כוס הישועות נא

שכירות אבל לפירש"י על דאגרי' לבטשא ולגירסתו דגריס דהיינו שכירות א"א לאוקמא הא דר"ש בדאגרי' לביטש' דהלא ר"ש מיירי בקבלנות ולא בשכירות וק"ל:

דף ק"ג ע"א בתוס' ד"ה אבל נותן לשליח ב"ד כו' ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר"ט כו' הנה לפי מה שכתבו הם בעצמן לקמן ד"ה ור"ט אע"ג דנשבע כו' דמתני' מיירי אפי' בהוצאה יתירה שצריך להוליך עד מדי כשאינו מוצא ב"ד עד מדי כו' ומש"ה מתוקמא כר"ע ולא כר"ט דלר"ט אפי' כו' א"כ לא קשה מידי דאינו יכול לאוקמא מתני' כר"ט:

ע"ב בגמ' נשבע לו אין מני לא ר"ט כו' אי ר"ט אפילו משתבע כו' לכאורה קשה דעדיפא ה"ל להקשות לר"ט אפי' בלא אשתבע מודה ר"ט היכא דהודה מעצמו ומתני' אשתבע קאמר ולא סגי דלא הודה כדלקמן. י"ל דהשתא דס"ד דפליגי בין באשתבע ובין בלא אשתבע א"כ לא פסיקא לי' להקשות קושי' זאת משום דהוה אפשר לומר דלמא הא דמודה ר"ט בהודאת עצמו דוקא בדאשתבע אבל היכא דלא אשתבע אפי' בהודאת עצמו ס"ל דאין צריך להחזיר לכל א' וא' אבל לקמן דמשני לי' דלא פליגי ר"ט ור"ע רק בדלא אשתבע אבל היכא דאשתבע אפי' לר"ט צריך להחזיר לכל או"א אפי' לענין דינא א"כ ע"כ הא דמודה ר"ט בהודאת עצמו לצאת ידי שמים אפי' בלא נשבע להכי מקשה לקמן ור"ט מכדי כו' וק"ל. אבל א"כ קשה לי מאי מקשה הכא מר"ט בדאשתבע דלמא מתני' דילן מיירי לצאת ידי שמים בהכי מודה ר"ט כדלקמן ודוק:

עוד בגמ' מ"ט דאמר קרא כו' הא דלא אמר הכי על מתני' דילן מ"ט. נ"ל דבא לסתור בזה סברת המקשן דהנה עלה על דעת המקשן דר"ט ור"ע פליגי בין בנשבע ובין בלא נשבע מדלא פירשו דבריהם רק סתמו ולהכי כי קמשני לי' דלא פליגי אלא בנשבע כדי שלא יקשה א"כ אמאי סתמו דבריהם דהלא אפשר לטעות דפליגי אפי' בלא נשבע להכי קאמר דזה אינו דא"א לטעות בזה דהלא מ"ט דר"ע דאמר קרא לאשר הוא לו וזה הפסוק אינו מדבר כ"א בנשבע וא"כ א"א למטעי ולכך סתמו דבריהם אבל ר"ט סובר דרבנן תיקנו היכא דהוצאה יתירא וכו' והנה לקמן כי קמשני לי' דפליגי בלא נשבע נהפך הוא דלכך סתמו דבריהם משום דבנשבע א"א לומר דפליגי דמקרא מלא הוא בנשבע ולכך א"א לומר דפליגי כ"א בנשבע ולא תקשה דאכתי אפשר למטעי דפליגי בנשבע ור"ט סובר דאיתא לתקנתא בהוצאה יתירה זה אינו דלשם הוא סובר דליכא תקנתא כלל וזה מוכח קצת שם ודוק:

עוד בגמ' ועוד מתיב רבא מעשה בחסיד אחד כו' ק"ק דלמא התם פליגי בלא נשבע ובלצאת ידי שמים ובתרתי פליגי בנשבע לענין הדין ובלא נשבע לענין לצאת ידי שמים ודוק:

קשה לי מאי מקשה מהתם דהלא התם אין הוצאה יתירה ובתרתי פליגי בהוצאה יתירה בנשבע ובלא נשבע בשאין הוצאה יתירה וק"ל:

בתוס' ד"ה ור"ט כו' ולא נקט מתני' מדי אלא לפרושי דאפי' בהוצאה יתירה מיירי כו' רוצים בזה להוכיח דמתני' איירי בהוצאה יתירה ולא תימא אמאי לא מוקי מתני' בשאין הוצאה יתירה ואתי' מתני' נמי כר"ט לכך קאמרו דהלא מוכח ממתני' וק"ל. כתבתי זה לאפוקי ממהרש"א דלא דקדק כן ע"ע:

דף ק"ד ע"א בתוס' ד"ה שכבר הודה מפי עצמו מהאי לישנא דייק בהמפקיד כו' משום דהוה אפשר לומר דר"ט אינו מודה בהא דלצאת ידי שמים רק לענין דינא מיירי והא דמודה הכא משום דגזל לשנים והוה אין הוצאה יתירה כו' וק"ל:

בד"ה אמר רבא כו' וכיון דבהודאה מיירי מתני' (פירוש בהודאה דבפניו) אכתי תקשה אמאי כו' ואע"ג דבקנס כו' אבל במתני' כו' מ"ל נתן ביד ב"ד כו' פירוש לדבריהם דרבא ה"ל לאוקמי מתני' אפי' כר"ע ולכך קתני במתני' נשבע דוקא משום דבנשבע צריך להוציא הגזילה מתחת ידו ולמיתן ליד הנגזל בעצמו מגזירת הכתוב דאשר הוא לו וא"כ אין חילוק בין הא דהכא להא דהתם דגזל א' מה' ובודאי לר"ע אפי' היכא דנתן ביד ב"ד אינו מועיל כי הוא צריך להוציא הגזילה מתחת ידו וליתן ליד הנגזל בעצמו משא"כ בלא נשבע דאינו אלא משום קנס בא' שגזל מה' לימא רבא דדוקא שם קניס ר"ע ולית לי' דיתן ליד ב"ד משום דלא הדר ממונא למריה משא"כ במתני' לא יקנוס ר"ע ויסבור דמותר ליתן ליד ב"ד וא"כ הוא שמותר ליתן ליד ב"ד מותר לי' נמי לתפוס בידו דמה לי ליתן ליד ב"ד ומ"ל לתפוס בידו ודוק. כתבתי כל זה משום דראיתי במהרש"א ז"ל דברים שלא אבין אותן באשר כתב דתוס' אזלי לתירוץ הראשון שבתוס' ד"ה ור"ט כו' ואח"כ הקשה בעצמו על זה והוא עצמו הבונה והסותר וכמדומה שלא עיין היטב בדבריהם ז"ל ודוק. אבל מ"מ קשה לי על דבריהם שהבינו מתחלה דאיירי בהודאה בפניו ולכך קאמר במתני' דוקא נשבע הלא עדיין יש לדקדק דהוה למתני' לאשמעינן אפי' בלא נשבע ובהודאה שלא בפניו אם לא דנימא דהוה רבותא טפי בנשבע ובהודאה בפניו מבלא נשבע והודאה שלא בפניו אף דיש לדקדק בזה ודוק:

בתוס' ד"ה שליח שעשאו כו' אבל אם הי' אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוה שליח כו'. ק"ק דא"כ הא דקאמר אדתני סיפא כו' לפלוג ולתני בדידי' כו' לימא הוא לנפשי' לפלוג בדידי' בדאמר לי' שלח כו' ויש ליישב ודוק. ועיין בשו"ת דפליטת בית יהודא סי' כ"א דשקיל וטרי מאד בסוגיא דש"ס הלז:

ע"ב בגמ' ורמינהי עדיין אני אומר כו' בזמן שלא נשבע כו' יש לדקדק אי בלא שבועה מיירי למאי צריך למעט את הבן מאשר גזל הלא אביו נמי אינו משלם כ"א בנשבע ואשר גזל ל"ל. ונ"ל לפרש דע"כ לא אמרינן דאין משלמין חומש אלא לאחר שנשבע משום דתשלומים של חומש לאחר שבועה כתיב זהו דוקא השתא דכבר נתמעט הבן מחומש שעל גזל אביו אפי' לאחר שנשבע א"כ מדכתיב תשלומי' חומש לאחר שבועה מוכח ע"כ דאינו משלם חומש אפי' ע"י גזילה דעצמו אלא לאחר שנשבע אבל אי לא הוה כתיב רק אשר גזל לחודא ולא אשר עשק ה"א לעולם דלא נתמעט הבן רק בלא נשבע ולכך כתיב החומש אחר השבועה לומר דאין הב משלם חומש על גזל אביו אלא אחר שבועה אבל האב משלם אפי' בלא שבועה ולכך קאמר דאשר גזל ואשר עשק כתיב לומר דאין הבן משלם אפי' בשבועה וא"כ מדכתיב החומש לאחר השבועה ע"כ בא להורות דאפי' האב אינו משלם חומש כ"א אחר שנשבע עיין בספר קרבן אהרן על ת"כ שלא כתב כן ודוק:

עוד בגמרא אמר ר"נ ל"ק כאן שהודה כאן שלא הודה. יש לדקדק במאי קמיירי אי שלא באו עדים א"כ ל"ל קרא למעוטי הלא לא הודה וגם לא באו עדים ומהיכא נחייב אותו עד דאצטריך למעוטי ואי דבאו עדים א"כ מאי קאמר תו אי לא הודה קרן נמי לא משלם ואי מיירי דבאו עדים למה לא ישלם הקרן. ונ"ל לפרש דבודאי דמיירי דבאו עדים ועכ"ז הקשה שפיר א"כ קרן נמי לא משלם משום דכבר ראינו שכתב לנו הקרא מיעוטא אצל הבן אשר עשק ואשר גזל וא"כ אי תימא שלא נתמעט הבן בשהודה מחומש ע"כ קשה א"כ מיעוטי' ל"ל אלא ע"כ למעוטי הבן בשלא הודה ואי דלא באו עדים אכתי נימא ל"ל קרא אלא ע"כ דבאו עדים ואפ"ה מן מיעוטי דקרא ממעטינן לי' מלשלם אפי' קרן דאי למעוטי מחומש קאתי' היכא דבאו עדים הלא אפי' על גזילו אינו משלם חומש בשבאו עדים בלא הודאה ול"ל למעוטי מגזילו של אביו וא"כ שפיר קמקשה אי לא הודה קרן נמי לא משלם ודוק:

ברש"י ד"ה וכי איכא אחריות כו' ל"ג חדא דהא תני התם דמשום כבוד אביהם חייבי' להחזיר כו' הא דנייד רש"י מגירס' הזאת ואינו מפרש אותה כדפירשו התוס' ז"ל אפשר לומר דהוה קשה לי' דא"כ אינו מתרץ כלום בתירוצו אמרי בשעמד בדין דמ"מ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' כשעמד בדין לא מהני דעמד בדין לא עדיף ממלוה בשטר ומלוה בשטר גופי' ס"ל דאינו גובה מיתומים מדאורייתא רק משום נעילת דלת ויש לו קול וה"ה בשעמד בדין. אבל התוס' אפשר