כוס הישועות סז

ילפינן מציאה מגט דלקני בתוך ד' אמות דמה לגט דקונה אפי' חוץ לד' אמות דוק:

בד"ה ואי משום שליחות כו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו' ניידי מפירש"י דמפרש דאי משום שליחות הא כבר כתיב כו' דהלא מ"מ שליחות דחצר לא הוה ידעינן וק"ל:

דף י"א ע"א בתוס' ד"ה ילפינן מציאה כו' ולענין יד לא פליגי דילפינן כו' משום דאל"כ למ"ד דלא ילפינן מציאה מגט היאך יפלוג על ר' יוסי וגם על חכמים דהתם וק"ל:

בד"ה זכתה לו נראה אע"ג דלא אמר זכתה לי כו' ועוד דאמר ר"י חצירו של אדם כו' ומתני' דילן מיירי בעומד אצל שדהו והוה משתמרת כחצר דר"י וק"ל:

בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' וי"ל דה"פ כו' אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתא בחצר כו' ואי תימא דא"כ דגם לפי דעת המקשן דמלוה ליתא בחצר א"כ מאי משני התם בתחלה דליתא הלא גם הוא ידע דליתי' ומ"מ הוה קשה לי' משום הא דאמר ריב"ח דקונה שלא מדעתו וא"כ מאי אכפת לן אם ליתי' או אם איתא. לזה נאמר דהא דמשני לי התם דליתי' מפרש לו אח"כ ואמר כל היכא דאיתא לדידי' דאי בעי מקני לי' קני לי' חצירו כל היכא דליתי' דאי בעי הוא למקני לא מצי קני חצירו נמי לא קני וסבר התרצן דאף ריב"ח לא אמר דקנה לו שלא מדעתו אלא בדאיתא דוקא רק דדעתו לא הי' למקני ודלא כסוגי' דהכא רק דאח"כ מתרץ לי' האמת באומרו והלכתא דליתיה בחצר דלא קנה דהיינו המשכון אבל במאי דהמלוה אינו כאן אם הי' המשכון בחצר לא הי' נפקותא כלל וכדמסקנא דהכא ועי' בתוס' שם ד"ה והלכתא דכתבו נמי ולמאי דס"ד כו' זה אינו כפי המסקנא של ב"מ. דכוונתם נמי למאי שכתבתי ומהר"ם לא העלה הדברים על מתכונתן ולכך כתב שדבריהם מגומגמים ועיין פ' השואל דף ק"ב ודוק:

בד"ה דלמא גזירת הכתוב הוא כו' ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחו כו'. ודאי דמלישנא דברייתא מדייקי' תוס' דאיירי בזכור ולבסוף שכוח מדנקט יודע אני שפועלים שכחו. ואי תימא א"כ היאך קאמר ת"ל ושכחת בשדה הלא הכתוב לא מיירי אלא בשכוח מעיקרו מדכתיב ושכחת משמע אבל לא שכחת פועלי' והיאך אפשר לפי מאי דס"ד זכור ולבסוף שכוח בעיר אפשר לומר דהתוס' מפרשי' הברייתא לפי דברי רש"י ולפי דעת המקשן דה"ק הי' עומד בעיר כו' יכול יהא שכחה ת"ל ושכחת בשדה, שכחת שדה היינו שכוח מעיקרו הוי שכחה ולא שכחת עיר היינו זכור ולבסוף שכוח ודוק:

אבל בעיקר דבריהם קשה לי דמאי קשי' להו על רש"י דהא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא דהלא כתב לן רבוי לרבות שכחת עיר וא"כ בשדה ל"ל לכתוב ושכחת לחוד והרבוי דיהי' לרבות שכחת העיר ומקרא דושכח' ילפינן שפיר דזכור ולבסוף שכוח לא הוה שכחה וא"כ קרא דבשדה ע"כ למעוטי קאתי וא"א למעט אלא לרבות זכור ולבסוף שכוח בעיר וא"כ שפיר קמשני לי' ודוק היטב. גם קשה לי על פירושם אשר מפרשים דלהש"ס קשה על הברייתא כו' א"כ אף לדידי קשה על הברייתא דלמא בשדה בא למעט הא דאמרינן וילפינן מולא תשוב לקחת שלפני' אין שכחה דבשדה הוא דאמרינן הכי ולא בעיר דוק:

