כוס הישועות עד

אבל לרבה דסבר דסימן העשוי לידרס לא הוה סימן משום דהבעלים מתייאשים לומר דהסימן יהי' נדרס ברגלי האדם וא"כ אינו סובר האי מילתא דכל היכא דאפשר לתקן מתקנינן וא"כ שפיר מקשה עליו והאיכא גוים כו' ואי משום, דכל היכא כו' דזה אינו לדידך. ואי תימא דקשה להו לתוס' על רבה עצמו מה ראה על ככה א"כ הוה להו להקשות כן על רבה עצמו ולא על הש"ס אשר מקשה לרבה ודוק היטב כי יש ליישב בדוחק ולומר דטעמיה דרבה הוא דסימן העשוי לידרס לא הוה סימן משום דהא דמהדרינן אבידה בסימן דווקא נלמד מדכתיב בתורה שלמה מה שלמה המיוחד שיש בה סימן כו' ואותו סימן ודאי הוא סימן דאינו עשוי לידרס וא"כ על רבה לא הוה קשה מידי אחר דהתורה צוה לן כן לאפוקי מאי דמקשה הש"ס והאיכא גוים דדרסי' לי' ובאמת מן התורה אין לדרוס על אוכלי' דודאי אית לן אין מעבירין על אוכלי' רק דגוים לא אכפת להו בזה וא"כ מן התורה הוה הסימן שבאוכלי' סימן שאינו עשוי לידרס ודוק ע"ב בגמרא ותהוי חתיכא גופא סימן מי לא תני' מצא כו' חביות של יין כו' הרי אלו שלו. הא דמביא גם הסיפא דלכאורה הוה שלא לצורך. נ"ל משום דהוה אפשר לתרץ את קושיתו דהא דתני התם בחתיכת דגים דחייב להכריז הוא מטעם מנין ומתני' דילן איירי בדרך נפילה או דליכא אלא חתיכה אחת והא דקאמר חתיכות ר"ל חתיכות דעלמא וכדכתבו תוס' לקמן דף כ"ד ד"ה אבל שנים כו' לכך מביא גם הסיפא דמשם מוכח דגם הברייתא איירי בדרך נפילה וא"כ לא הוה המנין סימן או דאיירי בחתיכה אחת והא דנקט חתיכות היינו חתיכות דעלמא וק"ל:

בתוס' ד"ה חביות של יין כו' אע"ג דתנן כו' הכא רגילות הוא דכל החביות שוין. ובזה א"ש נמי הא דנקט הברייתא ד' דברים אלו ובקיצור ה"ל למימר בחדא או בתרין מילין אלא ודאי דנקט כל החביות דדרכן להיות שוין וק"ל עוד בא"ד וי"ל כו' אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בה. דקדקו בזה ולא אמרו בקיצור אבל בשאינה מלאה הוה סימן הוא לפע"ד דר"ל דוקא אם יאמר כמה יין יש בה אבל באומרו שאינה מלאה לחוד זה לא הוה סימן דהרבה חביות יש אשר אינן מלאים וק"ל. והנה מאי דיש להקשות על דבריהם הוא דא"כ ה"ל לתרץ כן הברייתא אשר רמי על מתני' וה"ל לומר דחדא מיירי במלאה ואידך בשאינה מלאה, ונראה דלא קשה מידי דודאי במתני' א"א לומר דאיירי דוקא בשאינה מלאה דא"כ הוה קשה למה נקט' שני דברים כדי יין וכדי שמן או דהוה לה למנקט עוד דברים כאלו כדנקט הברייתא ד' דברים או דלא ה"ל למנקט כ"א חדא אבל לפי מה שמתרץ השתא דמיירי ברשום א"ש דשני דברים אלו דרכם הי' לרשום וק"ל. ברש"י ד"ה נפקא מינה וכגון דזה התובען צורבא מדרבנן הוא דקדק רש"י בזה לומר דהתובען צורבא כו' משים דמשמע מן הש"ס דמהדרינן לי' אם יבא הצ"מ ותובע אותי אבל לא דצריך להכריז אולי שייך הוא לצ"מ ויבא ויחזירנו לו וק"ל:

בתוס' ד''ה באושפיזא כו' דאמרינן בערכין מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם בערב קללה תחשב לו כי' תיבת בערב ליתא בקרא וגם שם בערכין לא הביאה הש"כ הקרא כדכתיב רק בהיפוך קצת תיבת השכם קודם תיבת בבקר ובודאי לאו באקראי נעשה כן שם בש"ס וגם כאן בתוספות ונ"ל משום דכבר אמרו בגיטין שאין כותבין ד' תיבות בלי שרטוט ומכש"כ יותר והתוספות דלשם מביאים הרבה פסוקים אשר הביאה הש"ס בירושלמי שהיו הופכים התיבות ואזי מותר לכותבן בלי שרטוט וא"כ גם בכאן בכיון עשתה הש"ס להפך הקרא מטעם זה והתוס' דלכאן אף שהביאו הקרא כדכתיב מ"מ הוסיפו על הקרא תיבת בערב ואזי מותר לכתוב ג"כ בלי שרטוט ואפ''ה כדת עשאו שהוסיפו על הקרא אחר דהמכוין של הקרא הוא כך וק"ל ומזה הטעם נ"ל ג"כ דמאי שברוב מקראות אשר הש''ס מביא אותם לא נכתבו עד סופו רק דרכם להתחיל בקרא וכותבים אח"כ תיבת וגומר כנ"ל:

