כוס הישועות פה

לישנא דהרמב"ם דאמר ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו כו' וק"ל סוף דבר לא יכולתי להבין דעת הטור אשר הביא דברי הרמב"ם והרמ"ה בנדון הלזה וגם על כל מפרשי דבריו הב"י והב"ח אשר לא התעוררו למו לדקדק עליו אני תמה מאד וגם הש"ך לא נחית לכך ואתמהה במאוד מאוד ודוק:

דף ל"ב ע"א בגמ' אמר רבא רפת שאמרו כו' ואינה משמר כו' לפי מה שכתבו תוס' לעיל דף כ"ט ד"ה והוה שואל עלי' כו' ז"ל ועוד י"ל דלקמן ה"פ ה"ד אי דלא מנטרה למר כדאית לי' מפשיעה כו' ע"ע גם בדברי רבא צריכנא לפרש הכי ודוק:

עור בגמ' אמר ר"י והיא שעומדת תוך לתחום כו' הנה נראה מדברי רש"י דהיה כתוב לפניו גירסא אחת כך והיא שעומדת חוץ לתחום כו' ולכאורה ודאי שאין שחר לאותה גירסא וראיתי במיימוני פ' ט"ו מהלכות אבידה אשר סתם וכתב ברפת לא יגע בה ובר"ה חייב להחזיר ולא חילק כלל בתרויי' בין תוך תחום או חוץ לתחום ורבים תמהו עליו דלמה לא חילק בדבריו והרא"ש פסק לחומרא כלשון ראשון דר"י דברפת נמי חייב בעומדה חוץ לתחום. ונ"ל לדייק עוד לישנא דהרמב"ם דכתב אם מצא ברפת לא יגע בה ובש"ע דלפנינו כתוב אין חייב בה על כן נראה דהרמב"ם ז"ל פסק בתרוויי' לחומרא לענין זה דברפת הואיל דמסופק לן בלישנא דר"י לכך פסק בי' דלעולם לא יגע בה משום ספק הינוח דהרי רפת הוא משומר קצת ובר"ה דאינו משומר כל עיקר פסק בי' לחומרא דחייב להחזיר לעולם. ובסגנון זה יש לקיים א"כ גירסת המחוקה דהנה רבים מקשי' על מה דנאמר בר"ה חייב להחזיר והלא לעיל אמרינן דוקא רצה בדרך ואפ"ה לגבי דבר' חייב להחזיר הא לאו הכי לא והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי באסרטי' שבוקעין בה אנשים הרבה ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוהו אנשים שאינן מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין הרבה בוקעים בו אשר"י ע"ע. וא"כ איכא למימר דר"ה הקרוב לעיר הוא גרוע לענין זה מן ר"ה הרחוק מהעיר דשם אין בוקעין בו רבים מן העיר כר"ה הסמוך לעיר דבוקעים בו רבי' מהעיר והוה אבידה טפי. וא"כ י"ל דהגירסא המחוקה מתפרשת כך אמר ר"י והיא שעומדה חוץ לתחום בהא אמרינן אינו חייב בה אבל אם ירצה המוצאה להחזירה רשאי ולא אמרינן דהוה ספק הינוח ולא יגע בה אבל אם עומדה תוך לתחום אמרינן דהוה ספק הינוח ולא יגע בה מכלל דבר"ה אפי' בעומדה חוץ לתחום דס"ד דאינו חייב בה דאין רבים מבני העיר בוקעים בה קמ"ל ר"י דאפ"ה חייב בה מדאיירי באסרטי'. א"ד לה אסיפא בר"ה חייב בה אמר ר"י והוא שעומדה תוך לתחום דאז רבים בוקעים בה הוא דחייב אבל חוץ לתחום דאין רבים בוקעים אינו חייב מכלל דברפ' אפי' תוך לתחום נמי אין חייב בה אבל אם ירצה ליגע בה רשאי ולא תימא הואיל ועומדת תוך התחום ברפת הוה ספק הינוח ולא יגע בה קמ"ל ר"י דלא ודוק היטיב:

ברש"י ד"ה אבידה עשה ול"ת היא השב תשיב לא תוכל להתעלם ע"כ עיין מה שכתבתי עליו לעיל דף ל' ודוק:

בתוס' ד"ה אלמנה וא"ת כו' וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת שלא בב"ד אע"ג דאינה שלה משום חינ' ה"נ כו' דודאי טעם דחינ' אין מועיל לה אלא להיות אינה שלה כאלו הוה שלה ולא יותר מדהוה שלה וק"ל:

בד"ה הדיוטו' כו' עד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינ' כו' הא דנקטו ז"ל בקושיתם תרי מילי שיכולה למוכרה לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפי' לעצמה ובתירוצם לא נקטי כ"א הא דיכולה למוכרה שלא בב"ד נראה דגם בתירוצם דקאמרו שלא בב"ד הוה הטעם משום חינ' א"כ הא דבב"ד יכולה לעכב לעצמה הוה נמי משום חינ' והא דשתקו מזה נראה דגם הא דאמרו דמוכרת שלא בב"ד משום חינ' לא באו אלא לאפוקי דאין הטעם משום שלא תתבזה בב"ד כדסבר ר' יוחנן בכתובות וא"כ לא הוה א"ש הא דבב"ד יכולה לעכב לעצמה ושלא בב"ד אינה יכולה לעכב דא"כ נהפך הוא הטעם והסברא ע"כ אמרו דהטעם דמוכרה שלא בב"ד הוה משום חינ' כדעולא שם (והיינו רב נחמן דאמר שם אלמנה ששמה לעצמה וכו' סובר כעולא דהטעם הוא משום חינ') וא"כ הא דיכולה לעכב לעצמה בב"ד הוה נמי הטעם משום חינ' ולא כר"י דנתן הטעם משום ביזוי ב"ד דא"כ הא דיכולה לעכב לעצמה לא א"ש ודוק:

