כוס הישועות עט

שניתק לעשה הוא כו' וגם הכא לא איירי בגזילה ממש שהרי בעל אבידה לא ידע מי נטלה לכאורה. אבל מ"מ כד תעיי' תראה ותמצא שיש ליישב קושיתם וק"ל:

דף כ"ז ע"א בגמ' ל"ש אלא בלוקח מן התגר כו' כגון שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנעני' כו' הנה לכאורה הוה אפשר לומר דא"כ יש לאוקמא מתני' אפי' בלוקח מן הבעה"ב ודשן ע"י פועלים אלא דאיכא למימר דבאמת מצינו במתני' דחשב ב' דברים לוקח פירות מחבירו או ששולח לו חבירו פירות וא"כ אפשר לומר דרישא איירי בלוקח מן התגר ולכך נקט לישנא דלוקח וסיפא איירי ששילח לו חבירו בע"ה ולא איירי בתגר ולכך דחק לי' לר"ל וגם לברייתא דאיירי הרישא בלוקח מן התגר וק"ל:

עוד בגמרא רבא אמר כו' ולמ"ד אשר תאבד הא בעינן ומצאתה כו' ולמ"ד כו' הא בעינן אשר תאבד כו' וליכא למימר דדלמא דמאן דיליף מאשר תאבד אצטריך לי' ומצאת לכדרבנאי ולית לי' הילפות' דיתור' דוי"ו ומאן דיליף מומצא' אצטריך לי' אשר תאבד לכדר' יוחנן וממנו לא דריש דלזה נשיב דמן משמעות דרבא משמע דפליג על אביי בהא דאמר במשמעות דורשין איכא בנייהו וסיי' ואמר ואידך ממנו לא משמע לי' ובא רבא ואמר לעולם דמשמע לי' ומ"מ איכא בנייהו כו' וק"ל. ומה שיש לדקדק על הרב ב"י בסי' רנ"ט על דין זה כבר דקדק עליו הרב ב"ח ע"ע דיפה כיון:

בתוס' ד"ה בלוקח מן התגר כו' ועירב פירות יחד כו' ובאין בו סימן מיירי ע"כ. הנה אל תתמה על דבריהם אשר כתבו דבאין בו סימן מיירי דהלא מילתא דפשיטא היא דהלא במתני' גופא נאמר אם היו צרורים נוטל ומכריז משמע ודאי דהא דקאמר הרי אלו שלו מיירי בשאין בו סימן. לזה נאמר דהלא כבר כתבתי לעיל דבמתני' הי' אפשר לומר דמיירי בשני דברים והיינו הרישא מיירי בלוקח מן התגר והסיפא בבעה"ב וא"כ הוה אפשר לומר הא דאמרה מתני' ואם היו צרורים לא קאי אלא על הסיפא דמיירי בבעה"ב אבל בלוקח מן התגר אפי' ביש בו סימן הרי הוא שלו וטעמ' רבה איכא למימר בהכי משום דבלוקח מן התגר אפשר דבעה"ב מייאש עצמו אפי' בדיש בו סי' משום דסבר שכבר מכר לאינשי דלא מעלי או לנכרי' אבל בשולח לחבירו דליכא למימר הכי לכך לא הוה שלו כ"א בשאין בו סימן. וזהו הוה אפשר לומר זולת פירש"י אבל השתא דפירש"י דהטעם הוא משום עירוב פירוש וא"כ ליכא למימר דנהוי שלו כ"א בשאין בו סימן וק"ל. ובדברי אלה יש לדבק קושית' אשר מקשי' עתה לדקודם במאי דלא הוה קשה אי הוה מיירי רישא דמתני' אפי' בדיש בו סימן ודוק. אבל מ"מ בעיקר קושית' דאמאי לא מוקי לה בלוק' שהוא תגר וגם הקשו כן על טעם שלה' יש לדקדק דהלא מתחלה כשבא ליד תגר עדיין לא עירב פירותיו וגם לפי טעם שלה' נאמר דבשעת לקיחתו מן הבעה"ב עדיין לא שהא ולא מכר דנאמר שהבעה"ב מתייאש וא"כ מתחלה כשבא ליד התגר קודם יאוש בא לידו ואף דנתייאש אח"כ הבעה"ב בדשהא ביד התגר מ"מ באסורא בא לידו ולכך חייב התגר להחזיר אפי' שהא. בידו זמן רב משא"כ בלוקח מן התגר דבהיתירא בא לידו אחר יאוש בעלי' ואין לחלק ולומר דלא נקרא שבאסורא בא לידו אחר שלא ידע התגר מן המעות המעורבים בתוך הפירות קודם יאוש ולאחר ששהו בידו ונתייאשו הבעלים מצא אותן וא"כ בהיתירא באי לידו דזהו מניין לנו לחלק כך דהלא הרא"ש נתן טעם לעיל בשמצא בתוך הכותל דלא נאמר זכתה לי' חצירו מטעם דבאו לרשותו קודם יאוש ע"ש ושם ג"כ לא ידע הבעה"ב מהם אלא אחר יאוש וא"ת דבאמת תוס' לא ס"ל טעם דהרא"ש שם שהרי הם ז"ל נתנו טעם אחר דבדבר שאין עתי' להמצא כו' וכדכתב שם מהרש"ל זה אינו דהתם ודאי לא ס"ל כן משום דסברי לא אמרינן חצירו דומי' דידו אבל בדבר אשר לקח וקנה דנחלק בין אם ידע מהם או לא ידע חילוק זה ודאי לא נמצא בשום מפרש או פוסק ותו לא מידי ודוק:

בד"ה מה שמלה כו' ע"ש במרובה ותמצא כל דבריהם מפורשים יותר מכאן ומה שכתבו לבסוף ומיהו בירושלמי יליף כו' אפשר לומר דצריכנא באמת לשני למודים א' לדבר דלא מתייאש ממנו בסתמא כגון דבר שיש בו סי' וצריכנא לשמוע ממנו בפירוש דמייאש ממנו וגם לדבר דבסתמא מייאש ממנו כגון בשאין בו סימן ולכל זה אתי' הילפות' דשמלה והילפותא דירושלמי אתי להורות לן דיש דבר שאפי' אמר שאינו מתייאש ממנו לית לן בה והיינו בששטפו נהר וזוטו של ים וק"ל:

בד''ה בעידי אוכף פיר' אי סמנא לאו דאורייתא ע"כ משום דקשה להו דבמילתי' דרבא נקט שני דברים סימנים ועדים וק"ל:

בד"ה לגיזת זנבו וא"ת פשיטא כו' וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה ש"פ כו' אם באנו להשוות דבריהם לדברי הרא"ש דכתב וז"ל שחייב להתעסק בשבח האבידה לגוז הזנב כשיגיע זמנו לגזוז כדי שיחזי' ויגדל כו' א"כ למה נקטו שאין בה ש"פ אפי' בדיש בה ש"פ צריך לרבוי וא"ת דרבותא טפי קמ"ל דאפי' בדאין בה ש"פ חייב לגזוז דזה מניין לנו לרבות דלמא דקרא לא אתא אלא שחייב להתעסק בשבח האבידה אבל לעולם בדיש בה ש"פ מיירי וגם דלכאורה יש להקשות א"כ על רבא דאמר דשה דאבידה קשה לד"ה ודלמא דאתי' לרבוי לנו דבר מה דלא הוה ידעינן משור לחוד דאי משור לחוד ה"א דוקא בדיש בו ש"פ מיירי ובא לרבות שחייב להתעסק בשבח האבידה כו' אבל בדאין בה ש"פ לא לכך אתי' שה דאיירי בדיש בו ש"פ ומייתי לן שור לרבות אפי' בדאין בה ש"פ חייב לגוז אם לא דנאמר דבהא מילתא אין לחלק בין אם יש בו ש"פ או אין בו ש"פ ודוחק. גם אפשר לפרש דבריהם דלא ס"ל כרא"ש רק דבאים לומר דחייב לגוז אפי' אין בו ש"פ שבאם יחזור ויגדל יכול לצרף בהדדי ויהי' ש"פ אבל לא דנאמר דחייב להתעסק בשבח האבידה אפי' בדיש בו ש"פ וגם זה דוחק גם א"א לומר דפירוש דבריהם הוא כדכתב נ"י דאפי' אין בו ש"פ אפ"ה הואיל דעיקר האבידה יש בה ש"פ חייב להחזיר דאין זה במשמעות לשונם דכתבו שחייב לגוז בעתה כו' ודוק עוד יש לדקדק בדבריהם דמ"מ קושייתם אינו מתורץ על מאי דמקשה הש"ס ואימא לגללי' הוא דאתא אם לא דנימא דשם אפי' בדיש בהם ש"פ אפ"ה הוה סברא דמפקיר להו לכך בא הכתוב דלא נימא הכי והתרצן תירץ לו דזה א"א דאתי' הקרא לרבות דודאי מפקיר להו למאן דטרח בי וא"כ תירוץ הלזה יש לומר ג"כ על קושיתם הלזאת בגיזת זנבו דהוה אפשר למימר דמפקיר לה למי שטרח בה ואתי' הקרא דלא נימא הכי ודוק:

בד"ה פרט לשאין בו ש"פ דס"ד דחייב מכלל כל אבידת אחיך ע"כ ובזה יתפרש היטב הש"ס דממעט לן באין בה ש"פ מתיבת ומצאת או מתיבת אשר תאבד ובודאי דמשמעו' התיבות אינן מורות על זה רק מייתורא דידהו דאל"כ מאי מתרץ הש"ס במלתא דאביי דמבעי לי' לכדרבנאי או דמבעי לי' כדר' יוחנן דמ"מ נאמר דנילף ממשמעות דידהו אלא ודאי דממשמעות דידהו לית לן למילף מידי רק מייתורא דידהו וא"כ הוה קשה לכאורה דמנ"ל למעט פחות מש"פ דלמא אדרבא דייתורא דידהו באים לרבות אפי' פחות מש"פ. אבל בדבריהם אלו מתורץ שפיר דאי לרבות באו לא צריכנא להו דפחות מש"פ כבר נשמע מכלל כל אבידת אחיך וא"כ ע"כ דלמעט באו וק"ל, וזה דלא כת"ח ע"ע ועיין מה שכתבתי לעיל בגמ' ותרצתי קושי' דת"ח ודוק:

ע"ב בגמרא ת"ש והי' עמך כו' מאי לאו לסימנים כו' לכאורה יש לתמוה על סברת הפשטן דרצה לאוקמי הדרישה בסימנין מאי ראה על ככה דהלא כבר ראה דאף במקום אשר מפורש שם סימנין דחי' לי' בדחי' ואמר אימא בעידי אוכף וכן על מתני' אמר סימנין כדי נסבא כל דכן הכא דאין מפורש בו כלום מהיכא תיתי דלא ידחה לי' ויאמר לי' בעדים כאשר דחי באמת. ונראה לפרש דהנה כבר ראה ייתורא דקרא דחמור דדרשינן מניה או בסימני אוכף או עידי אוכף והנה אף דאת"ל דלא דרשינן מני' כ"א עידי אוכף מ"מ כשנבא לדרוש דוהי' עמך כו' מוכרחים אנו