דף כ"ד ע"א בתוס' ד"ה ומודה ר"ש מדקאמר ומודה כו' וכן מצינו ברב"ח דאמר בפ"ק כו' וקשה דלא מצינו דאמרי רבנן זה בפי'. נ"ל דקושיתם קאי על הא דרבב"ח סבר דלא כרשב"א ופוסק כרבנן דפליגי עליו. ובודאי אם בפירוש הוה אמרי רבנן דלא כוותי' שפיר פסק כרבנן דרבים הם אבל השתא דלאו בפירוש נאמר כן א"כ מנ"ל לפסוק כוותיהם והראי' דלא פסקינן כרבנן החולקים על תנא אחד אם לא נאמרו דבריהם בפירוש מהא דאיתא בשמעתי' בסמוך פליגי רבנן עלי' או לא פליגי ואת"ל פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ואם תאמר דפסקינן כחכמים מטעם דרבים הם ואף דלא נאמרו דבריהם בפירוש מאי שאלתו דשאל ודאי פסקינן כרבנן דרבים הם וק"ל. ואף גם זאת דהראב"ד פוסק באמת כרשב"א בכל דבריו והיינו אפי' ברוב ישראל ואנן נמי פסקינן כוותי' ברוב גוים ואף דאפשר דרבנן פליגי עליו אלא ודאי הואיל דדבריהם לא נאמרו בפירוש לכך לא פסקינן כוותייהו וא"כ שפיר מקשי' תוספות היאך פסק רב"ח דלא כרשב"א בטביעות עין והלא רבנן דפליגי עליו לא נאמרו דבריהם בפירוש (ובאמת תיבת בפירוש שכתבו ז"ל דייקא כוותי משא"כ לפי מה שכל מפרשי דבריהם הבינו לפרשו וק"ל) ומתרצים דשפיר נאמרו דברי רבנן בפירוש גמור מדנקט במתני' כו'. ובדברי אלה נ"ל לתרץ במחי דפסק הרמב"ם כר' יהודא דמשנתינו דסימן הבא מאיליו הוה סימן ולא כת"ק וכבר הקשה עליו מרן ר"י בעל הטורים ע"ע אבל לפי, זה א"ש משים דגם דברי דת"ק לא נאמרו בפירוש עד שיאמר עליו דרבי סתם כוותי' ולכך פסק הרמב"ם כוותי' דר"י ודוק. ובאמת שראיתי כל מפרשי דברי תוס' דר"ל דקושיתם הוא הברייתא דאמר ומודה רשב"א כו' דמשמע דרבנן פליגי עליו ולא מצינו דאמרו רבנן דבר מה בפירוש והרבו להקשות עליהם דהלא גם לעיל אמרה הש"ס במלתא דר' דאמר ככר ובתוכו מעות כו' מכלל דת"ק סבר כו' וא"כ מאי קושיתם הכא ותירצו מה שתירצו ובאמת אני אומר אם זאת הי' קושיתם קשה לי לאמרו דהיאך אפשר לומר ולהקשות על ברייתא זאת דאמרה ומודה רשב"א כו' דלא מצינו דאמרו רבנן זה ומנ"ל לברייתא דפליגי רבנן ומאי קושי' ודאי הברייתא ידעה יותר מאשר אנחנו יודעים והיא ידעה דפליגי ולכך אמרה ומודה רשב"א וק"ל בתוס' ד"ה אבל שנים חייב להכריז דמנין הוה סימן כו' הנה הרב מהרש"א האריך הרבה ביישוב דבריהם ואני תמה על סוף דבריו שכתב דהכא הוה מנין סימן בתרתי משום דאפשר להכריז בדין וכ"כ הרא"ש וכ"כ מהרש"ל ע"כ אמת שכן הוא שכן כתב הרא"ש אבל א"א להעמיד דבריהם אלה בכוונת התוס' שהרי הם ז"ל כתבו ומתני' דקתני מחרוזות וככרות כו' ואי איתא דס"ל סברא לזו א"כ מאי קשי' להו ממתני' דקתני ככרות בלשון רבים דלמא לא מיירי מתני' אלא בשמצא שתי, ככרות ואזי אין מנין סימן וגם כתבו בסמוך בתירוץ השני א"נ מיירי כו' וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר כו' משמע דגם מעיגול וככר קשה להו וק"ל. ואני בעניות דעתי נ"ל דהא דאמרה הש"ס בזמן שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים כו'. היינו דבמצאן א' א' מיירי נמי שמצא רבים רק שמצא א' א' ונראה בהם דדרך נפילה באו שם אבל אם מצא אותן שנים שנים והיינו כולם שנים שנים בהדדי ובאמת מיירי שהיו יותר משנים ארבע או ששה רק שהיו מונחים שנים שנים בהדדי אזי נראה בהם דדרך הינוח באו שמה ולכך חייב להכריז משום סימן של מנין. ובזה יתפרשו דברי הרמב"ם בפ' ט"ז מהלכות גזילות והב"י בסימן רס"ב הרבה להקשות עליו ולע"ד לא קשה מידי ודוק. אחר כתיבתי זאת מצאתי בסמ"ע סי' רס"ב ס"ק ל"ב והנאני וכן איתא בב"ח סימן הנ"ל:

בגמר' ת"ש המוצא כו' מאן שמעת לי' כו' רשב"א כו' אע"פ א דלפי מאי, דס"ד דמאן דבעי אי פליגי רבנן או לאו א''כ גם לרבנן אפשר דאזלינן בתר רובא מ"מ קאמר שפיר הכא מאן שמעת לי' כו' רשב"א כו' כלומר דלפחות מוכרחים אנו לומר דאתי' כרשב"א דשמעינן לי' דאזל בתר רובא דא"א דאתי כרבנן א"כ נשמע דאפי' רבנן סברי דאזלינן בתר