כוס הישועות פו

סבר דת"ק דריש משאו שיכול לעמוד בי א"כ מנ''ל דטעינה בשכר מדמייתר קרא דפריקה דלא. לכתוב אלא קר דטעינה דהלא דפריקה אתי' לן להורות דאם הי' עלי' יותר ממשאו דפטור לפרוק בחנם רק בשכר זה לא הוה שמעינן מקרא דטעינה. גם ע"כ צריכנא לומר לפירושם דר''ש דריש נמי משאו שיכול לעמוד בו דגם הוא נקרא ת"ק נגד ר''י הגלילי כדפירש''י וא''כ מאי האי דכתבו לעיל דף ל"א בד"ה לר"ש לא מסיימי כו' וי"ל דרובץ תחת משאו נמי לא מסיים כו' הלא מסיים ומסיים הוא דאי בטעינה קמיירי ליכא למימר לחלק בין משא למשא וזה אפשר ליישב ודוק גם קשה לי למאי דקאמר הש"ס בדרש דעמו כי איתא למרי' בהד' עביד לגבה בחנם ואי ליתא למרי' בהד' עביד ג"כ בשכר וא"כ בטעינה דכתיב נמי עמו ע"כ בדליתא למר' בהד' לא עביד אפי' בשכר דהלא כל עצמה דטעינה ליתא אלא בשכר וגם ליכא גבי' צער ב"ח דנאמר דבשכר מיהא עביד וא"כ מנ"ל לרבנן לומר דטעינה בשכר מדכתיב פריקה דהלא אי לא הוה כתיב פריקה ונילף לה מטעינה ה"א כטעינה מה התם בליתא למרה בהד' לא עביד גבי אפי' בשכר דמסתמא מלת עמו ממעט אותו מכל וכל אחר דלא הוה גבי' טעם דצער ב"ח ה"א א"כ דגם בפריק' כן דדיו לבא מן הדין כו' לכך כתוב בפריקה בהדי' להורות דבשכר מיהו עביד עמו בדאיתא למרי' גבי'. אם לא דנימא דאף דלא הוה כתיב פריקה הוה ידעינן בזמן דליכא בעלי' עמה דחייב מיהא בשכר מטעם צער בע"ח דהוא דאורייתא וק"ל. והכי מוכח בש"ס וליכא למימר' א"כ לר"ש תרי קראי ל"ל בחד הוה די דאי לפרוק ל"ל דהלא אפי' בלי קרא ידעינן דחייב לפרוק מטעם צער ב"ח זה אינו דאי לאו קרא ה"א דוקא בשכר וא"כ אי לא הוה כתיב אלא חד קרא ה"א דאיירי בפריקה ולומר דחייב בחנם לכך צריך לכתוב גם לדידי' תרי קראי ודוק היטב:

גם יש לדקדק לפי מאי דכתבו תוס' לעיל דף ל"א ע"א בד"ה ל"ל למכתב כו' אלא יש לומר ל"ל דכתב רחמנא יתורא דמרבינן אין בעלים עמה בפריקה ול"ל דכתב בטעינה ע"כ ועדיין אני אומר דלמא באמת טעינה הוה בחנם בדיש בעלים עמה והא דכתב לן התורה קרא דפריקה בא להורות דדוקא פריקה בדאין בעלים עמה דהיינו זקן או חולה הוה בחנם אבל טעינה בדאין בעלים עמה הוה בשכר אבל טעינה בדיש בעלים עמה לעולם אימא דגם הוא בחנם ומנ"ל לנחות תרי דרגי דאף בבעלים עמה דלהוי בשכר ודוק:

בהא דאמרו רבנן לכתוב רחמנא טעינה כו' אלא למאי הלכתא כו' לומר לך פריקה בחנם וטעינה בשכר לפי מה שפירש"י משמע אי לא נכתוב אלא פריקה לחוד לא לבד דלא היינו יודעים דחייב בטעינה אלא אף גם זאת דלא היינו יודעים בפריקה גופא דחייב בחנם כ"א בשכר דמן הסתם אמרינן אי לאו היתור דאינו חייב כ"א בשכר אבל לפי פירש התוס' לא משמע כן אלא אי לאו יתורא דפריקה ה"א אפי' טעינה בחנם ובא יתור' דפריקה להורות לנו על טעינה דאינו חייב כ"א בשכר דמעולם אמרינן דחייב בחנם אי לאו היתור. והנה באמת לפי פירש"י יש לדקדק מנ"ל לש"ס לדייק מדברי ר"ש דסבר צער בע"ח דאורייתא דלמא ר"ש ה"ק לא מסיימי קראי וא"כ איכא למימר דתרוויי' איירי בטעינה ובפריקה דשוין הם דצער ב"ח לאו דאורייתא וגם חסרון כיס איכא בטעינה כדאמר הש"ס וא"כ איכא למימר דה"ק דהואיל דלא מסיימי ותרוויי' איירי בין בטעינה בין בפריקה א"כ תרוויי' בחנם (אבל אי הוה מסיימי הוה אמרינן דתרוויי' בשכר) דאל"כ לא לכתוב כ''א חדא והוה ידעינן ממילא דתרוויי' בשכר דהי מנייהו מפקת דשוין הן אבל עתה דכתב לן רחמנא שניהם להורות דשניהם פריקה וטעינה להוי בחנם וי"ל:

