כוס הישועות נח

ולכך מסמיך לכאן האי מילתא ומי אמר רב הכי כו' מודה רב ברקעותא וק"ל:

בתוס' ד"ה מאי לאו כו' גירסתם אינו כגירס' רש"י ז"ל ועיין בבעל המאור דכתב גירסתם אבל קשה לפי גירסת' היאך אפשר לומר כן דא"כ אתי' מתני' דלא כר"י ולא כר"ע ואפשר דאה"נ דקשי' לש"ס דבר זה ולכך קאמר לימ' כתנאי ודוק:

בגמרא לימא מנין פוטר תנאי היא כו' דתני' הגוזל כו' ומ"ד לא יצא כו' קשה לי הלא אפשר לומר דהבריי' דסבר' יצא מיירי שגזל שלא מדעת והא דאמר לא יצא מיירי מדעת ודוק היטב:

שם בגמרא הא גופא קשי' אמרת ארבעה וחמשה כו' אבל שלש לא אימא סיפא אבל לא שתי צאן כו' לא קשי' הא בברייתא כו' קצת יש לדקדק לפי מאי דמסיק הש"ס דרבי יהודא לקולא פליג וסבר דבייתות אפי' שתי צאן לוקחין ודלא כת"ק דאמר לעולם אין לוקחין מהן שתי צאן אפי' בבייתות וא"כ למאי הוצרך הש"ס לתרץ הדיוקי' דלא ליקשי אהדדי מן דבר אשר לא נזכר בפלוגת' דת"ק ור"י טפי ה"ל לפרש דברי הת"ק כך והוא במאי דאמר לוקחין מהן ד' וה' דדייקינן מיניה אבל לא שלש היינו במדבריו' הא דקאמר אבל לא שתי צאן דדייקינן מינה אבל שלש לוקחין היינו בבייתות ועלה קאי א"כ שפיר ר"י וסובר דאפי' שתי' לוקחין בבייתות ודלא כת"ק דאמר דאפי' בבייתות אין לוקחין מהן שתי'. ואפשר ליישב דהש"ס הוצרך לחפש חלוק אחר לתרץ סתי' דדיוקים דאל"כ לא הוה צריך ר"י לפרש דברי' ולומר בייתות לוקחין מהן אחר דקאי על סיפא דת"ק דקמיירי בבייתות לפי דברינו הנ"ל ולא הוה צריך לומר כ"א לוקחין מהן שתים וא"ת דא"כ הוה אפשר למטעי ולומר דמתיר לעולם שתים אפי' במדבריו' אחר, דהוה קאמר בסתם לוקחין שתים לזה נאמר דזה אינו דא"א למטעי בכך דא"כ הוה פלוגתא רחוקה בין ר''י ות"ק דלת"ק אפי' שלשה אין לוקחין במדבריו' ולר"י יהי' מותר אפי' שתים במדבריות ולעולם אין סברא לפרש פלוגתא דתנאי בפלוגתא רחוקה באשר נוכל לפרש אותן דלא פליגי בפלוגתא רחוקה. ועוד בר מן דן הלא מפורש בברייתא דר"י אינו מתיר במדבריו' כ"א ד' וה' כדהביא הש"ס באידך ברייתא דאמר ובכל מקום לוקחין מהן ד' וה' צאן כו' וא"כ לא הוה אפשר למטעי אפי' אמר בסתם כנ"ל וא"כ שפיר עביד הש"ס דהוצרך לחפש חילוק, אחר במילתי' דת"ק כי היכי דלא נקשי הדיוקים אהדדי והואיל דהכי הוא הוצרך ר"י ודאי לפרש דבריו ולחלק בין בייתות ומדבריות וק"ל:

בסיומא דמסכתא. ת''ר מסתתי אבנים כו' מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שהבעה"ב מקפיד עליהן יש בהן משום גזל אין הבעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו שלו. יש לדקדק איזה דקדוקי', בהאי ברייתא חדא דקשה לכאורה הדיוקים אהדדי דמתחלה אמר בזמן שהבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל הא סתמא אין בהן משום גזל ואח"כ אמר אין בעה"ב מקפיד עליהן כו' משמע אבל בסתמא בהן משום גזל גם קשה מאי בא לאשמעינן בזה דבאם אינו מקפיד דהוה שלו דלכאורה הוה מילתא דפשיטא. גם יש לדקדק הלשון אשר אמר בזמן שבעה"ב מקפיד ולמה לא קאמר אם הבעה''ב מקפיד כו' דהוה משמע דיש בעה"ב אשר מקפיד ויש שאינו מקפיד דומיא דאמרה הש"ס בסמוך אח''כ כשות דבאתרא דקפדי יש בהן משום גזל אבל לפי הכתוב לפנינו יש בשמעותי' דיש זמן שהבעה"ב מקפיד ויש זמן שאינו מקפיד ואומר אני דהדקדוק האחרון מורה לן הדרך ליישב מאי דהוה דחיקא לן בתחלה, דהנה שמואל אומר בב"ב דף נ"ד האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דדיקלא קני אדעתא דחיותא לא קני ה"ד שקל מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא דדיקלא כולא מחד גיסא אדעתא דחיותא ופירשב"ם דלפעמים מפשחין אותו היינו נוטלין קצת מן הענפי לפי שענפיו מרובי' ואין מניחי' אותו ליגדל (וכדפרש"י גם הכא ולפעמים מפשחין אותו לצורך בהמותיו להאכילן). ונתן הש"ס דלשם סימן במאי דחזינ' מחשבתו אם הוא עושה לצורך הדקל או לצורך בהמותיו ודומיא דהכי ודאי איכא למימר ג"כ בגפני' ובזרעי' ובירקו' אשר הברייתא חשב' הכא דבזמן שניטל הכל מצד אחד חזינן שעושה כן לצורך בהמותיו וכשנוטל מהאי גיסא ומהאי גיסא אזי חזינ' דעושה כן לצורך הזרעי' וירקו' וגפני'. ועתה א"ש בכל מה שדקדקנו דבאמת באשר ידעינן דבהע"ב בודאי מקפיד אזי יש בהן משום גזל ובאשר ידעינן בודאי שאינו מקפיד אזי ודאי דהוה שלו וכל זה הוה מילתא דפשיטא רק התנא דברייתא קמיירי בסתם בעה"ב שלא גילה דעתו אם מקפיד או לא ולפעמים מקפיד ולפעמי' אינו מקפיד. ועתה בא התנא ונתן, סימן בזמן שהוא מקפיד דהיינו שציוה להפועל שיטול מצד אחד אזי אמרינן דיש בהן משום גזל וכאשר ציוה להפועל שיטול מהאי גיסא ומהאי גיסא אזי אמרינן דבסתמ' אינו מקפיד והוה שלו וא"כ טובא קמ"ל דאע"ג דלא גילה דעתו דאינו מקפיד אפ"ה אמרינן דבסתמא אינו מקפיד והוה דפועל ולא קשה נמי הדיוקים אהדדי וק"ל:

עוד שם בגמ' אמר רבינא ומתא מחסי' אתרא דקפדי הוא ופירש"י ז"ל מקום בהמות הוא וצריכי' למרעה טוב ע"כ נראה דכתב כן כדי דלא לתלות באמת באתר' דרב אשי עיר מלאה חכמים וסופרים אות' מדה מגונ' היא ניתנ' לנפש רעה וכדאי' בב"מ דף נ"ב אמר ר"פ האי מאן דמוקים אזוזי מקרי נפש רעה לכך נתן רש"י ז"ל טעם למה דמקפידי' שם דהוה משום דמקום בהמות הוא וא"כ הדין עמהם דקפדי ולא מקרי א"כ נפש רעה ובזה תיקן רש"י ז"ל נמי תיקון הגון דמסיי' בדבר טוב וכן דרך ת"ח לסיים בדבר טוב וק"ל. והואיל דקיימינן בזה נאמר דעל הטוב יזכר לטוב הגאון הגדול מחותני כמהור"ר שמואל זצ"ל אשר הי' אב"ד ור"מ דקהלתינו אשר אחר למודו השנון בסיום המסכתא הזאת סיים בהאי מלתא הניחותא ואמר דגם הש"ס סיים בדבר טוב במאי דאמרה ומתא מחסי' אתרא דקפדי הוא וז"ל דאיתא בגמרא מפני מה ת"ח ממונם חביב עליהם יותר מגופם מפני שאין פושטי' ידיהם בגזל. נמצא דמדה דקפידה אצל ת"ח לא לגנאי יחשב להם כ"א לשבח ולז"א באתרי דקפדי היינו בעיר של ת"ח ויראי אלקי' שאינם פושטי' ידיהם בגזל ושבח הוא להם שמקפידי' יש בהן משום גזל ועשה רבינ' פירוש לדבריו ואמר ומתא מחסי' כו' דאית' בהוריות דף י"ב תיבו אקילקלי דמתא מחסי' ולא תיבו על אפדני דפומבדיתא. ופירש"י לפי שהי' במתא מחסי' תלמידי חכמי' ראוי' להוראה ושאר בני העיר הי' בם תרבות יפה כו' וא"כ יפה אמר רבינ' מה שאמרו באתרא דקפדי משמע דנכון הוא הקפיד' הוא באתרא כגון מתא מחסי' דהיא מלאה ת"ח ואין פושטין ידיהם בגזל והם בני תרבות טוב וא"כ גם הש"ס בעצמה סיים בדבר טוב ובכן יבא טוב. ויקבל טוב מטוב. לטובים אשר הטיב גם עמי. ועד כה הביאני בנאומי. להעמידו לפני קטנים כערכתי. זה מה שהעליתי במצודתי. על מסכת בבא קמא. וכה יעזרני להוצי' לאור שארי מסכו' קמא דמטיא קמא:

הדרן עלך מסכת בבא קמא