כוס הישועות צא

בגמרא ת"ש הרי שהי' תופס כו' אמר רבא אטו חליפים כו' הנה מכאן הקשו תוס' לעיל בד"ה ופירי נמי כו' על פירש"י אשר סבר דב"ח הוה פירי וכתבו ומיהו לפר"ת דחליפים שוה בשוה כו' א"ש כו' ותמי' לי טובא על קושיתם ובמאי דכתבו דלר"נ לא א"ש והלא ר"נ יכול לומר דבאמת משום כך לא קנה בעל החמור ואי תימא דקושיתם הוא על רבא דהוצרך לתרץ דא"ל חמור בפרה וטלה כי' ולר"נ ה"ל לומר דמש"ה לא קני דהוה פירי ומסתמא רבא סובר כר"נ הואיל דהלכתא כוותי' דר"נ. גם על זה יש לפקפק ולומר דרבא ניחא לי' לתרץ תירוץ המספיק לתרוויי' גם לר"ש. ועוד יותר מזה דא"כ גם מה שתירצו ואמרו מיהו לפר"ת כו' א"ש כו' לא א"ש נמי לר"ת אחר דאכתי דחיקא לן טובא תירוצו דרבא דמוקי דא"ל חמור בפרה וטלה מה שלא נזכר במתני' בהדיא ה"ל לומר טפי דחמור ופרה לא הוה שוין זה נגד זה וא"כ לא הוה שוה בשוה בפירות דלא קנה לר"נ דהלא אף למאי דמשני מיירי ודאי דלא שוה הפרה נגד החמור שהרי הוצרך ליתן עוד טלה אצלה וא"כ טפי הוה ניחא לי' ולן אי הוה אמר בקיצור שלא הוה שוה בשוה ומש"ה לא קני. מאי אמרת דניחא לי' לתרץ אף אליבא דר"ש א"כ תחלת קושיתם מפרכי ג"כ ודוק:

דף מ"ז ע"א ברש"י ד"ה ההוא לקיים כו' במנעל הס"ד ואח"כ מתחיל ד"ה המסוים שלם. הנה ודאי רש"י ז"ל לא ס"ל להא דמפר"ת דמדריש כל אחד ואחד בפני עצמו אלא מפרש הכי על הגאולה היינו מכירה ועל התמורה היינו אם בא להחליף כלי בכלי ובא לקיים דברים אלו בקנין סודר ושלף איש נעלו כו' אבל ר"ת ימאן בזה משום דקשה לי' תמורה היינו חליפין והיינו קנין סודר לכך מפרש דגאולה מיירי במכירה ונקני בכסף או במשיכה למר כדאית לי' כו' ולא איירי בשעושה קנין סודר עליה ותמורה אתי' להורות חליפין שוה בשוה וק"ל:

אבל מ"מ קשה לי על פרש"י דמפרש הש"ס דמאי דאמרה ההוא לקיים כל דבר דנקני' בקנייה היינו גאולה ותמורה וא"כ ר"נ פליג על ר"ש בפירושא דקרא במאי דמפרש כל דבר אתי' לרבות דכל דבר עושה חליפין והוא לא סבר כן רק דכל דבר היינו בין מכירה ובין חליפין נקני' בקניי' ולמה לא מפרש דר"נ סבר דאף דפירי לא עבדי חליפין מ"מ נקני' בחליפין וכדאמר ר"פ לעיל ואי לאו דהי' ר"פ מפרש דברי ר"נ כן לא הוה פשיטא לי' דפירי נקנין בחליפין ודוק:

בתוס' ד"ה כל חליפין מקפד קפדי שיהו שוין קצת כו' הוצרכו לזה משום דה"א דפירושו הוא דמקפד קפדי שיהו שוין כמו החפץ וזה ודאי אינו דהלא בדברי רב הונא נאמר מכור לי באלו קנה משום דכיון דלא קפיד דכי חליפי דמי משמע לכאורה דגם חליפין לא קפדי שיהיו שוין כמו החפץ אם לא דנימא דפירושו כך הוא דכי חליפי דמי היינו דקניי' דידהו הוה אלימתא כקניי' דחליפין אבל באמת קניי' חליפין גופא מקפד קפדי וכמו דצריכנא לפרש באמת כן במסקנא אבל מ"מ חזינן דאכתי לא ידע לפרש כן מדאמר בסמוך לימא סבר רב הונא כו' ודוק:

בד"ה בכליו של מקנה דוקא בכליו של מקנה כו' לכאורה הוה אפשר להעלות על הדעת ולומר דלאו דוקא קאמר דאל"כ אלא דוקא בכליו של מקנה א"כ הוה אפשר למידק ולומר דלוי סובר בהכרח דמטבע עושה חליפי' דמה טעם יסבור דאינה עושה חליפים אי משום צורתו דעבידה דבטלה הלא המקנה נותן גם את המטבע עם החפץ וס"ל ללוי דקונה בזה מטעם דבההיא הנאה דמקבל מיני' גמר ומקני' לי' ולכאורה ה"ל למקנה הנאה טפי אי מקבל מיני' מתנה מועטת מאשר בשמקבל ממנו מתנה מרובה וא"כ כשמקבל הקונה את המטבע דעבידא דבטלה אזי ודאי יהי' לו הנאה טפי ממה דהוה לי' הנאה באשר מקבל ממנו חפץ חשוב וא"כ ע"כ הוה לן לומר דלוי סובר באמת דמטבע נעשה חליפים רק דא"כ הוה דחיקה לן דלא אמרה הש"ס תסתיים דלוי כו' כמו שמצינו בכל מקומות כה"ג וכדי לתרץ את זה הוה ס"ד דלוי סבר דלאו דוקא בכליו של מקנה קאמר אלא אף בכליו של קונה וא"כ לא הוה מוכח דלוי סובר דמטבע נעשה חליפים אלא סובר אין נעשה בזמן שקונים בכליו של קונה לכך כתבו תוס' דלעולם דוקא קאמר בכליו של מקנה ואי משום דהוה קשי' לן א"כ מ"ט דלוי בשיסבור דאין מטבע נעשה כו' ע"ז השיבו ואי לוי סבר כו' ודוק:

בד"ה לאפוקי חצי רימון כו' וסודר דגע"ג חשיב דבר מסוים ובזה ניחא נמי דלא קאמרה הש"ס בקיצור לאפוקי חצי דבר וק"ל:

ע"ב בגמרא בי' ר"פ אמר למעוטי מטבע. הנה מזה רצו תוספות לעיל דף מ"ה בד"ה אין מטבע כו' להוכיח דמטבע לא מיקרי פירי מדצריכנא למעט מטבע אף שנתמעט כבר פירי מדכתבינן במנא. והנה לכאורה יש לדקדק על זה דאימא דצריכנא למעט מטבע אף שוה בשוה משא"כ בפירי דלא נתמעטו שוה בשוה לפר"ת. אם לא דנימא דתוס' כתבו זה לעיל למאן דלית לי' הא דפר"ת דר"נ מודה בשוה בשוה ואין להקשות מ"מ דנימא דאתי' למעט דאינה נקנה אפי' בחליפים משא"כ בפירי דנקני מיהא. דהלא הא דכתבינן במנא ותיבת ביה מיירי בחפץ אשר עושה החליפי' וק"ל:

דף מ"ח ע"א בגמ' אמר רבא קרא ומתני' מסייעה לר"ל כו' ואלו תשומת יד לא אהדר' מ"ט לאו משום דמחסרא משיכה. ודאי דלאו סיוע' ממש הוה דר"י יתרץ דאהדרא קרא דאו מכל כו' וגם ר"ל עצמו יודה בזה דאפשר לתרץ כן דהלא הוא בעצמו אמר לעיל דר"ש סבר מעות קונו' ואם כן ע"כ ר"ש מתרץ כן. ובזה ניחא נמי דהוצרך ר"ל ללמוד לעיל דמשיכה מפורש' מקרא דמיד עמיתך ולא קיליף מן קרא דהכא אלא ע"כ דמקרא דהכא אינו מוכח כולי האי רק לכאורה וכדכתבו תוספות בסמוך וק"ל:

עוד בגמרא ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' נראה לפרש ולתרץ דקארי מאי קארי לה וגם מה דהוצרך להביא הא דאמר רבא אנו אין לנו כו' והלא בברייתא ג"כ קתני החוזר בו כו' כדמקשי' תוס' דהנה מהברייתא לא הוה קשה לי' דידע שפיר לחלק הא דדברי' ואיכא בהדיי' כו' אבל באשר ראה דרבא אמר אנו אין לנו כו' והוה קשה לי' מאי קמ"ל רבא מה דלא אשמעינן הברייתא אלא ע"כ דה"ק אנו אין לנו כלומר אנן דאית לן מעות אינן קוני' מן התורה ודאי אין לנו אלא כו' משא"כ ר"ש דאית לי' דמעות קונות מן התורה אית לי' נמי בשנתן מעות דקאי באבל כו' וא"כ מוכח דמאן דאית לי' דאינן קונים מן התורה לית לי' דקאי באבל וא"כ קשה לי' ממתני' דאמרה אבל אמרו כו' ודוק:

בתוס' ד"ה תשומ' יד לא אהדר' ה"נ לא הי' צריך להחזיר עושק ובשביל שום דרשא אהדר'. לכאורה יש לתמוה על דבריהם דא"כ מאי מקשה הש"ס א"ה תשומת יד נמי ליהדר' ולמה לי' לאהדורי הלא אין שם שום דרשה דליהדר' כמו שיש לן דרשה בעושק לפי דבריהם. גם דבריהם אינן מוכרחים דמשום דרשא אהדרא לעושק ודלמא לית לן שום דרשא ואי תימא דא"כ לא ליהדרא לעושק נמי וממילא הוה מוכח דבעי משיכה מדלא אהדרא לתשומת יד ולעושק הלא לזה יש לומר דאי לא אהדרא נמי לעושק ה"א דלעולם לא בעי משיכה והא דלא אהדר לתשומת יד ולעושק משום דלא הוצרך לאהדורא דהא אתרבו מקרא דאו ישבע כו' דאטו בכל מקום דלא נכתב דבר בהדיא ונתרבה מקרא מיגרע גרע והלא רוב גופי' תורה נתרבו מיתורא דקרא ולא נכתבו בהדיא ואפ"ה דינם שוים כמו הני דנכתבו בהדיא אבל השתא דחזינן דהתורה כתב' עושק בהדיא ולא הוה די לה הקרא דאו ישבע ותשומת יד לא כתבה בהדיא ש"מ א"כ דטעם איכא במילתא ודוק:

והנה מה שנראה לי בזה הוא דהתוספות ז"ל לא כתבו הא דאית לן שום דרשה לפי המסקנא כ"א לפי מאי דקס"ד משום דקשה להו על המקשן דהקשה ואימא מעושק הוא דהדר ולא מקשה בפשיטות טפי על מאי דבעי משיכה וה"ל להקשות והלא מוכח איפכא דלא בעי משיכה מדמהדר לעושק אלא דס"ד דהמקשן דודאי הא דאהדר עושק משום