כוס הישועות עה

רובא ואפי' ברוב ישראל רק דזה אינו מוכרח דאתי' כרבנן אבל לפחות נפשוט מני' בדרשב"א וק"ל:

בתוס' ד"ה כי קאמר רשב"א כו' וי"ל דאצטריך דאפי' יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי הוא שלו כו' קשה א"כ מאי קאמרה הש"ס בסמוך תפשוט מינה דמודו רבנן לרשב"א ברוב נכרי' ומאי קושי' דלמא התם שאני דלא ידע דנפל ודאי מישראל לכך אפי' רבנן סברי דהוה שלו משא"כ במלתא דרשב"א דאיירי שידע בודאי שנפל מישראל אימא לעולם דפליגי רבנן וסברי דחייב להכריז. ואפשר דאה"נ דה"ק דלפחות נפשוט מיני' דמודו רבנן בהא מילתא בשאינו יודע ודאי שנפל מישראל אלא דאכתי דחיקא לן בזה דא"כ ה"ל לפרש ולומר ואת"ל דפליגי רבנן אפי' ברוב נכרי' היינו דוקא בדידע ודאי שנפל מישראל אבל אם לא ידע לא פליגי רבנן א"ד דפליגי אפי' בלא ידע דוק:

עוד בגמרא ת"ש מצא בה אבידה כו' שמעית מינה כי קאמר רשב"א ברוב נכרי'. קשה לי מאי רצה לפשוט ממתני' הזאת דלמא מתני' מיירי באבידה שאפשר לומר בה דאכתי לא ידעו בה הבעלים ולא כאבידה דמתני' דילן דאמרינן בהו איידי דיקירי או איידי דחשיבי ממשמשי בהו או במעות דאמרינן בי' אדם עשוי כו' וא"כ הוה יאוש שלא מדעת ולא הוה יאוש וברוב נכרים הוה שלו משום דתלינן דמנכרים נפל. וכ"ת דא"כ ה"ל לפלוגי מני' ובי' ברוב ישראל גופי' זה אינו דהלא לפי מאי דמשני לי' נמי השתא איכא למימר הכי ודוק:

בתוס' ד"ה אפי' ברוב כו' טעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלו לי'. פירוש אבל לא תימא דרשב"א אזיל בתר מיעוט דנכרי' לקולא דא"כ הלשון דאמר הש"ס מאן שמעת לי' דאזל בתר רובא לא א"ש וק"ל:

בד"ה את"ל כו' ודוחק הוא להעמיד בסימט' פירוש משום דא"כ גבי כריכות דנקט ברה"י חייב להכריז א"כ ע"כ משמע דבסימט' אינו חייב להכריז וא"כ למה נקט בר"ה ברישא דאינו חייב להכריז הלא אפי' בסמטא אינו חייב להכריז אם לא דנימא הא דנקט ברישא בר"ה לאו בר"ה גמורה מיירי רק דמיירי בסמטא והא דנקרא ר"ה נגד רה"י נקרא ר"ה כדאיתא בש"ס ריש מסכת שבת אבל זה נראה להו לדוחק. עוד בא"ד וכן לקמן אמר לעולם כו' והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז. אע"פ דאי הוה בעי למפשט דפליגי רבנן דמתני' אתי' כרבנן נימא ר"ש היא כדקאמרו תוס' בסמוך בד"ה ותפשוט כו' וגם מה שתרצו שם דמ"מ תפשוט דלא מצינו כו' א"א למימר הכא דהלא הכא אפשר לומר לרבנן אפי' ברוב גוים חייב להכריז והכא יניח קתני ורשב"א אפי' ברוב ישראל הוה שלו וגם אפשר לומר דרבנן מודי' ברוב נכרים ומתני' סברה ברוב נכרים דהוה שלו כדקס"ד מעיקרא ורשב"א סובר אפי' ברוב ישראל דהוה שלו ומתני' אתי' כרבנן או אפשר לומר לעולם דמתני' אתי' כרשב"א וברוב נכרים הוה שלו ולא קתני יניח דהלא אף לפי מאי דאמרה הש"ס מי קתני הרי הוא שלו כו' א"א לומר דהוה הוכחה גמורה דא"כ נפשוט מינה דפליגי רבנן ברוב נכרים אלא ודאי דדחוי קמדחי הש"ס וא"כ לא מוכח מידי משום דפליגי רבנן ברוב ישראל. הנה לזה אני אומר דמ"מ שפיר קאמרו התוספות דמ"מ נפשוט מינה דא"א לומר דיסבור רשב"א אפי' ברוב ישראל יהי' שלו ולא יפלגו רבנן עליו כלל אפי' ברוב ישראל דא"כ מתני' אמאן תרמי' ודוק. אבל קשה לי למה לא הכריחו את דבריהם נמי מהא דקאמר בסמוך תפשוט מינה דמודו רבנן לרשב"א כו' ולא קאמר נמי ופליגי ברוב ישראל ודוק:

בד''ה בטמון ולא בעי כו' שאין רבים מצוים שם כו' לא ה"ל למנקט כו' וא"ת כו' וי"ל כו' וברוב גוים הוה שלו דתלינן בגוי' דהוה רובא ע"כ. קשה לי על דבריהם דהסיפא סתרה לרישא דהלא לפי מאי דכתבו השתא דברוב גוים הוה שלו מטעם דתלינן בנכרים שהטמינוהו וא"כ למה נקטה מתני' רוב העיר כו' ולא אם רוב גוים כו' אלא ע"כ אינו כ"א לומר שמצא במקום שרבים מצוים שם כדכתבו בתחלת הדבור וא"א דמיירי בטמון ותלינן שנכרים הטמינוהו מאי אכפת לן א"כ אם רבים מצוים שם או לאו דהלא כל עיקר החילוק אינו אלא אם רוב גוים או רוב ישראל שכיחי באותו מקום שטמון שם ודוק היטב. עוד בא"ד וא"ת ובטמון למה יגע בו אי משום כו' המפנה יקחנה ויכריז כו' אין להקשות עליהם דקארי מאי קארי להו דלמא באמת מיירי מתני' שהמפנה מצא אבידה. דזה נראה להו דוחק לאוקמי מתני' דוקא בטמון ודוקא שהמפנה מצאה וק"ל:

ע"ב בגמ' וכי מאחר דאסורה בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא. אפשר לומר אי לאו דהוה משני הש"ס ורב אסי סבר לי' כוותי' בחדא כו' לא הוה קשה להש"ס וכי מאחר כו' משום דהוה אפשר לומר הא דקאמר בסוף דברי' בא ישראל ונתן בה סימן וכו' הוא פירוש על הא דאמר תחלה מותרת משום מציאה דהיינו אימתי מותרת משום מציאה אם בא ישראל ונתן בה סימן אבל השתא דראה דמשני הש"ס דרב אסי סבר לה כוותי' כו' א"כ אי איתא דסוף דבריו הוה פירוש לראש דבריו א"כ מאי הוצרך לתרץ הכי הלא לעולם אפשר לומר דסבר כרשב"א אפי' ברוב ישראל והא דקאמר בעיר שרובה גוים בא להורות לנו רבותא דאף דרוב עיר גוים אפ"ה מותרת בשתיה כשיבא ישראל ויתן סימן ולא אמרינן במילתא דאיסורא דלמא אתרמי הסימן כסימני' אבל לעולם אימא אפי' ברוב ישראל הוה של מוצאה רק דעיקר דבריו הוא להורות לנו החידוש דהיתירא דיין נסך אפי' ברוב גוים אלא הא דלא משני לי' הכי ודאי דסבר דאין סוף דבריו פירוש על ריש דבריו וא"כ א"א לומר דלא בא אלא להראות לנו החידוש באיסור די"נ דא"כ ריש דבריו דאמר מותרת משום מציאה למאי הלכתא נקטה ברוב גוים הלא ברוב ישראל נמי דינו הכי לרשב"א אלא ודאי דפליג על רשב"א ברוב ישראל וא"כ סתמא דש"ס שפיר קמקשה ג"כ השתא וכי מאחר כו' ודוק:

בגמ' א"ל מצא כאן כו' בא ישראל כו' תרתי כו' נ"ל לפרש דמתחלה כי השיב לי' הרי הוא שלו אכתי אבעי' לי' אם יבא ישראל ליתן סימן מהו משום דאף דאמר לי' הרי הוא שלו' אפשר לומר דהטעם הוא משום דתלינן דמגוי נפל דברוב גוים איירי כדאיתא בפוסקים אבל דנאמר דאפי' ידעינן ודאי דנפל מישראל יהי' ג"כ שלו מטעם דהבעלים מתייאשים דהנכרים שקלי לי' אינו מוכרח ולכך שאל אותו אם יבא ישראל ויתן סימן דודאי ידעינן דהוה דישראל מהו וע"ז השיב לו דחייב להחזיר והנה ר"י הוה אכתי מסופק אם דינא. קאמר לי' דחייב להחזיר מטעם דאמרנו או אם לאו דינא קאמר לי' רק משום לפנים משורת הדין ולכך שאל אותו בדרך שאלה תרתי כלומר הא דקאמרת תחלה הרי הוא שלו ודקאמרת השתא חייב להכריז בשניהם הדין כך וצריך כל אדם לקיים שניהם כדלעיל א"ד הא דקאמרת תחלה הרי הוא שלו היינו לעולם הרי הוא שלו מן הדין והא דקאמר חייב להחזיר היינו לפנים משורת הדין ואם מקיים האחת אין מקיים השני וע"ז השיב לו דהאמת כן הוא לפנים מ"ה קאמינא וק"ל:

ברש''י ד"ה מי קתני כו' ושלו נמי לא הוה דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא ע"כ הא דכתב רש"י ז"ל דבר זה הכא ולא כתב כן לעיל בשאלתו אי פליגו רבנן אפי' ברוב נכרי' משום דשם אפשר לומר דמש"ה פליגי עליו משום דרשב"א סבר דהוה שלו אפי' ידע בודאי שמישראל נפל שהבעלים מתייאשים ואינהו לא סברי הכי אבל ודאי בסתמא מודו רבנן דתלינן ברוב נכרים דמהם נפל אבל הכא דאמרה הש"ס מי קתני כו' ויניח ויבא ישראל ויתן סימן ש"מ אפי' בסתמא לא אמרינן דהוי שלו ותלינן בגוי' לכך הוצרך רש"י ז"ל לומר הטעם דבממונא לא אזלינן כו' וק"ל:

עוד ברש"י ד"ה אימא מישראל נפל כו' ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב נכרי' לרבנן. דקדק רש"י ז"ל בזה משום דהוה קשה לי' לישנא דש"ס דאמר ב' דברים דישראל סכרו לי' אימא מישראל נפל וכיון דישראל כרו לי' לא מייאש ותרתי ל"ל אלא ודאי דהא דקאמר ישראל סכר לי' מכריח דלא נימא יניח והא דאמר ישראל כרו לי' מכריח דלא נימא דמתייאש ומהרש"א ז"ל דקדק על רש"י ללא צורך וק"ל: