כוס הישועות נו

דלעיל דלמא מתני' דלעיל מיירי בשאין הגזילה בעין ועיין לעיל דף ק"ה דיש שם תרי לשונות אם מתני' מיירי בשהגזילה בעין או לא ובאמת הרמב''ם פוסק שם כא''ד דרב פפא דל''ש הגזילה קיימ' ול"ש אינה קיימת ודוק:

בתוס' ד"ה אלא אמר ר"ש כו' ורבא דמוקי לה כר''ע סבר דזקפו עליו במלוה אינו מועיל כלום לכ''ע אי לא מצי מחיל לנפשי' כו' הלכך כו' ודאי דכתבו כך דלא תקשה לרבא דלוקי מתני' ככ"ע. והנה יש לדקדק קצת לעיל דף ק''ד בתוס' ד"ה אמר רבא כו' דמסופקי' שם אי רבא מוקי מתני' כר"ע נמי או כר"ש בלחודי' ולא כר''ע הלא ע''כ רבא מוקי מתני' כר"ע בכאן וי''ל ע"ב בתוס' ד"ה קטן אי אתה כו ובקטן שנתגייר כו' הוכרחו לזה דאל"כ הוה מצי לאשכוחי זולת דבריהם דהוה לי' מעות כשמת אביו בשעדיין הי' הוא קטן וירש את אביו וקיימא לן גוי יורש את אביו גוי ואח"כ נתגייר הוא וק"ל:

בתוס' ד"ה אלא גזל הגר כו' ה"ה כו' אלא משום דהוה לי' פרכא אחרית' לא חש למפרך ובזה מדוקדק הא דקאמר אלא גזל הגר כו' כלומר קושי' זאת עדיין אינה מתורצת וק"ל:

בד"ה לא אם אמרת כו' יכול להקשות דיו לבא מן הדין כו' עיין בשלהי ערכין דף ל"ג דשם מקשה הש"ס זאת הקושי' בעצמה בשדה חרמי' בגמר' בעי רבינא גזל הגיורת מהו כו' א"ד אורחא דקרא הוא. הקשה בעל ת"ח היאך ס"ד דרבינא דאורחי' דקרא הוא הלא לעיל דף ט"ו בד"ה השו' הכתו' כו' כתבו תו' דכתיב איש בהדי' התם צריך רבוי כו'. ולי אפשר לומר דרבינא ידע נמי דאיש בא להורות איש אתה צריך להחזיר אם יש לו יורשי' וקטן אי אתה כו' אבל לא ידע מרבוי דהמושב הרי כאן שני' הכתוב בברייתא ולכך אמר א"ד אורחא דקרא הוא ואיש בא להורות על הקטן והשיב לו רב אהרן מן הברייתא דיש כאן רבוי לרבות האשה וק"ל דף ק"י ע"א בגמר' או אינו אלא אשם זה חומש כו' כלומר דמלת אשם מיירי מקרן וחומש ומלת המושב לא אתי' אלא לכדאמר רבא לקמן שאינו יוצא אלא עד שיהא השבה לכל א"ו אבל ודאי זה לא עלה על דעתו דיהא החומש מעכב ולא הקרן אלא דתרווייהו נכללים במלת אשם ובזה יתורץ שפיר מה שהקשו התוס' ד"ה למאי נ"מ כו' וק"ל בתו' ד''ה או אינו אלא מושב זה כפל תימא היכי מ"ל זה כפל כו' הנה ודאי לשמואל לא קשה מידי דאית לי' מודה ואח''כ באו עדים חייב וא"כ שפיר מצינו דחייב כפל בהודאתו ואפילו לרב דאית לי' דפטור במודה בקנס ואח"כ באו עדים אפשר לתרץ נמי דאי לאו קרא דוהשיב אשמו בראשו כו' ה"א דחייב במודה בקנס ואח"כ באו עדים וקרא דאם המצא, תמצא דיליף רב לעיל מני' דפטור במודה בקנס כו' ה"א דאתי' לגנב עצמו ועיין לעיל דף ס"ה. ואין לומר דקושיתם הוא ל"ל הודאה אפי' בלי הודאה נמי. גם זה לאו קושי' הוא דדלמא התורה הקפידה דלא יהי' חייב בקרבן רק בהודאה עם עדים כמו דהקפידה נמי דאינו חייב כ"א בשבועה ודוק:

ע"ב בתוס' ד"ה א"ד כיון כו ויכול להוציא משם מיד כו' ק"ק למה לא מפרשי' דמספקא לי' לרבא בממון עצמו אי הוה נתינתו נתינה ונ"מ למאי דתנן במתני' נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולים להוציא מידם שנאמר ואיש כו' והיינו דוקא אם נתן הכסף לאנשי משמר אבל ודאי אם נתן, הכסף למשמר אחר לא זכו בי וא"כ שפיר בעי רבא הואיל דלאו משמרתו הוא ולא כלום הוא ויכולין היורשים להוציא מידם א"ד כיון דלא חזי ליהוידי' מעיקרא לידעי' קאי וא"כ אין היורשי' יכולין להוציא מידם דוק ובד''ה למאי נ"מ לגזל חמץ כו' תימה כו' דאי יורשי' הוה אמאי לא יצא מאי דשבק להון אבוהון יהב להון כו'. אפשר לתרץ דודאי לעיל דנלמד מקרא דהמושב אמר דצריך השבה לכל א' וא' אבל הכא קמבעי' לי' בדרך אחר והיינו דמיירי שנאבד החמץ אחר מיתת הגר והנה אם הי' חי עדיין הגר הוצרך ליתן דמים כדאי' לעיל אבל כשמת הגר ובשעת מיתתו הוה החמץ עדיין בעין ואם אמרינן דהוו יורשים היינו האי דירתי מורית וכבר זכו בו הכהנים אפי' אינו שוה כלום וא"כ כשנאבד אח"כ צריך לשלם להם דמים מעלי' כמו אם הי' אבוהון חי אבל אם אמרינן דלא הוו כ"א מקבלי מתנת א"כ בשעה שמת הגר לא זכו, בי' דמתנ' קאמר רחמנא דנתיהב להו אבל הא עפרא בעלמא הוא וא"כ מעולם לא זכי' בי' הכהנים וכשנאבד אח"כ לא מחייב להו ולא מידי ודוק כי נראה דנכון הוא. והנה היש"ש כתב דבלאו הכי צריך לגרוס בכאן רבה דהא רבא לעיל דף ק"ה מספק אם נשבע על חמץ שעבר עליו הפסח אי הוה השבועה שבועה דכפירה או לא וא"כ מאי קמבעי' לי הכא בגר ע"ע ולפי מאי דפרשתי נמי לא קשה מידי דהא כאן איירי דבאמת נאבד אחר שבועתו וא"כ ודאי אמרינן דשבועתו הוה שבועה דהלא למפרע חזינן עצמו מממון ולעיל דקמספקא לרבא דהלא למפרע חזינן דפטר עצמו ולעיל דמספקא לרבא איירי דבאמת לא נאבד רק אם נאמר אילו נאבד כו' ומש"ה מספקא לי' שם ודוק:

בגמרא לא צריכה דיהבא לידעי' במשמרתו דיהוירי' כו' ק"ק לי למה לא מוקי דיהב' לידעי' במשמרתו דידעי' רק דנתן האשם תחלה ליהויר' ובמתני' אמרינן אם נתן אשם ליהויר' קודם שנתן הכסף לידעי' קנסינן ליהויר' ויחזיר אשם אצל כסף אבל הכא דמעיקרא לידעי' קאי ולא הוה אפשר להו לקבל אפשר דלא קנסינן להו ויש ליישב:

תוס' ד"ה בכלל ופרט כו' נראה דלא גרסי כמו שכתוב בספרים כלל ופרט כו' רק בכלל כו' והיינו בהא דקאמר כאלו קיים בכלל כו' וכן הגירסא בחולין וק"ל הטעם:

בד"ה כסף מכפר מחצה מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה כו' ע"כ הוצרכו לזה משום דאי לאו הכי למאי נ"מ וק"ל:

דף קי"א בתוס' ד"ה אמר רבא לעורו תימא כו' מהרש"א רצה לתרץ תימא הלז וכמדומה שלא ראה דבריהם ז"ל בזבחים דשם תירצו ממש כדבריו אבל אח"כ הקשו על תירוץ ההוא מברייתא ע"ש. וראיתי בספר ברכת הזבח שהביא ג"כ דברי מהרש"א אלו וכתב עליו כך:

בד"ה וילמד הקדש מהדיוט כו' תימא אמאי איצטרך קרא לעיל גבי הדיוט כו' הנה אפכא לא קשה להו ל"ל קרא בהקדש דודאי אי לא הוה כתיב האשם בה"א רק אשם זולת ה''א לא הוה עלה על דעת שום אדם דמלת אשם הוא קרן רק הוה אמינא הא, דקאמר באיל האשם היינו איל שהוא אשם אבל השתא דאמר באיל האשם האשם בכבר א"כ ודאי מוכח דמלת האשם אינו ר"ל דזהו איל ולא תקשה דא"כ ל"ל להקיש להדיוט הלא גם, מן הקרא בעצמו מוכח דמלת אשם אינו קאי על הקרבן לזה אני אומר דהא, דהוצרך למילף מהדיוט הוא זה דלא תימא דמלת האשם הוא חומש לכך יליף משם דאשם זה קרן ודלא כמהרש"א ע"ע. ובזה אתיא תירוצם נמי על נכון ונופל מעליהם קושית מהרש"א ודוק היטב:

עוד בתוס' ד"ה ת"ל העולה כו' וי"ל דהתם נמי כו' ואפכא ולא קשה דלשתוק ממלבד עולת הבקר דבש"ס דזבחים מצריך ללמוד ממנה דבכל מקום אמרינן תדיר קודם ע"ש:

הגוזל ומאכיל, פרק י' דף קי"א ע"ב בגמ' אלא חמר רבא כו' נראה דלכך קאמר אלא לומר דודאי מלישנא דמתני' מוכח כרמי ב"ח וכדאמר רבי לקמן אבל מברייתא דר' אושעי' מוכח דמתני' חסורי מחסרי וק"ל:

ברש"י ד"ה רשות יורש כרשות לוקח כו' דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורין באבוהון. הוצרך לזה ולא פירש דרמב"ח סבר יאוש כדי לא קני משום דלישנא דזאת אומרת דקאמר רמב"ח משמעותי' דמוכח ממתני' ואי הוה אפשר לומר דיאוש כדי קני מנ"ל לרמב"ח לדייק ממתני' וק"ל בתוס' ד"ה אין גזילה קיימת כו' מרישא דקתני' כו' ה"מ למפרך כו' ואין כן דעת שאר הפוסקים אלא בגוזל ומאכיל מודה ר"ח משום דהוצאה דידי' הוא ועיין ביש"ש:

בד"ה ר"ח כו' וא"ת רב דסבר יאוש כדי קנה וסבר נמי כר"ח וע"כ צריך כו' א"כ כי גזילה קיימת אמאי