בד"ה כבד את ה' מהונך הא דנקט קרא דדברי קבלה כו' משום דניחא לי' לאתויי קרא דכבוד. הנה רבים תמהו עליהם דא"כ ה"ל למימר מתחלה סד"א הואיל והוקש מוראם למורא המקום ואז שפיר הוה ניחא להביא אח"כ הקרא דאת ה' אלקיך תירא. ונ"ל ליישב שפיר דהלא ודאי דאיירי הכא דבהא דמחזיר האבידה. אינו יכול לקיים כיבוד אביו להביא לו גוזלות ולהאכילו כדאי' בתוס' יבמות וקידושין דאל"ה מהיכא תיתי דישמע לאביו להיות רשע ולירא מפני אביו ויהי' עדיף יראת אביו מן יראת המקום וא"כ ע"כ מתחלה הוצרך לומר סד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום כו' לומר מטעם כיבוד אביו סד"א ליציית לי' ולכך ניחא לי' לאתויי הקרא דכיבוד וק"ל:

ע"ב בגמ' וטעינה אין בה חסרון כיס מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקי' נראה לפרש דה"ק והוה אפשר לומר דקרא דטעינה איירי בדיש בה חסרון כיס וא"כ ליכא למימר דלכתוב קרא דטעינה ולא דפריקה דאי לא הוה כתיב רק קרא דטעינה ה"א דוקא בטעינה דאית בה חסרון כיס ולכך כתב לן נמי לקרא דפריקה וא"כ ע"כ קרא דטעינה בדלית בה ח"כ איירי אלא ודאי דאין סברא לחלק בין יש בה ח"כ ובין לית בה ח"כ אלא הק"ו הוא משום צער ב"ח ודוק ובזה לא צריכנ' לדחוק את עצמינו כדחוקי התוס' בד"ה מי לא עסקינן כו' דוק:

עוד בגמ' אא"א צער ב"ח לאו דאורייתא אמאי מטפל בה כבהמת ישראל כו' הא דלא קאמר בקיצור אמאי מטפל בה נראה משום דהוה אפשר לומר דמטפל בה בשכר ומשום צער בע"ח דהוה מדרבנן וכדכתבו תוס' בד"ה מכלל כו' בסופו לכך קאמר אמאי מטפל בה כבהמת ישראל משמע דדינו כישראל ממש והוה בחנם ולא בשכר דאל"כ כבהמת ישראל ל"ל. וע"ז תירץ הש"ס התם משום איבה פי' ולהכי נקט כבהמת ישראל להורות דחייב לטפל בה אפי' בטעינה משום איבה ואי לא הוה אמר כבהמת ישראל ה"א דוקא בפריקה הוא דמטפל בה משום צער ב"ח ולא בטעינה לכך קאמר כבהמת ישראל דגם בטעינה הוא חייב לטפל בה משום איבה ולעולם צער ב"ח לאו דאורייתא וזהו דלא כתוס' ז"ל ודוק עוד בגמ' ת"ש בהמת נכרי ומשוי ישראל וחדלת כו' נראה ודאי דלאו ממשמעות המלה דוחדלת קילוף זה דמלת וחדלת אפשר לאוקמי בכמה דברים לפטור רק דהברייתא נקט המלה דוחדלת במקום מלת פטור והא דקאמר הש"ס בסמוך והא וחדלת ועזוב תעזב בפריקה הוא דכתיב היינו דהוה קשה לי' דנקט המלה אשר כתיב בפריקה והל"ל למנקט מלת דוהתעלמת דכתיב בטעינה במקום מלת פטור ובזה א"ש דכתבו תוס' בד"ה אמאי וחדלת וא"ת כו' וי"ל דוחדלת משמע לגמרי משום דאל"כ למה נקט מלת וחדלת לא ה"ל למימר אלא פטור או אינו חייב אלא ודאי דבא לומר דפטור לגמרי. ואי הוה אמרינן דממשמעות מלת וחדלת ילפינן הפטור בגוי לא הוה א"ש תירוצם דוחדלת לגמרי משמע דמנ"ל לומר כן וק"ל:

בתוס' ד"ה מכלל דת"ק כו' המקשה סבר דת"ק נמי ידרוש משאו שהוא יכול לעמוד בו כו' מ"מ בשכר חייב לסייעו משום צער ב"ח כו' ובזה א"ש נמי הא דקאמר בש"ס לאו מכלל דת"ק סבר זקוק לו ובכל מקום דנקטה הש"ס לישנא דלאו לא קאי אותה סברא בדברי התרצן ואם נאמר דדעת המקשן הוה דת"ק לא דריש כלל משאו שהוא יכול וחייב אפי' בחנם א"כ לא הוה אתי שפיר לישנא דלאו כו' דהלא גם התרצן קאמר הכי דת"ק לא דרש למשאו כו' וחייב אפי' בחנם אבל במה שכתבו הם ז"ל א"ש דהמקשן סבר דאינו חייב בחנם והתרצן השיב דלא דריש לי' כלל וחייב אפי' בחנם. אבל קשה לי על דבריהם ז"ל דא"כ דגם המקשן