כוס הישועות פד

כדמקשה הש"ס לקמן ומוקי ר"י למתני' כדאביי דיגיד עליו ריעו וכדי שלא יקשה עליו כדמקשה רבא לקמן דא''כ ליתני קילתא כש"כ חמירתא לכך קאמר ר''י דמתני' מיירי בקדמתא ובחשכתא ועד ג ימים ולא יותר ויש לומר א''כ דברועה בין הכרמים נסיק, דרגא דעד ג' ימים הוה אבידה וא''כ לא קשה מידי דהרישא מיירי עד ג' ימים ותנא רועה בדרך וה"ה רועה בין הכרמים ורצה בדרך ואפ''ה לא תנא רועה בין הכרמים ורצה בדרך אחר דמתני' מיירי בקדמתא ובחשכתא אשל א"י ל אחת אבל רצה בדרך או רועה בין אבידה אפי א ביום לא הוה אבידה באמת ודוק:

הכרמים בפעם אחת ביום לא הוה אבידה באמת ודוק בתוס' ד"ה איזהו אבידה שיבין שאין הבעלים יודעים שהיא שם ע"כ דקשה להו על לישנא דרש''י ז''ל דמפרש שמוכח שהי' שם שלא מדעת הבעלים דמשמע לכאורה דכל דבר אשר בא לשם מדעת הבעלים לא הוה אבידה ובאמת זה אינו דהרי בדבר אשר הניחו הבעלים לשם ואח"כ שכחוהו גם זה נקרא אבידה כדאיתא לעיל בתוס' וק"ל:

דף ל"א ע"א בגמרא אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע (ופירש"י דמילתא באנפי נפשה היא) משום דהוה קשה לרש"י ז"ל דאי הוה בא רבא לפרש הטעם דברייתא ועל ברייתא הוה קאי אשר אמרה ראה מים ששוטפים כו' א"כ מאי קאמר ר"ח תניא דמסייע לך כו' הלא הוא לא בא רק ליתן טעם על הברייתא ומאי קשיא לי' ומאי מתרץ נמי וק"ל. אבל לולי דברי רש"י ז"ל הייתי אומר דבאמת רבא קאי על ברייתא הלז ולטעמי' אזל דמתרץ לקמן למתני' דלעיל דהוה קשה דיוקא דרישא אדסיפא ואמר כאן באבידת קרקע כאן באבידת גופא ודלא כאביי וכאשר ראה דברייתא אומרת דרועה בין הכרמים לא הוה אבידה וזהו הוה לכאורה סותרת רישא דמתני' דקתני רועה בדרך דוקא ולא רועה בין הכרמים ומוכרחים א"כ אנחנו לומר כאן באבידת קרקע כו' וע"כ בא רבא לומר מהיכא נפקא לן אבידת קרקע. והא דקאמר ר"ח תניא דמסייע לך כו' אפשר לומר דבא ר"ח לדקדק עליו דאם כן דמרישא דברייתא נמי מוכח דאבידת קרקע הוה אבידה א"כ למה תנא הברייתא ג"כ לדסיפא וע"ז מתרץ רבא דמהא לא תסייע דאפשר דמיירי בעומרים כי' והיינו אף דהוה תנא חדא או הרישא או הסיפא הוה אפשר לומר דמיירי בעומרים ולכך תנא נמי הסיפא דממשנה יתירה נלמד דגם באבידת קרקע חייבים להחזיר וק"ל:

בגמרא אמר אביי יגיד עליו ריעו כו' כבר כתבתי לעיל דאפשר לתרץ שנוי דאביי בטוב טעם ע"ש והא דלא מהדר לי' אביי לרבא הוא משום דלא חש לקושיתו וק"ל:

בגמרא באתרא דמתרו כו' ולא תימא דא"כ ל"ל לרבא לומר דהרישא איירי באבידת קרקע כו' הל"ל אידי ואידי באבידה גופא והרישא איירי בדלא מתרו וסיפא בדמתרו דא"כ מאי קמ"ל מתני' בהא ואיזה דין יצא לן בזה בשלמא השתא אשמעינן מתני' מדקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא הדין דאבידת קרקע וק"ל:

עוד בגמרא ול"ל למכתב פריקה כו' הנה י"ל דהשתא קמקשה כן אבל אם הוה אמרינן כדקס"ד דההוא מדרבנן דהיינו דאיינו חייב לטעון ולפרוק כ"א ב' פעמים מדכתיב עזב תעזוב והקם תקים לא הוה קשה לי' מידי דודאי הוצרך למכתב הקרא בפריקה ובטעינה דאי הוה כתיב דפריקה חוד ה"א דוקא בפריקה חייב למפרק ב' פעמים אבל בטעינה אינו חייב כ"א פעם אחת ואי הוה כתיב בטעינה דחייב ב' פעמים, ה"א דוקא טעינה דהיא קיל אינו חייב כ"א ב' פעמים אבל פריקה חייב אפי' פעמים הרבה אבל השתא דדריש לאין בעלים עמו קמקשה לי' וכן י"ל בסמוך ול"ל למכתב אבידה כו' וק"ל:

ברש"י ד''ה ל"ל למכתב אבידה כו' דהא כולהו אזהרת ממון ישראל הוא וא"כ הא דקאמר בש"ס דבטעינה ליכא חסרוןן כיס היינו חסרון כיס גדול כולי האי כפריקה אבל ודאי דיש בו נמי הפסד ממון קצת וכן באבידה דחייב להחזיר אפי' שוה פרוטה נחשב ללית בי' חסרון כיס ומ"מ איכא הפסד ממון בי' וק''ל בתוס' ד"ה ל"ל למכתב רחמנא פריקה אין לפרש כו' אלא יש לומר ל"ל דכתב רחמנא יתורא כו' ובזה מתורץ נמי מה דהוה אפשר לדקדק בש"ס דלא נקט כל הני מילי פריקה טעינה ואבידה בהדדי לעשות צריכותא כדרך הש"ס בכל מקום ונקטו בב' בבות משום דלא דמי בבא דרישא לדסיפא דהרישא איירי דבא לעשות הצריכות על היתורא דרבינן ממנה אין בעלים עמה ודסיפא איירי דבא לעשות צריכות למה נכתבו כולי קראי דפריקה וטעינה ודאבידה וק"ל:

בתוס' ד"ה לר"ש לא מסיימי קראי תימא דלקמן כו' וי"ל כו' דרובץ כו' נמי לא מסיים כו' יש לדקדק קצת ולומר דמ"מ לר"ש ה"ל לכתוב רחמנא בחד קרא רבויי דאין בעלים עמה וא"ת דה"א דוקא בפריקה, ולא בטעינה זה אינו דא"כ לא לכתוב רחמנא רק חד קרא ואפי' תימא דה"א דקרא קאי דוקא אפריקה ולא אטעינה אפ"ה הוה ידעינן שעונה נמי מדכתב לן התורה דחייב לפרוק וגם דצריך להחזיר האבידה ומבינייהו הוה ילפינן דחייב נמי לטעון דמאי תימא דא"ת אבידה דוקא משום דאין בעלים עמו פריקה יוכיח וא"ת פריקה דוקא משום דאיכא חסרון כיס אבידה יוכיח דליכא חסרון כיס כולי האי דהלא אפי' ש"פ צריך להחזיר באבידה כדכתבתי לעיל א"כ דאף בחד קרא הוה ידעינן דחייב לטעון וכשנכתבו תרוויי' ידעינן א"כ מרבוי דקרא דאפי' אין בעליו עמו חייב לטעון וי"ל ודוק. גם יש לדקדק קצת לרבנן מנ"ל דטעינה בשכר דלמא אינו מקבל שכר בטעינה כ"א בשאין בעליו עמו דאזי קאי עליו רבוי דקרא אבל בבעליו עמו מנ"ל לומר כולי האי ודוק:

עוד בגמ' ותיפוק לי' משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה באתרא דמתרי והדר קטלו ודלמא אתרו בי' אי אתרו בה ולא אזדהרו בה ודאי אבידה מדעת היא ע"כ. הנה ודאי נאמר א"כ אדם שבא ומצא פרת ישראל בכרם כותי באתרא דמתרי והדר קטלו אינו חייב בהשבתה דממ"נ, אם אתרי בה ולא אזדהרו בה אבידה מדעת היא ואי לא אתרו א"כ אין כאן אבידת גופה כלל. אבל מ"מ אינו יכול ליקח אותה לעצמו לאמר דאתרו בה כבר והוה אבידה מדעת דמי יימר לי' דכבר אתרו בה דלמא לא אתרו בה עדיין וא"כ למה יקחנה לעצמו וזהו דבר בודאי דאין צריך לפנים אבל כתבתי זאת אחר שראיתי אדם גדול מדבר ה"ה הטור בסימן רס"א וז"ל ואם הכרם של גוי כו' ואם אין הורגין אותה בלא התראה אינו חייב לטפל בה שאם לא התרו להבעלים אין הורגין אותה ואם התרו בה ולא חשש להוציאה אבידה מדעת היא ואין חייב לטפל בה וכתב הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטול אותה לעצמו מ"מ אין חייב לטפל בה וכן כתב הרמ"ה ואין נראה כן דאבידה מדעת הוה הפקר עכ"ל. והנה הרבה יש לתמוה על דבריו אלה שהביא דעת הרמב"ם והרמ"ה על דין הלזה ורוצה לחלוק עליהם ומי הוא אשר לא יאמר כן בנדון שלפנינו שאין לרואה ליטול לעצמו דמי יאמר להמוצא שכבר התרו להבעלים ואפ"ה לא נזדהרו בה דע"י כן נאמר דהוה אבידה מדעת אבל באמת הרמב"ם לא כתב על נדון הלזה דבריו אלה כי דין הזה כתב בפ' ט"ו מהלכות אבידה ולא כתב עליו כלום מזה אשר לא יטלנה לעצמו דלא הוה צריך לכך ודאי דמהיכא תיתי יאמר אדם דיטלנה לעצמו אבל בפ' י"א כתב כן וז"ל המאבד ממונו לדעת אין נזק כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לי השליך כיסו בר"ה והלך לו וכל כיוצא בזה הרי זה ממונו לדעתו ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אינו זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד פרט למאבד לדעתו עכ"ל. ובאמת דעת נכונה היא זו וגם הכתוב מעיד על זה והא דאמרינן בש"ס בכמה מקומות אבידה מדעת הוא ומשמע דהוה הפקר אפשר לומר לדעת הרמב"ם דוקא בדלא ידעינן למי אשר הי' שייך אותה דבר או בדבר שאין בו סימן דאז אמרינן אפקורי אפקיר אבל בדבר שיש בו סימן או בדבר אשר יודע למי הוא לא אמרינן דיטלנה לעצמו והכי דייק