כוס הישועות נב

דס"ל דעמד בדין הוה כמו מוחזק בנכסים וגובה אפי' מדאו' מיתמי ועיין כל זה בתוס' סוף גט פשוט ודוק אבל מ"מ קשה לי על רש"י ז"ל דנתן טעם כי איכא אחריות נכסים דגובה משום כבוד אביהם ולקמן אינו משמע דגובה משום כבוד אביהם רק אי אמרינן אפי' פרה וחורש בה כו' אבל בשגובה דוקא מקרקעות הוה הטעם משום שנשתעבדו הנכסים ול"ל לרש"י ז"ל ליתן טעם מסברא דנפשי' גם קשה לכאורה לרש"י דלא גריס כגירסא דהתוס' א''כ האיך יתרץ למ"ד דשישבודא לאו דאורייתא והכא משמע דהוה דאורייתא ונ''ל דקושיא הראשונה הוה תירוץ על האחרונה דלכך נתן רש"י ז"ל טעם מסברא דנפשי' כדי שלא יקשה על המ"ד דשיעבודא לאו דאורייתא כלומר דאיהו סובר דשאני הכא דלכך צריך היורש לשלם גזל דאבוה משום כבוד אביו אבל בעלמא לית לן דיהי' משועבד מדאורייתא ודוק אבל קשה לי מ"מ על רש"י האיך אפשר לומר הטעם משום כבוד אביו הלא אקרי כאן ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך כדלעיל דף צ"ד ע"ב והכא אין לתרץ כמו לעיל בשלא הספיק להחזיר הלא כאן מיירי בשלא הודה אביו נמי ואי חזר בתשובה הוה לי' להודות וזה א"א לומר ודאי בשלא הספיק להודות ודוק:

עוד בגמ' אמרי בשאין גזילה קיימת כו' לא צריכא דאיכא אחריות כו' קשה לי דה"ל לומר דלעולם דאיירי בשהגזילה קיימת וליכא אחריות נכסים נגד החומש וא"כ לא הוה קשה תו מידי וכ"ת א"כ למה לי' למעוטי הבן מחומש בדליכא אחריות נכסים נגד החומש והלא לפי מה שמתרץ רבא דהי' דסקי' של אביו כו' דבקושט אשתבע נמי קשה כה"ג א"כ מיעוטו ל"ל. אבל אפשר דשם י"ל דמעוטי אתי' להא כדי שלא תאמר בדנשבע אביו ואח"כ הודה בנו דנהוי כמו שהודה האב וליחייב חומש. ואכתי יש לדקדק על הא דחשיב נמי כשלא נשבע אביו ונשבע בנו ל"ל למעוטי וברייתא דת"כ קא חשיב ארבע מיעוטי כמו שחשבה נמי ד' ריבויי ועיין בספר ק"א ודוק:

בתוס' ד"ה חוץ מפחות מש"פ כו' תימא אמאי אצטריך כו' אפשר לתרץ תמיהתם דאי מרישא ה"א ה"מ בשלא גזל מתחלה רק מפחות משוה פרוטה דמעולם לא גזל מידי ולא נתחייב בהשבה מעולם אבל בסיפא דמתחלה גזל יתר משוה פרוטה וכבר נתחייב בהשבה ה"א דמחויב למהדר אפי' פחות מש"פ וגם יש סברא איפכא ודוק. גם יש לומר דהסיפא באה ללמוד כא"ד דר"פ בסמוך אפי' בגזילה קיימת ואי מרישא ה"א דוקא כשאין הגזילה, קיימת כלשון ראשון דרב פפא והנה לשון ראשון דר"פ אפשר דסביר דיתורא דסיפא אתי' כמו שכתבתי לעיל וק"ל:

בתוס' ד"ה יש תלמוד כו' תימא אמאי אצטריך כו' הנה לפי מה שכתבתי לעיל ופרשתי דברי המקשן דהקשה אי הודה קרן נמי לא משלם ע"ש אין כאן מקום לקושיתם דאי לאו קרא לרבוי לקרן ה"א דמיעוטי דאשר גזל קאי על לא הודה ואתו עדים ללמד דאפי' קרן לא משלם ע"ש ודוק:

עוד י''ל ולתרץ קושיתם דהקרא אתי' להא דאם נשבע האב על החומש ונעשה קרן דלשלם הבן אותו חומש ומהכא ילפינן דהבן משלם חומש דאביו ודוק:

בתוס' ד"ה מלוה ע"פ היא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא כו' הנה ראיתי בקדושין ובב"ב דמ"ד שעבודא דאורייתא יליף לי מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה וא"כ לאותו מ''ד קשה טפי ל"ל אותו קרא הלא נתרבה מרבוי דקראי הכא וי"ל דף ק"ה ע"א ברש"י קק א חיב להחזיר כו' בעי לאהדורי ולהוליכו חריו מלשונו משמע דאי לאהדורי צריך אד אחריו נמי ואי לא בעי להיליכו לבי בעי לאהדורי נמי ודוק:

בתוס' ד"ה אמר רבא כו' וה"ה באחת כו' אע"ג כו' ההיא רבותא דג' קאמר רבא מסברא דנפשי' בזה מיושב דלא תקשה מאי קאתי רבא לאשמעינן טפי ממתני' דלשם וק''ל עוד שם ומדנקט והוזלו משמע דפשיט לי' דאם ג' אגודות כו' שמא אייקר לא חיישינן ולא תקשה הלא ממתני' מוכח נמי דאם גזל יותר מש"פ ומחל, לו או נתן לו הקרן חוץ מפחות מש"פ דאין צריך להחזיר לזה נאמר דאי ממתני' ה''א כשהגזילה בעין חייב להחזיר וחיישינן לשמא תייקר וכלישנא קמא דר"פ לכך כתבו דמדברי רבא מוכח דלית לי' לישנא קמא דר"פ וכל זה דלא כת"ח דנכנס בדוחק בזה ע"ע:

בד"ה ה"ג בעי רבא גזל אגודות כצ"ל:

בד"ה מצות השבה אין כאן עיין באשר"י דמפרש דבריהם:

בד"ה אגף חצי' תימא ה"ד כו' דכיון כו' עיין בשבת דף צ"א דשם מפרשים דאיירי דסתמו השוורים החצי' ואגף חצי' וא"כ לא קשה מידי:

ע"ב נשבע עליו מהו כו' עיין באשר"י דמפרש דלאחר שנשבע עליו הרי החמץ ברשותי' ואפילו הוא בעין מחייב לשלם דמים ולא יחזיר החמץ בעצמו. והקשה ביש"ש עליו מנין לו, זה דלמא דלא איירי רק לענין קרבן שבועה אבל בקרן לעולם לא ישלם כ"א יחזיר החמץ בעצמו ואני בעניי מצאתי און לו דא"כ דיש לחלק בין קרבן שבועה ובין אם צריך לשלם לו דמים ולא יתן לו הגזילה גופא א"כ מאי קאמר הש"ס מלתא דאיבעי לרבא פשיט' לי' לרבה מנ"ל הא דלמא רבה איירי לענין קרבן שבועה ובעי' דרבא קאי לענין אם צריך לשלם לו דמים ובדמי קרן איירי אלא ודאי שאין חילוק ביניהם ודוק:

בגמ' תדורא כי תניא ההיא כו' אתה מכרת לי מאי מודה בעיקר איכא כו'. נראה דזהו נמי סיום של דברי רבא דמשני לי' כי תניא ההיא דקאמר לי' הילך דהלא אתה מכרת לי מאי מודה בעיקר איכא אלא ע"כ דצ"ל דלא נתתי לך דמים קאמר ומדתני אתה מכרת לי בהדי אינך ש"מ דדומי' דידיה איירי באידך וע"כ בהילך איירי והשתא א"ש דאמר לי' בלשון גנאי תדור' ומרתח קרתח עליו דה"ל למידק ולא דק גם בעל ת"ח כתב בזה איזה דברים אבל אינן מוכרחים ומבוררים ע"ע:

שם לא בה ולא במוצאה קושטא אשתבע אימא בה ובמוצא' נ"ל דיש לקיים הגירסא ולפרש הא דקאמר בן עזאי ג' שבועות הן הכיר בה כו' איירי דעד אמר שהכיר בה ולא במוצאה ובאמת הכיר שניהם או שאמר הכיר במוצאה ולא בה ובאמת הכיר שניהם או שאמר שלא הכיר בה ולא במוצא' ובאמת הכיר אחד מהם וא"כ י"ל שבך מפרש שמואל את דברי בן עזאי וא"כ לא קשה עליו קושי' התוס' האיך אמר לחיוב דא"כ הוה דברי הברייתא זו ואצ"ל זו אבל אם הוא מפרש כמו שכתבתי לא קשה מידי דהוה א"כ לא זו אף זו כמו לר"א וק"ל:

אבל זה לא קשה על תוס' דמאי אכפת לן אם יהי' דברי הברייתא בזו אצ"ל זו דהלא בכמה מקומות מצינו כה"ג במשנה ובברייתא דמ"מ דחיקא לן לומר ולפרש כן דא"כ לא ה"ל לבן עזאי לסתום דבריו אחר דעדיף טפי מיהא לפרש בלא זו א זו מלפרש בזו ואצ"ל זו וק"ל:

ברש"י ה"ג מאי או עונש כפירה כו' רש"י ז"ל שינה לישנא דגמרא משום דודאי איירי בעונש ממון דענשי' קרא להתחייב באונסין אף לדברי התרצן דקאמר לא לעונש שבועה אלא ודאי דה"ג מאי לאו לעונש כפירה דהיינו דענשי' קרא להתחייב באונסי' על שכפרי' אע"ג דלא אשתבע וק"ל, ולע"ד הי' נראה דאף לפי גירסתינו א"ש דהכי פיר' מאי לאו לעונש ממון פי' משום דכפרי' ממון ולא משום דנשבע וק"ל בתוס' ד"ה מאי לאו עונש ממון תי' בממון מה שייך לומר דלא ענש אא"כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה כו' פיר' משום דבמיתה ומלקות הוצרך התורה לאזהרה לומר דאין מענשין ת האדם אלא לאחר התראה שצריכין להזהיר אותם קודם שיעשה המעשה אל תעשה מעשה כזאת דהתורה אסרה מדכתיב כו' ואם תעשה אותם אתה חייב מיתה או מלקות וגם בקרבן אף דחייב בקרבן בלי התראה מ"מ לא מדיני קרבן כ"א על לאו והראי' דבפסח ומילה כו' ולכך צריך היות בכל קרבן לאו אבל בממון למאי צריכנא ללאו זהו פירו' דבריהם. אבל מ"מ יש ליישב דלא נהוי קשה מידי דלסברת המסייע דסביר דאפי' כפרי' חייב באונסין צריכנא ללאו דלא תימא דאין כאן עונש כ"א בנשבע לכך נכתב הלאו לומר דמענישין אותו וחייב באונסין אפילו בכפריה לחודי' ודוק: