כוס הישועות צג

דהאיבעי' שניי' ס"ל דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן דמי רק דסבר נמי כמו שאמר באיבעי' ראשונה דפחות משליש לר"ט כשתות עצמו לרבנן וא"כ ודאי הוצרך רש"י ז"ל לפרש בבעי' ראשונה ושתות עצמו בכלל ולא כמו שפירשו תוס' דסבר שם נמי דשתות כפחות משתות דאי הוה מפרש רש"י שם ג"כ כזה א"כ ודאי הוכרח לומר דהמדחה והפשטן יהי' מחולקין בסברא זאת אי אמרינן דניחא להו בשתות עצמו אף דהוה דבר מצומצם או אי לא אמרינן כן וכדפירשו תוס' והוה א"ש שמחו וחזרו בין אי אמרינן דיתר משתות לרבנן לעולם חוזר או בכדי שיראה וכדכתבו תוס' ז"ל וא"כ מאי רצה לפשוט באיבעי' שניי' לכך פירש"י מתחלה דשתות בכלל וא"כ חוזר ממה שאמר וקאמר דשמחו בשתות עצמו ושתות אינו בכלל וגרסינן דאבעי' להו וכדפרשינן לעיל. אבל התוס' ימאנו בזה רק סברי דבעי' שניי' לא קאי על ראשונה וסבר דפחות משליש כו' וא"כ לפי זה לא נתפרש המשנה אלא את"ל ביטול מקח בכדי שיראה אבל אם לעולם חוזר לפי זה לא דקדק אמאי חזרו ולהכי פשיט שפיר ממתני' אא"ב כו'. כן הוא באמת הצעת דבריהם באמת וביושר בלי גמגום כלל וכלל ודוק היטב:

ויש לי מקום עיון קצת בדבריהם ז"ל במאי דכתבו בשיטת רש"י וז"ל ומשני בטול מקח לא שכיחא פירוש שתות עצמו דאמר לר"ט דהוה כפחות משתות שנוי' דחיקא היא כו' ולמה כתבו דהוה שנוי' דחיקא וזהו ודאי דחיקא יותר דמתחלה יתרץ כן ואח"כ יחזור מדבריו הראשונים ולא יזכרנה החזרה ולמה לא נאמר דתירוץ הראשון אשר מתרץ דשמחו בשתות עצמו כן הוא האמת דשמחו מתחלה בשתות עצמו דסברו דר"ט סבר דשתות עצמו הוה כפחות משתות אבל באשר שמעו דאמר מותר לחזור כל היום אזי ראו דר"ט לא כן ידמה דע"כ סבר דשתות עצמו כיתר משתות והוא ממאי דאמר מותר לחזור כל היום ולשון מותר משמע דבא להוסיף על דברי חכמים אשר היו ממעטים בזמן החזרה ואהיכא קאי א''כ ר''ט אי ביתר משתות מאי לשון מותר דקאמר דהלא לפי מאי דסברינן השתא דלרבנן לעולם חוזר א"כ מאי לשון מותר דקאמר ובפחות משתות נמי א"א לאוקמי דהלא פחות משתות תיכף הוה מחילה לפי מאי דסברינן נמי השתא אלא ודאי דשתות הוה כיתר משתות ועליו קאי לשון מותר להחזיר כל היום ולכך חזרו ודוק היטב:

גם יש לדקדק בש"ס דמקשה א"ה במאי שמחו מעיקרא ודלמא באמת מתחלה סברו דפחות משליש לר"ט כפחות משתות לרבנן ואח"כ אמר להו דפחות משליש מותר להחזיר כל היום ולכך חזרו וק"ל:

ע"ב בתוס' ד"ה ואילו יתר על שתות כו' וא"ת כו' מכר לו שוה ה' בו' כו' והר"ר יצחק בר"מ תירץ כו' ק"ק לפי זה למה נקט ר"ח מכר לו שוה ה' בו' הלא הי' יכול לאשכוחי אפי' במכר לו שוה ה' בז' דהוה ביטול מקח ואפ"ה לוקח יכול לחזור ולא המוכר ומיירי דאינו תובע אונאתו ואח"כ הוקר ועמד על ח' ואפ"ה לוקח יכול לחזור ולא המוכר ודוק:

בגמרא אמר ר"נ ל"ש אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר כו' לא תקשה לפי זה דא"כ מאי מקשה לקמן מני מתני' לא ר' נתן ולא ר"י דאי ר"י מתני' קתני לוקח ור"י אמר מוכר הלא לא הי' יכול למתני במתני' מוכר באשר רצה ליתן זמן החזרה ומוכר לעולם חוזר ולכך לא נקט כ"א בלוקח. דנשיב דאפ"ה פריך שפיר מדקתני בהא דאמר מי שהוטל כו' רצה אמר תן לי מעותי כו' דאיירי בלוקח דמשמע הלוקח דוקא הוה ידו על העליונה וק"ל:

בתוס' ד"ה, אא"ב כו' אע"פ שגם תגרי לוד היו לוקחים כו' מ"מ חזרו דתגרי לוד הי' מוכרים תמיד במעט מעט והיו לוקחים בבת א' ע"כ. ובזה מתורץ נמי מה דהוה קשה לכאורה לפי דעת המסייע דאף הם לא היו בקיאים א"כ במאי שמחו בר"ט מתחלה הלא יצא שכרם בהפסידם אם יטעו הם אבל לפי מאי דכתבו ז"ל דהם היו מוכרים תמיד במעט מעט כו' א"ש שמחתם מתחלה דהואיל שהם היו מוכרים תמיד ולא היו לוקחים כ"א פעם אחת אם כן כשיטעו הם לא אכפת להו דמוכר לעולם חוזר וכשהטעו הם אחרים אזי אינו חוזר כ"א עד שיראה ואי משום כשיהיו הם הלוקחים יהיה דינו דר"ט נגדם אפ"ה הואיל שהיו לוקחים בבת אחת יהיה שכרם במכירתם יותר מהפסידם בלקיחתם ודוק:

דף נ"א ע"א בגמרא ההוא גברא דהוה נקיט כו' א"ל ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. ק"ק לפי זה מה רצה לעיל לדייק ולהביא סיוע לר"נ מדחזרו תגרי לוד ודלמא מש"ה חזרו דאף הם ודאי היו לוקחים מבעה"ב וכשלוקחים מבעה"ב הבעה"ב יכול לחזיר אם נתאנו והם אינם יכולים לחזור אם נתאנו דבזה לא עבדו רבנן תקנתא להו כו' היכי דעבדו לבעה"ב ודוק:

עוד בגמרא ר"י אומר תגר אין לו כו' אמר ר"נ כו' הא דמפרשי רבנן מילתא דר"י ואף דלית הלכתא כוותי' נגד הת"ק משום דמ"מ אתיא לן ממילתא דר"י פירוש מה על מילתא דת"ק אשר אמר כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר דמיירי במוכר וכדהוכיחו תוספות בד"ה והתנן כשם שאונאה כו' וק"ל:

ע"כ חידושי דשטה דתגרי לוד. ע"ב בגמרא אמר רב ענן לדידי מפרש' לי' מיני' דמר שמואל כו' הא דקבעה הש"ס מילתא דרב ענן הכא אחר תירוץ הש"ס דלא אתיא רב ושמואל כתנאי. נראה דר"ע בא לתרץ קושית המקשן אשר אמר לימא רב כו' משום דבכל מקום אשר אומר לימא כתנאי קשה לי' אמאי נקטו מילתא דידהו בדבר אחר ולא קאמר כל אחד הלכה כמ"ד זה ואידך כאידך ואף הכא ה"ל לרב לומר הלכה כר"מ ושמואל יאמר הלכה כר"י ובא ר"ע לתרץ זה ואמר לדידי מפרש' כו' וא"כ לא הוה אפשר לשמואל לומר הלכה כר"י דאי הוה אמר כן ה"א אפי' בדאמר ע"מ שאין בו אונאה לכך הוצרך שמואל לפרש מילתי' בדין הלזה. ובזה א"ש נמי בסמוך דאמר אלא מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר"י ומאי קשיא לי' במילתא דשמואל דאמר דאתיא כר"י דוקא והלא לשמואל אפשר לומר דאתיא אפי' כר"מ דאל"כ קשה למה לא פסקו דבריהם כל אחד ואחד כמ"ד אשר ס"ל כוותי' אבל לפי מאי שכתבתי א"ש דהשתא לא אכפת לי' אי אתיא כתנאי וק"ל:

דף נ"ב ע"ב בגמ' אמר ר"פ ש"מ האי מאן מסייע לי' לחזקי' כו' ה"ק אע"פ כו' למימרא כו' מאי ביפה בתורת יפה כו' הנה יש לדקדק בסוגיא הלז מילין טובא חדא מאי בא ר"פ לחדש לן מה דלא שמעינן במתני' ומאי דפירשו תוס' ז"ל לא ניחא לן ברווחא. גם במאי דנקטה הש"ס מילתא דסיוע' דחזקי' אחר דברי ר"פ משמע דאי לאו מילתא דר"פ לא הוה ידעינן ממתני' סיוע לחזקי' ולמה כן. גם יש לדקדק לכאורה לפי מאי דמסיק דבתורת יפה קאמר א"כ מאי מסייע לי' דקאמר וע"כ נראה לי לפרש סוגיא דהש"ס הכי דאי לאו דר"פ לא הוה פסיקא לי' דמתני' מסייע לי' לחזקי' אבל מדברי ר"פ נקטי' לי' לסיוע, דמתחלה סבר דמתני' מיירי בכדי אונאה ואפ"ה מקרי נפש רעה ומותר ליתן למ"ש וסבר דחזקי' מיירי בכדי אונאה דהלא אמר בא לפורטה פורטה בשוין ואי הוה מיירי בפחות מכדי אונאה לא הוה אמר בא לפורטה פורטה בשוי' דהלא כ"ע מקבלו בסלע שלם הואיל דהוה פחות מכדי אונאה והנה בלי ר"פ הוה אפשר לומר דמתני' בפחות מכדי אונאה וא"כ לא הוה מסייע לדחזקי' דמיירי בכדי אונאה אבל כשראה דברי ר"פ דאמר ש"מ כו' והוה קשה לי' מאי בא ר"פ לחדש לנו הלא מתני' נמי אמרה כן אלא ודאי דבא להורות דאפי' בכדי אונאה מקרי נפש רעה ולכך קאמר ש"מ האי מאן דמוקי אזוזי מקרי נפש רעה דמשמע דבא ליתן כלל מאן דמוקי אפי' בכדי אונאה וא"כ מסייע שפיר לדחזקי' ואח"כ בשנדחה האי פירושא בדברי חזקי' וחזקי' בתורת יפה אמר יפורש הסיוע בהיפך ממה דסברינן בראשונה ומדברי ר"פ נלמד דמתני' דאמרה נותנה למ"ש מיירי דוקא בפחות