ע"ב פרש"י ד"ה אלא אמר רב אשי כו' עד טעמא דיש חילוק בין גט למתנה כו' נ"ל דרש"י חזר וכתב וכפל לכאורה מה שכבר פירש לפני זה משום דרצה לתרץ וליתן טעם על מאי דאמרינן דבמציאה צריך לעמוד בצד שדהו יותר ממה שאמרינן במתני' והנה אם כבר פירש דיש חילוק בין גט למתנה מטעם דבגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם בע"כ ולכך אינו יכול להקנות לה מטעם שליח מ"מ במציאה ה"א דלכאורה דיקנה מטעם שליח משום דהוה זכות וזכין לאדם שלא בפניו לכך חזר רש"י וכתב וטעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואע"ג דתרוויי' כו' כדאמרן לעיל לא גרעה משליחות דא"כ לא אתרבי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו' כלומר דבמתנ' אתי' חצר משליחות דאתרבי מקרא אבל מציאה לא אפשר להתרבות משליחות דקרא דלא דמי' לשליח דלית בי' דעת המשלח ולא דעת השליח כדכתב ומסיים לקמן וא"כ שפיר מצינו לחלק בין מתנה למציאה משא"כ אי לא הוה אמרינן דאתרבי מקרא חצר משליח ודאי דהוה תמי' לן מ"ש מציאה ממתנה אי משום טעם דדעת אחרת ומאי אכפת לן בזה והלא גם במתנה לא אתרבי חצר משליח ואפ"ה אמרינן אנן דקונה החצר דלא גרעה משליח א"כ אף במציאה נימא הכי. וא"ת דבמציאה לית בי' דעת המשלח מנ"ל לחלק בזה אבל השתא דאמר דאתרבי מקרא וא"כ שפיר מחלקינן בין מציאה למתנה דבמציאה לא אפשר לן למילף מקרא דמקרא לא תתרבי אלא מאי דדומה לי' והיינו מתנה דיש בו דעת המשלח לאפוקי מציאה דלית בי' דעת המשלח ולכך לא תתרבי. והנה במאי דכתב רש"י קודם לזה אכתי לא פירש שם הא דחצר אתרבי נמי מקרא לכך חזר וכתב כל זאת. ובאמת לפי דעת התוס' דכתבו לעיל דף י"א דחצר לא אתרבי מושלח כד תדקדק שם בדבריהם לכך הוצרכו הכא בד"ה חצר משום יד כו' לדחוק וליתן טעם על זה דבמציאה לא קנה ועתה דוק כי הוצרכתי להאריך קצת משום דראיתי במפרשי' אחרי דכותבים שאינו מפירש"י כל מאי דכתב קודם טעמא כו' ואני לפי ע"ד כתבתי:

בגמ' אמר רבא שפיר עבד כו' וכי לא הי' להם סודר כו' יש לדקדק על קושי' רבא בזה דהלא בקדושין רצה לדייק דבעינן צבורי' בתוכה מדקאמר ומקומו מושכר לו ולא הקנה להם מקום אחר ודחה התם דשאני התם כי היכי דא ליטרחינהו (ופירש"י ז"ל ולהוציא משם כל זמן שרצו להניחם שם) וא"כ מאי קשי' לי' לרבא דהלא הקנה להם בסודר ולמה לו לקבל מעות בשביל מקום המעשר דלמא עשה כן דלא ליטרחינהו ודוק:

עוד בגמר' א"ל רב שימי לר"פ הרי גט דדעת אחרת כו' ואמר עולא כו' הא דלא הקשה ר"ש לעיל על ריב"ח דאמר חצר של אדם כו' כבר הקשו כן תוס' לעיל בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' במאי דכתבו וא"ת פ' הזורק דתנן זרק כו' ואפ"ה קאמר עולא כו'. אבל מ"מ במאי דמתרצים דדוקא גבי גט דאיתא בע"כ כו' כדאמר בשמעתי' עכ"ל צריכנא לפרש דבריהם דהנה אם רוצים בזה לומר כדמתרץ רב פפא לרב שימי שאני גט דאיתי' בע"כ זר הוא דנדחה לכאורה ממאי דהקשה לי' ר"ש ולאו ק"ו הוא. ואם רוצים בזה במאי דמתרץ רב אשי חצר אתרבי משום יד כו' ובגט דאית' בע"כ א"א להקנות מטעם שליח כדלקמן אכתי קשה לכאורה על רב שימי דאי לא ידע תירוצו דר"א א"כ אמאי לא הקשה לעיל על ריב"ח ואי ידע זה א"כ מאי מקשה השתא על ר"פ. ונ"ל דתוס' לעיל רוצים בתירוצם לומר כאשר תירץ ר"פ שאני גט דאיתא בע"כ ואי משום דהלא כבר נדחה תירוץ הלזה ממאי דאקשה ר"ש לזה נאמר דקושי' ר"ש אינו אלא על ר"פ דרוצה לחלק בין דעת אחרת מקנה אותה וע"ז הקשה שפיר והלא ק"ו הוא כלומר דלפי דעתך דדעת אחרת מקנה אותו הוא הטעם דבמתנה קונה יותר ממקום שאין דעת אחרת מקנה לכך הקשה דאדרבא מגט מוכח דטעמך לאו טעם הוא דהלא שם דאיתא בעל כרחה וא"כ ראינו דדעת אחרת דלשם היא חזקה כל כך דיוכל להקנות לה בע"כ ואפ"ה לא מצי להקנות לה אם אינה עומדת בצדה במקום דדעת אחרת אינו חזקה כ"כ דיוכל להקנות בע"כ מכש"כ דצריך לעמוד בצדה ולכך הוצרך ר"א לתרץ חצר משום יד כו' אבל על מאי דאמר ריב"ח לעיל בחצר קונה שלא מדעת ודאי דאפשר לחלק בין גט דאיתא בע"כ ולכך אינו יכול להקנות לה אם לא בשעומדת בצדה משא"כ במתנה ודוק:

דף י"ב ע"א בתוס' ד"ה חצר משום יד כו' ובמציאה דאין דעת אחרת בעינן משתמר כו' קשה לי הלא לדברי ר"פ דמחלק בין דעת אחרת או לא וכדמתרץ רב אשי חצר משום יד כו' אית לן למימר ואפשר לומר ולתרץ הא דאקשי הש"ס לעיל מדריב"ח על מאי דמוקמינן מתני' דילן בעומדת בצד שדהו דריב"ח איירי במתנה ולכך קאמר דקונה שלא