כוס הישועות מז

בר"ה בא לפרש דלא גמרינן מינה דשאני ד"נ כו' הלא א"א לגמור ד"מ מד"נ בלא האי טעמא משום דהלא גמרינן מביום הנחילו כו' דאין עד המעיד נעשה דיין ואי הוה גמרינן ד"מ מד"נ דאפי' עד הרואה אין נעשה דיין למה לן קרא דאין עד המעיד נעשה דיין ודוק:

דף צ"א ע"א בתוס' ד"ה זאת אומר' תימא ליגבי את השור כו' וי"ל דאם כו' לא הי' ממתינן לו עד שישלם מן הרידי' כו' ק"ק א"כ אפשר למצוא אפילו כשקדמו ד"מ לד"נ בשור המועד דאינו גובה כלום דהיינו כשברח ואתא הוא וגבה השור ואזי אין ממתינין לו עד שישלם מן הרידיי' וא"כ רבותא ה"ל לאשמעינן אפי' במועד דאפילו קדמו ודנו ד"מ אינו גובה כלום וק"ל ויש ליישב:

בד"ה לא משום דאמרינן כו' תימא א"כ כו' אפי' כנגד עינו ואזנו נמי אם אחזו בשלמא אם אמרינן דהטעם הוא משום אומדנא אינו קשה דמאי אהני אם אחזו כשהכהו נגד עינו דאמידת ב"ד כך הוא דדוקא כשהכהו על עינו יכול לסמאו ולא כשהכהו נגד עינו אבל כשאמרינן דאין אומד לניזקים ובכ"ש חייב א"כ קשה לנקוט כשאחזו והכהו נגד עינו דאז אינו מבעית נפשי' וחייב דהוה רבותא טפי וכן מה שהקשו מהתוספתא דלא יצא בן חורין אלא כשעשאו בו מעשה לא קשה כשהטעם משום אומדנ' דאפשר דרחמנא בא להראות לנו אם עשאו בו מעשה יש אומד שיכול לסמא אותו ולא כשלא עשה בו מעשה אבל אם אמרינן דהטעם הוא משום דאיבעית אזי קשה להו ודוק ועיין במהרש"א:

ע"ב בגמרא ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול כו' ק"ק דלא משני לי' דהתם איירי בבושת שנשבע להרע לעצמו ובייש את עצמו ואדם רשאי לבייש את עצמו כדאיתא לעיל ודוק:

ד"ה אלא האי תנא הוא כו' וא"ת ומאי כו' ואו' ר"י דאין מביא ראי' אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון כו' מכאן מוכח דס"ל דלישנא שטפחה הוא לשון סיכה שסכה את ראשה מלשון טופח ע"מ להטפיח ולא כי"א שהוא מלשון הכאה עיין בת"י מה שכתב בזה והנה קשה לי לפי דבריהם דיש לחלק בין חבלה לצורך אמאי משני ואוקמא ר"ע אליבא דתנאי ה"ל לשני דמתניתין ה"ק לא מבעי' חבלה לצורך דאדם רשאי לחבל בעצמו אלא אפי' חבלה שלא לצורך דאין אדם רשאי לחבל בעצמו אחרים שחבלו בו חייבים וברייתא מיירי כפשיטא בחבלה לצורך לכך אמרו אדם רשאי לחבל בעצמו ודוק וי"ל בדוחק:

בד"ה וחייבו ר"ג כו' בפרק כיסוי הדם מוכח שזהו שכר ברכה אפשר לומר דהוה קשה להו מאי מייתי ראי' מהתם לשלם שכר מצוה למי שנחטף ממנו המצוה דלמא התם שאני דהתורה זכתה לי' דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה משא"כ הכא דהתורה לא זכתה לי' להרוג או לקצץ האילן לכך כתבו דזהו שכר הברכה ואם התורה זכתה לי' הכסוי לא מצינו דזכתה לי' הברכה ואפ"ה חייבו ר"ג ליתן יו"ד זהו' ש"מ מי שהדבר שלו שנעשה המצוה בו הוא קודם ומי שהקדימו וחטפו ממנו מחויב לשלם לו שכר המצוה וק"ל:

דף צ"ג ע"א בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' אישתיק אמר מידי שמיע לך בהא כו' יש לומר בזה דלכאורה יש לדקדק במאי דקאמר מידי שמיע לך כו' דאלו הו' שמיע לי' דבר לא הוה קמקשה לי' לרבא ומאי קס"ד דרבא דשאל לי' מידי שמיע כו' ונראה דרבא ה"ק מדהקשית לשאול מ"ש רישא ומ"ש סיפא וזה אינו קשה כ"כ דהלא הם שני דברים שאינן דומי' דזה בגופו וזה בממונו הוה לך להקשות מתניתין על ברייתא דתרוויי' איירי בהזיק גופו להכי קאמר מידי שמיע לך בהא דייקא דהיינו על רומי' דמתניתין וברייתא וקאמר לי' ר"א בר חמא הכי אמר ר"ש משום פגם משפחה להכי דוקא בראשי איברי' אבל לא בהכני פצעני אבל מ"מ הוה קשה לי' על מתניתין מ"ש רישא כו' דא"א דהטעם של מתני' הוא משום פגם משפחה דא"כ ה"ל לאשמעינן בסיפא דמתניתין רבותא טפי בהכני פצעני דהוה פטור מכש"כ בנזקי ממון לכך קאמר מ"ש רישא ומ"ש סיפא בתוס' כלומר דמכח סיפא קשה לי' דמוכח דאין הטעם של משפחה אמת וצ"ל טעם אחר ודוק:

עוד בגמרא ולא קשה הא דאתי לידי' בתורת שמירה והא דאתא לידי' בתורת קריעה. הרז"ה דרך בכאן דרך שהוא נגד כל הפוסקים ופירש דהכי קמשני הא דאתי כו' בתורת שמירה דהיינו דנחייבנו כשומר שחייב בפשיעה מזה פטרו הכתוב הא דאתי לידי' בתורת קריעה דהיינו דנפטרנו אם קרעו מזה לא פטרו הכתוב וחייב אם קרעו אע"ג דא"ל לקרעו ע"ע. והרמב"ן השיב עליו באומרו א"כ ל"ל למימר בברייתא ולא לקרוע הלא אפי' נתן לו סתם ולא א"ל לקרוע רק שלא אמר לו בלשון שמירה נמי פטור מפשיעה כו' ע"ע. ונראה לי דאי משום הא בלחוד לית כאן השגה דהברייתא איירי דא"ל לשמור ואם תרצה לקרוע קרע וה"א מדאמר לי' גם לשמור אע"ג דא"ל גם לקרוע דנחייב אותו אם פשע בה קמ"ל מדאמר לי' נמי לקרוע פטרו מפשיעה אבל מ"מ אם קרעו חייב דוק:

עוד בגמרא ורמינהו לשמור ולא לאבד כו' ק"ק דלמא דאיירי דא"ל ע"מ לפטור ולא תימא א"כ ל"ל קרא דאיירי דא"ל גם לשמור ואם תרצה לקרוע קרע ותהי' פטור ואח"כ פשע בה קמ"ל הקרא שהוא פטור מפשיעה ועיין בתוס' ד"ה ורמינהי מה שפירש ר"י:

בתוס' ד"ה אחד הצועק כו' אלא להכי כתיב שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי כו' בעל תורת חיים הגי' כאן דצ"ל והי' כי יצעק אלי ושמעתי כו' דהכתוב הזה כתיב בהשבת העבוט וקרא דשמוע אשמע כו' כתיב גבי אלמנה ויתום ע"ע. ולי נראה דלאו שפיר עבד ואין כאן מקום להגי' דבכוונה מייתו תוס' לקרא דגבי אלמנה דמשם מוכח דאחד הצועק ושאין צועק במשמע דהקרא התחיל ואמר אם ענה תענה אותו ופרש"י שם הרי זה מקרא קצר גזם ולא פירש עונשו כו' משום דהוה קשה לרש"י תיבת כי דלבתרי' ועיין במזרחי ודוק. והא דמתחילין תוס' בהשבת העבוט לומר אע"פ דלשם אינו במשמע מן הקרא דאחד הצועק ושאינו צועק מ"מ מכח סברא כיון שאינו מחזיר עבוטו זה כמו זה כו' דוק:

בתוס' ד"ה משום פגם משפחה ומשלם הכל אפי' צער ע"כ דלא תימא דוקא חסרון אבר הוה להו פגם משפחה אבל בצער דידי' לא אכפת להו לכך כתבו דזה אינו. והטעם נראה משום מדלא מצי הוא מחיל על קטיעת האבר א"כ דבריו אינן מעלה ומוריד משא"כ בהכני פצעני וק"ל. ודבריהם מוכרחים קצת דמשלם אפי' צער דאי לא תימא הכי ה"ל לאשמעינן בברייתא רבותא דאפי' בסמא את עיני אי אמר ע"מ לפטור פטור מצער ולמה נקט הכני כו' וק"ל:

בד"ה ור"י אומר כו' לשנוי מתני' קאתי כו' עד וי"ס שכתוב בהן כיצד ול"ג לי'. הנה נראה דבמקום שהי' כתוב לפנינו תניא נמי הכי הי' כתוב באותה גירסא כיצד וזה הי' גירסת הרמב"ם דר"י לא אתי לשנויי מתני' דרישא וסיפא רק דין באנפי נפשי' קאמר ומשום הכי פסק כרבא ודוק:

בד"ה ורמינהי כו' תימא כו' וי"ל דדייק מדקתני ולא לקרוע כו' קשה לי מ"מ מנ"ל לברייתא ללמוד מקרא דיהי' פטור אפי' בשקרע דלמא שלא נפטור אותו אלא מפשיעה ודוק:

עוד שם ומשני מתני' בדאתא לידי' כו' נראה דרוצים בזה שלא תימא כפירוש הרז"ה וכדהבאתי לעיל בשמו ודוק. ולכך קאמרו עוד וכי קתני ע"מ כו' ה"מ לאשמעינן דפטור כו' דלמאי דפירש הרז"ה אין אנו צריכין לכך דוק:

עוד שם ור"י פירש דה"פ לשמור כו' עד דבור דבתרי' הא דאתא כו' אלא אמר רבה מתני' דאתא לידי' בתורת שמירה כו' ק"ק לפי דבריו מנ"ל לש"ס להביא ראי' לר"י וקאמר תנ"ה הכני פצעני כו' קרע כסותי כו' הרי לאו שהוא כהן דלמא לעולם אימא לך דלא אמרינן יש לאו שהוא כהן אלא דוקא בדאתא לידי' בתורת קריעה ואח"כ א"ל החובל ע"מ לפטור ואמר לאו אזי אמרינן דבתמי' קאמר דמדקאמר לי' בתחלה לקרוע ואי הוה קרע לי' הוה פטור מסתמא אמרינן דבתמי' קאמר מאי דאמר לאו אבל היכא דבאה לידי' מתחלה בתורת שמירה אע"פ שאמר לי' נמי