל עבדים אע"ג דהוקשו לקרקעות זולת לאו דלא תגזול המיותר וא"כ לאו דלא תגזול ל"ל. וא"ת הלא כבר נאמר בב"ק דף קי"ז ע"ב כלל ופרט וכלל בגזילה דילפינן מני' למעט קרקעות ועבדים לזה אומר אני דהתם איירי בהשבת אבידה וממעטינן שם קרקעית לשבועה ולהשבון כדכתב שם רש"י, ז"ל אבל אם נאמר דיעבור על לאו דגזילה ודאי אי הוה שייך גזילה בקרקע הוה, אמרינן דהיה בכלל לאו דלא תגזול אבל באשר אינו שייך אצלה גזילה א"כ אינו עובר על לאו דלא תגזול ודלא כמהרש"א ועיין בתורת חיים מה שכתב ועיין בריש פרק דמרובה בתו' ד"ה יצאו קרקעות כו' ודוק:

בד"ה לעבור עליו בשני לאוין כו' עד וא"ת היכי הוה ס"ד למימר דגזל הגוי אסיר דאצטריך קרא למעוטי כו' פירוש דקשה להו מאי, דכתבו בסמוך דלהכי אפקה בלשון גזילה ואסמיך רעיך לו לומר דגזל הגוי מותר וע"ז קשה להו לא ליפקה בלשון גזילה אלא יכתוב הלאו, בלשון עשק משום דה א דגזל הגוי אסיר זה אינו דהיאך הוה ס"ד מימר דגזל הגוי חסור. ובזה יסתר תמיהת מהרש"א ז"ל ע"ע ודוק:

ע"ב בגמרא עד כאן ותו לא אלא אפי' ע"כ יכין כו' לכאורה יש לדקדק דא"כ מאי בא לומר ולהורות בזה דבשלמא תחלה קאמר שפיר ע"כ רבית דאורייתא מכאן ואילך של דבריהם אבל מאי רצה בזה. ונראה דבא ליישב מתני' דחשיב תרוויי' בהדדי ואי רבית דרבנן אסור א"כ מכש"כ רבית דאורייתא ולמה עירבם ותני להו בהדדי ולכן מיושבו בזה דאמר אפי' ע"כ יכין כו' לומר דבא התנא להקישן ולומר דשוה רבית דאורייתא בזה לדרבנן וק"ל:

ולכאורה יש עוד לדקדק למה שביק מילתי' ומגיה דבריו לימא דודאי ע"כ יכין רשע כו' כלומר להורות דאביו שלקח רבית לא ילבש אותו משום דמוכרח הוא להחזיר אבל בנו ילבוש דאינו חייב להחזיר לאפוקי רבית דרבנן דאף אביו שלקח אותו אינו חייב להחזיר לזה אני אומר דא"כ הוה אתי' אליבא דר"א ואפשר דרבא אמר גם זה הדבר והוא סבר כר"י ואף דלא קאמרה רבא כ"א סתם גמרא מ"מ לא רצתה לומר דבריה אליבא דחד. ואי תימא מ"מ לא א"ש דהיאך קאמר אפילו ע"כ כו' דמשמע דגם בסיפא ברבית דרבנן הדבר כן והלא באמת ברבית דרבנן גם אביו אינו חייב להחזיר ע"כ אומר אני דבאמת הן ברבית דאוריי' הן ברבית דרבנן לצאת ידי שמים חייב להחזיר וכדסבר הר"ן ואף גם לר"י דאית לי' רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים מ"מ אית לי' דלצאת ידי שמים חייב להחזיר וכריב"ץ ולא כדכתבו תוס' לקמן בד"ה תנאי היא ומה דדחיקה להו שם אכתוב שם דלא מוכח מידי וא"כ א"ש הכל דודאי על כל רבית הן דאורייתא הן דרבנן שייך לומר יכין רשע וילבוש צדיק ודוק:

בתוס' ד"ה מות יומת דמיו בו הוקשו כו' תימא כו' וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש כו' הנה נראה דבזה לא מתורץ קושיתם אכתי מכל וכל דא"כ מאי קאמר רבא מגופה דקרא הלא גם הוא לא לקח ילפותי' כ"א מיתורא דקרא כמו, ר' יצחק דדריש מרבוי דמות יומת כדכתב רש"י ז"ל ונראה דלכך כתבו אח"כ ובפ"ק דתמורה כו' לפי זה א"ש דהוקשו בהדי' משמע דתחלה לא א"ש וכהוגן וק"ל:

דף ס"ב ע"א בגמרא והני מפני כבוד אביהם מי מחייבי כו' נראה דאי לאו דהוה משני לי' בדן הוא דאביהם נמי לא מחייב להחזיר כו' לא הוה קשה לי' מידי דשפיר ידע דאפשר לאוקמי בשעשה תשובה ולא הוה קשה לי' אי כשעשה תשובה מאי בעי גבי' דלמא איירי כגון שלא קיבלו ממנו דאין מקבלין מהן אבל מבניו מקבלין דלא שייך תקנה גבי' בניו כדכתבו התוספת בפרק הגוזל דף צ"ד וא"ת דא"כ יגרע כח הבנים מהאב שחטא לזה הי' אפשר לומר דמ"מ עדיף כת הבנים בדבר שאינו מסוים דאביהם חייב להחזיר לצאת ידי שמים אף דאין מקבלין מהן ויש למצוא איזה אנשים דיקבלו ממנו משא"כ הבנים דאין חייבין להחזיר כלל וא"כ לו ישקל דברי האב עם הבנים ויהי' הכף שוה אבל עתה שתירץ ואמר דבדבר שאינו מסוים גם אביהם אינו חייב להחזיר וא"כ אם נאמר שלא נקבל ממנו בדבר מסוים ומהבנים נקבל א"כ יגרע ודאי כח הבנים מכח האב וזה, הוה דבר שאין לו שחר וק"ל:

בתוס' ד"ה תנאי היא וא"ת כו' וי"ל דהכא קאמר אליבא דר"י ולדידי' כו' אף לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר ולכך לא מצי לשנוי הכא אלא תנאי היא כו' ודלא כפירוש ריב"ן כו' הנה כבר נדרתי לעיל ליישב את הריב"ן ואשלמה ואימא מילתא דלעולם לר"י לצאת ידי שמים חייב להחזיר והא דלא, משני הכא כן כמו התם אף אני אומר דבשלמא התם דקאי אליבא דר"א דס"ל דיוצאה בדיינים רק מחמת התקנה דאין מקבלין מהן הוה קשה לי' מברייתא דאע"פ שגבו מחזירים שפיר משני התם דלצאת ידי שמים קאמר דאף דאין מקבלים ממנו מ"מ ב"ד מכריחים אותו לקיים העשה דוחי אחיך עמך דמלקים אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה רק, הלוה מצווה שלא יקבל ממנו וא"כ שפיר קאמר בברייתא אע"פ שגבו וה"א דאין יוצאה עוד בדיינים להכריחו להחזיר דאין כאן עשה וכדסבר ר' יוחנן לכך קאמר אע''פ שגבו. משא"כ הכא דאזיל אליבא דר"י והא דמחזירים