בתוס' ד"ה ואי, לאו דאורייתא כו' וא"ת והלא בספרי דרש שונאך אפי' שונא נכרי כו' נראה דקושיתם הוא על מאי דלא הקשה לו משם ואז לא הוה אפשר לתרץ לי' משום איבה דהלא מדאורייתא הוא ובדאורייתא ליכא למימר הטעם דאיבא ודוק ודלא כמו שהבין מהרש"א ז"ל:

דף ל''ג ע''א במתני' אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת אבידתו ואבידת רבו שלו קודם כו' הא דשינה מתני' הלשון דבאביו אמר אבידתו קודמת וברבו אמר שלו קודם נ"ל מן מה דכתבו תוס' בד"ה אבידתו קודמת כו' וי"ל כו' היכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניח ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבידה אלא שרוצה לאכול אבידתו קודמת וא"כ שפיר עבדה מתני' דשינה דברישא בהא דאביו נקטה בדוקא אבידתו קודמת אבל א"א לומר דשלו קודם דהוה משמע נמי אי אמר אביו שחוט לי בהמתך דזה אינו דדוקא באבידה היכא דגם לאביו קשה אזי אמרינן דאבידתו קודמת משא"כ ברבו דלעולם אמרינן דשלו קודם דהלא אינו חייב לכבד את רבו מדיליה וק"ל:

בתוס' ד"ה ונוטל שכר כו' דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכש"כ מה שמדדה. הנה רש"י ז"ל לא פירש כן אלא מפרש דקאי על טעינה. ואפשר ליישב אליבי' דאף דאמרינן דנוטל שכר היינו דרשאי להתנות עמו דאינו רוצה לטעון לי' כ"א בשכר ואזי נוטל שכרו אבל אפשר אם כבר טען לי' ולא התנה עמו ליטול שכר אינו יכול להוציא ממנו בדיינים משא"כ בשגם מדד עמו דאף, דאינו מתנה לקבל שכר יכול להוציא ממנו בדיינים ועיין באשר"י ובטור:

המפקיד, פרק ג'. דף ל''ו ע''ב בגמ' מתקיף לה רמב"ח והא כו' נראה לי דאפשר לפרש דקאי דוקא על צריכותא דש"ס דאי לאו הצריכות' ה"א דלאחר שישלם השומר ואזי בשלא ימצא הגנב יפסיד השומר וא"כ גנב שגנב מן השומר הוא שגנב ולא מן הבעל ולכך כשימצא הגנב ישלם כפל להשומר לאשר גנב ממנו הוא דכך אמרה התורה שישלם שנים מטעם קנס דרצה להפסיד את חבירו משא"כ כשלא שילם אזי הי' ההפסד להמפקיד ולכך כשימצא הגנב ישלם הכפל להמפקיד עבור שרצה להפסידו באשר גנב מבית השומר אבל השתא דחזינן דהש"ס עשאה צריכותא באומרה דאי תנא כו' ה"א בהמה הוא דמקני לי' כפילה כו' משמע דקני' הכפל בא מהמפקיד ולכך קשה לו לרמב"ח ודוק:

בתוס' ד"ה אית דלא גרסי כו' ויש ליישב שכך טוען הנפקד כו' ובזה א"ש דבמתני' נקט שנגנבו או שנאבדו דהנה יש לומר דבאמת שני תירוצי' של תוס' הם כנים ויתפרש המתני' הכי דלפירוש הראשון נקט נאבדו לרבותא לומר דאע"ג שלא טען אמת באמרו שנאבדו וסד"א הואיל דמשקר לא מקני לי כפל. ואי תנא נאבדו לחוד ה"א דהפירוש הוא כפירוש שני של תוס' דהיינו דידעינן שנאבדו אך לא ידעינן אם ע"י גניבה או ע"י דבר אחר וא"כ ה"א דוקא הכא מקני לי' כפל מספק משום דאכתי לא ידע המפקיד אם נגנב ויבא לכלל כפל אבל היכא דידעינן דנגנב דכבר יודע שנגנב ואפשר לבא לידי כפל לא מקני לי' הכפל אחר דאין הבאת הכפל רחוק כל כך קמ"ל תרווי' וק"ל בתוס' ד"ה נגנבו ה"ה אם אמר פשעתי כו' דהנה ודאי אף לפירוש שני שכתבו תוס' בדבור הקודם לזה דאנו יודעים שנגנבו כו' מ"מ מוכח ממתני' דלא טען פשעתי דהרי אמרה שילם ולא רצה לישבע משמע שאם הי' רוצה לישבע הי' פטור ואי בדאמר פשעתי היאך הי' יכול לישבע ולכך ריב"ן פירש ותיקן הלשון דלא רצה לישבע כו' וק"ל הנה כתבתי זאת באשר ראיתי דברים מגומגמים בפירוש דהגאון מהרמ"ל ז"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על כך:

דף ל"ד ע"א בגמ' איכא בנייהו קושי' דר"ז א"נ דקיימא באגם. הנה ודאי נראה לומר דהא דאמרה הש"ס א"ב דר"ז איכא בנייהו נמי לענין דינא דהלא ללישנא קמא שהוצרך ר"ז לתרץ שבחא דגופא לא עביד אינש דמקני א"כ גם כל גיזותי' שלאחר הגניבה לא קני וכדאיתא בברייתא דאמרה חוץ מגיזיתי' אבל ללישנא בתרא דרבא דנקנית לי' סמוך לגניבותי' ואזי אין להקשות קושי' דר"ז דהברייתא איירי בכל גיזותי' עד שעת גניבה אבל גיזותי' דלאחר גניבה ודאי דהוה דשומר וק"ל: