כוס הישועות סד

לדיר להתעשר והי' אפשר א''כ לומר דלית לי' אלא ט' והוא וקמ''ל מתני' דלפעמים הספיקות נכנסים להתעשר והיינו בשעה שאין לו אלא ט' והוא ולכך בא ר"נ ודיבר דרך כלל ומדבריו נלמוד דהן שלו ואין לכהן שום חלק בו ודוק:

בתוס' ד"ה מחוי ר"ש כו' נראה דלא גרסי' כו' נראה דהרגישו דאי הוה גרסי' והשאר בשבועה משמע אבל על מה שכל א' בידו אינו צריך לישבע א''כ מאי מקשה הש"ס אלא מתני' דקתני דפלגי כו' דלמא מתני' לא איירי אלא בדבר שנשבעים עליה אבל במה שנוטלי' בלי שבועה לא מיירי מתני' וק''ל בד"ה אם יכול לנתקוצ נראה דאם היתה ידה פתוחה כו' נראה דבזה באי' לתרץ מה דהוה קשה לכאורה מאי מקשה בש"ס מדרב חסדא דלמא התם הוה הטעם משום דיכול לנתקו ולהביאו אצלו משא"כ בטלית וסודר לכך כתבו דאף בגט מצינו שאפילו אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מ"מ הואיל דבתחלה הי' יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מתגרשת וא"כ בסודר נמי נימא הואיל דבתחלה קודם שקפץ חבירו את ידו הי' יכול לנתקו ולהביאו אצלו אף אם אח"כ קפץ את ידו לא נימא דכמאן דפסיק דמי וק"ל:

ע"ב בגמרא א"ל לדמי כו' כתוב במהרש"ל בשם תוספות ישני' דקשי' לפי מאי דאוקמא הש"ס לעיל במו"מ א"כ לא שייך למימר בי' לדמי ע"ע. ולפי מה שכתבתי על האוקימתא דאמר לעיל דכולה שלי מיירי במו"מ לא קשה מידי דבאמת אומר אני דמיירי במו"מ שהאחד אומר אני לקחתי ונתתי כל המעות ואתה משקר ולא נתת מידי והרי היא כולה שלי וחבירו טוען אפכא ומוחלקי' בגוף הטלית כמו באני ארגתי והא דקאמר הש"ס ואי תנא מו"מ ה"א כו' משום דמורי ואמר אנא דמי קאיהיבנ' וחבראי דמי קיהיב כו' משמע דאינן מוחלקי' בגוף הטלית רק למי נתרצה המוכר. נראה דהכי פירושו אי הוה תנא כולה שלי לחוד הוה אמינא דמיירי בכה"ג דמקח וממכר אבל השתא דבאמת תנא מציאה נמי א"כ מוכח דכולה שלי איירי במו"מ כפשוטו שמוחלקי' בגוף המעות ולא בשנתנו תרוויי' המעות ודלא כפרש"י דכתב באני ארגתי' יהא מונח משום דאיכא ודאי רמאי אלא כדכתבו תוס' וכמו שכתבתי בזה לעיל ע"ש וא"כ אף במו"מ איירי דיחלוקו לדמי כמו מציאה. ואם לחשך אדם לומר ולהקשות על דברי אלה שדברתי דא"כ היאך יפורש מאי דאמרה הש"ס לעיל ולחזי זוזי ממאן נקט כו' עד לא צריכא דנקט מתרוויי' כו'. אף אני אשיב לו דהמקשה קאי על מאי דאמר אי הוה תנא מו"מ ה"א משום דמורי ואמר חבראי דמי קיהיב כו' ומקשה א"כ הכי דאפי' אי הוה תנא כולה שלי לחוד לא הוה אפשר לפרש דמיירי במו"מ כה"ג דאינן חלוקים בגוף הטלית כ"א למי נתרצה המוכר דא"כ לחזי זוזי ממאן נקט וא"כ אפי' אי הוה תני כולה שלי לחוד שפיר הוה ידעינן דמיירי במו"מ דמוחלקי' בגוף המעות וא"כ אכתי מציאה ל"ל ומשני לי' דתרוויי' נתנו המעות כו' והיינו דה"א דמיירי בהכי אבל לפי האמת מיירי בכל מו"מ הן שמוחלקי' בגוף המעות או שאינן מוחלקי' בגוף המעות רק למי נתרצה המוכר ודוק היטב כי נראה שדברי מכוונים הם:

בתוס' ד"ה מ"ש ליד דיין כו' ולספרי' דלא גרסינן בתר הכי וה"ד כו'. הנה כדי שלא תקשה דא"כ גם הא דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' לא הוה להו למגרס ומדשתקו מהא ש"מ שפיר דגרסי כן. אומר אני דמ"מ הוכרח רבא לומר ואחר שמצא שטר כו' דלא תימא דקאי על מאי דפליגי רבי ורשב"ג דהיינו בתופס בשטר מלוה ולוה ובהא לא הוה אפשר לומר לא יוציאו עולמית דהלא במקוי' כ"ע מודי' דיחלוקו וק"ל. ועיין במפרשי' שלא כתבו כך ולע"ד כתבתי:

בד"ה בזמן שהבעל מודה כו' וליכא למיחש לשמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי כו'. ור"ל דבשעה שנשאה, בתשרי כתב לה כתובה אחרת דודאי לשתי כתובות כי הכא הוה אפשר לומר דכ''ע מודי' דחיישינן ובפרט למאי דמסיק דטעמא דרבנן דחיישינן לשתי כתובות וא"כ הוה אפשר לומר דחיישינן נמי הכא מדריעי דנפל ועיין בתוס' לקמן דף י"ב ע"ב בד"ה ולא לוה כו' ובזה מיושב היטב קושי' מהרש"א וק"ל:

דף ח' ע"א בגמ' אמר רבא השתא דאמרת אמרו מגו כו' נראה דאף לרמב"ח לא אמרינן המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו אלא מטעם מגו דאיבעי זכי לנפשי זכי נמי לחברי' דאל"כ אלא דאית לי' התופס לב"ח כו' הל"ל דברי' בב"ח גופי' דהוה רבותא טפי. ורבא פליג עליו וקסבר דלא אמרינן איבעי כו' כ"א במקום דזכי באמת לנפשי' אזי אמרינן דזכי נמי לחברי' והשתא א"ש מאי דאמר רבא השתא דאמרת דמשמע דקאי ארמב"ח ובאמת רמב"ח לא הזכיר מידי מטעם מגו אלא ע"כ שהוא כמו שכתבתי ועיין לקמן דף ט' ע"ב ובפוסקי' ודוק. עוד בגמרא אלא אימא חרש קנה פקח לא קנה ונ"ל דהא דאמר רבא מתוך קני פקח הכי פירושו מתוך שקנה אצל חרש קנה נמי אצל פקח ודקאמר בסמוך מגו דשני חרשי' אבל מקני פקח לא דיבר רבא מאומה. עוד בסמוך אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש כו' נראה לפרש הא דאמר רבא מתוך שקנה חרש קנה פקח דהכי פירושו מתוך שקנה חרש כלומר במקום שקנה חרש קנה פקח והיינו באיזה מקום קונה חרש אצל חרש חבירו דוקא כן פקח אינו קונה אלא אצל פקח חבירו והא דאמר השתא דאמרת מגו דמשמע דמטעם מגו מוכח זה נראה לפרש לע"ד דודאי אי אמרינן בכל מקום המגבי' מציאה לחבירו קנה חבירו ולא מטעם מגו אלא דסבירא ליה דאפשר לתפוס לב"ח במקום שחב לחבירו א"כ בחרש ופקח נמי אית לן למימר דקנו מטעם המגביה כו' אבל השתא דלא אמרינן המגבי' מציאה כו' אלא מטעם מגו דזכי לנפשי' לדעת רבא או אי בעי זכי לנפשי' לדעת רמב"ח כדכתבתי לעיל א"כ הכא שניהם לא קנו דהלא הכא א"א לומר מגו דזכי לנפשי' ומכש"כ אי בעי זכי לנפשי' דא"א למימר ודוק מהשתא:

בגמרא אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' ממשנה יתירה קמדייק ולא ממשנה גופא ועי' בתו' ד"ה א"ד וק"ל:

בתוס' ד"ה ושותפי' שגנבו כו' אלא שותפי' שגנבו שהגביהו שניהם ע"כ. ולא תימא א"כ מנ"ל לש"ס לומר בשותפי' שגנבו והיינו בשהגבי' שניהם דחייבי' דזה מוכח ודאי מהש"ס שם דמחייב בשותף שטבח לדעת חבירו ואי לא דקנו בשהגבי' שניהם שותפות בגניבה מנא להו וק"ל בד"ה מאי מגו כו' תימה כו' דלמא תרי מגו לא אמרינן כו' אפשר לתרץ ולומר דב' חרשים דקנו לא הוה מטעם מגו רק דלא ליתי לאנצוי ודוק:

ע"ב בגמרא מיתבי כו' וש"מ רכוב קני כו' ק"ק מאי קושי' דלמא מתני' איירי במקח וממכר ובמו"מ קני רכוב דתפיס במוסירא דמוסיר' מחבירו קני כדאמר לעיל ודוק:

בתוס' ד"ה מנהיג לחודיה מי איכא מ"ד כו' אע"ג דלר"ש אית לי' כו' דבהמה אינה נקנית אלא בהגבהה כו' ק"ק לי מאי קשי' להו דלמא הכא ה"ק מי איכא למ"ד דמנהיג לחודי' לא קני ורכוב קני והנה אף דאיכא ר"ש דסבר מנהיג לחוד לא קני מ"מ אית לי' נמי דרכוב לא קני וק"ל ויש ליישב:

בתוס' ד"ה רכוב הוא דלא קני ומתני' כו' דחי לקמן במנהיג ברגלים. הנה כדי שלא תקשה דהלא אכתי לא ידע מזה דיש לאוקמא במנהיג ברגלי' עד לקמן דאל"כ מאי מקשה לקמן דהלא כבר ידע לפי זה מה שתירץ לו. אף אני אומר דבדקדוק כתבו התוס' דחי לקמן כו' והיינו דלא הוה כ"א דחי' בעלמא כאלו הוא דוחק לאוקמא מתני' בהכי ולקמן דוקא הוא דהוה דחי' בעלמא משא"כ כאן והיינו משום דכאן שפיר ידע דאיכא לאוקמא מתני' בהכי וההכרח לא יגונ' משום דמוכח מדברי שמואל דאיהו מוקי למתני' בהכי דאל"כ היאך יפורש בדבריו דחד לא קני אבל לקמן לא הוה כ"א דחי' בעלמא משום דמאן דמותיב לקמן לרב יהודה דרצה להוכיח רכוב מיושב דאפי' לחוד לא קני וקמותי' ממתני' דמשמע מתוכה דמ"מ לחוד קני מאחר שקרוי מוחזק כדכתבו תו' קמן וא"ת דמתני' איירי במנהיג ברגליו כדמתרץ, באמת מ"מ המקשן שסבר דאין זה מוכח מדברי שמואל דדלמא שמואל