כוס הישועות מה

ולא לא תעשה עמי ואיני זנך אבל עתה שתירצו דפטור מרפוי היינו מהיתרון דאמדוהו ואיתס' כו' א"כ בזמן זה ודאי עושה עם אדונו שסובל צער גדול בשביל ריווח של אדונו לכך מקשים לפשוט מהכא וק"ל:

בתוס' ד"ה כיון דאקני לי' רחמנא כו' ובשמעתין נמי פי' בקונטרס בסוף דברים דכסף קידושין שלו דאלו בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כו' נראה דאין מכאן הוכחה דרש"י חזר מדבריו הראשונים דלא בא רש"י לומר דמכאן למידין דכסף קדושין שלו מדבעי מסר לה למנוול כו' אלא רוצה לפרש דברי בעל האיבעי' דמספקא לי' דלמא הטעם דזיכה רחמנא לאב כסף קידושין הוא דלמא מסר לה כו' משא"כ בחבלה אבל לעולם דגם רש"י סובר עתה הא דכסף קידושין של אב נלמד מבנעורי' וק"ל:

ע"ב בגמרא ובבנו גדול יתן לו מיד ורמינהו כו' י"ל דאי לא הוה מוקמי בשבת לא הוה קשה לי' מידי דהוה מוקי לברייתא בנזק והשני בשבת אבל עתה קשה לי' וק"ל:

בתוס' ד"ה א"ל לא זכתה התורה כו' וי"ל דהתם מיירי בפחיתת כסף שעד ימי בגרות כו' ק"ק לפי זה מאי מקשה לרב מברייתא קמייתא דלמא איירי נמי בחבלה דאפחתה עד ימי בגרות וי"ל ודוק:

בגמרא במאי אוקימנא לבתרייתא בסמוכי' קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למתבי' ק"ק מאי אריא דאוקימנא בסמוכי' אפי' בלי סמוכי' תקשה לי' מברייתא קמייתא דקתני ולא עוד אלא אחרים כו' חייבים ליתן לאבי' ובבתרייתא קתני קטנים יעשה להם סגולה ואיירי נמו בבתו וק"ל:

עוד בגמרא אמרי התם דגברא קפדנא כו' אפי' דאתי להו מעלמא קפיד קשה לי א"כ מציאה למ"ד שם לא גדול ממש אלא אינו סמוך אפי' קטן לעצמו ומתני' שם קאמר בנו ובתי הגדולים וא"כ גם בבתו הקטנה שאינה סמוכה הוה לעצמה וא"כ נהפוך הוא מדכתוב כאן במידי דאתי לה מעלמא בגברא קפדנא הוה דילי' אלא ע"כ צ"ל דבתו דאמר שם לא הוה דומיא דבנו ולא אמרינן נקבות דומיא דזכרים וכן משמע שם וא"כ קשה כאן על תוס' ד"ה וקתני ולא עוד כו' וי"ל דמסתמא הוה דומיא דזכרים כו' וזה איני דהלא גם שם במציאה ע"כ אינן דומין ודוק:

מצינו בבעל המאור כתוב שם כשבאנו לתירוץ דגברא קפדנא אפי' במידי דאתי לה מעלמא קפיד נוכל לומר דרב סבר נמי אפי' בנזק דהוה דאב משום איבה דימסרנה למנוול כו' ולא קאמר נמי אלא דלא זכתה תורה לאב אבל מדרבנן יש לו וא"כ נוכל למיקם ברייתא קמייתא אפי' בנזק דמדרבנן משום איבה. אבל ק"ק לפי זה מאי דהקשה הש"ס על ר' יוחנן פציעה ס"ד אפי' כו' דלמא מדרבנן קאמר ומשום איבה וא"כ אין חילוק בין אפחת' ובין לא אפחת' וי"ל:

דף פ"ח ע"א בתוס' ד"ה יהא עבד כשר לעדות כו' וגוי אע"ג דאיש הוא מ"מ אין אחיו כו' ק"ק לי לפי המסקנא לא לכתוב בעדות באחיו מאי אמרת דה"א גוי כשר לעדות נלמד ק"ו מאשה וגזלן או מחד משארי ודוק:

בד"ה אלא תיתי מגזלן כו' דנילף דממזר ופצוע דכה וכרות שפכה שפסולין לקהל שיהי' פסולין לעדות מגזלן וחד מהנך והיינו הצד השוה שבהן שפסולין לדון דיני נפשות אף הני פסולין לדון דיני נפשות. כתבתי זאת משום דמצאתי בספר ת"ח דלא מצא צד השוה שבהן ואני מצאתי זאת ועוד אחרת דוק ותמצא גם אתה. עוד לעיל בתוס' ד"ה זוממי עבד לא יהרוגו וכיון כו' דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה. הנה ניידי מרש"י משום דשם לא קאי המסקנא הכי כרש"י ע"ש:

בתוס' ד"ה ועבד כו' נראה דלרווחא כו'. ואפשר לומר דהוצרך לכך דלא תימא דהתורה נתנה סימן דדוקא מאן דלית לי' חייס אבות בלחוד ואית לי' חייס בנים הוא דפסול אבל מאן דאית לי' תרווייהו או דלית לי' תרווייהו כשר הוה ולאו טעמא קיהיב לכך קאמר דק"ו הוא דמתורת טעמא קאתינא ודוק:

דף פ"ט ע"א בגמרא אלא טובת הנאה מילי נינהו כו' ודאי דכל זה המקשן קאמר ופירושו אלא טובת הנאה מילי נינהו כו' וא"כ הדרן תנינא לתקנת אושא לדוכתא דאי ס"ד ליתא תזבן נכסי מלוג כו' מאי אמרת ולטעמיך נהי נמי כו' זה אינו דטובת הנאה מילי נינהו וק"ל:

בתוס' ד"ה פירא דפירא כו' ונראה דפירא דפירא דהתם לא הוה כי האי דהכא כו' משום דקשה להו כפל לשון דקאמר הכא הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירותי' ולכאורה בטובת הנאה לאשה סגי אבל במאי דאמרו א"ש דאי הוה קאמר הכי ה"א דילקח בו קרקע כו' כי התם וק"ל:

בתוס' ד"ה טעמא מאי כו' וי"ל דכ"ש כו' אלא התם דייק כו' מדלא קתני כל בתולה שאין לה כו'. קשה לי לפי מה שכתבו תוס' לקמן ע"ב בד"ה כגון דלא נפישה כו' וי"ל דהיא גורמת להפסיד לעצמה משמע היכא שהיא גורמת כגון בשחבלה בבעלה לית לי' לר"מ גזירה דבעילת זנות וא"כ לא הי' לו אפשר ללמוד כל אשה שאין לה דהלא מצינו שיש אשה שאין כו' ואין בעילתו זנות דהיינו בשהיא גורמת לעצמה וא"כ מנ"ל לדייק כל הפוחת אפי' בתנאה כו' מדלא קתני כל אשה שאין לה הלא הוה מוכרח לומר כל הפוחת כו' ודוק:

עוד שם וא"ת מנ"ל כו' וה"ק כל הפוחת כו' כגון בסוף ביאה כו' דד"ה אינה מוחלת כו' אין להקשות א"כ דר"מ איירי בסוף ביאה מאי אתי לאפלוגי על ר"י הלא ר"י נמי מודה בסוף די"ל דה"ק ר"מ לר"י כל הפוחת אפי' במקום שיש לה דהיינו בסוף ביאה הוי בעילתו בעילת זנות מכש"כ הפוחת במקום שאין לה בשכתבה התקבלתי דהוי בעילתו בעילת זנות וא"כ שפיר פליג במקום שאין לה ולפי מה שכתבתי א"ש דלא הוה קשה להו קושיא זאת לפי מה שסברו מתחלה דווקא במקום שיש לה ולא סמכה דעתה הוא דהוה בעילתו זנות וכדסבר הריב"ן באמת בכתובות ע"ע וא"כ לא הוה מקום לקושיתם זאת דר"מ איירי בסוף ביאה כו' דא"כ במאי פליג על ר"י ודוק:

בתוס' ד"ה כל לגבי בעלה ודאי מחלה כו' וא"ת ואכתי היאך תמחול כו' וא"ת כיון כו' ומיהו כו'. ודאי אי לאו דהוי אמרו מקודם זה שאחר שתמחול יחזור לכתוב לה כתובה לא הוה מקום להקושיי' דמאי אהני לן דנידון דינא דגרמי הלא לית לה ולא מידי דהלא נכסי מלוג לית לה דאי הוו לה נכסי מלוג לא הוה מזבנת כתובתה בטובת הנאה וגם כתובה לית לה דהרי מחלה לבעלה אבל השתא דאמרינן דלאחר שתמחול יחזור ויכתוב לה קשה להו וק"ל:

עוד שם ומיהו מצי למימר דא"ה לא תחוש ותמחול כו' אע"ג דלכשתתאלמן תצטרך לשלם יותר מ"מ חשיב לי' אטרוחי בי דינא בכדי כיון דהשתא מיהא לא משלמי מידי. מהרש"א הקשה מאי אטרוחי בי דינא בכדי איכא למימר הכא הלא הנחבל נפרע מן הלוקח את דמי חבלתו והלוקח אפי' יודע שתמחול בוודאי לבעלה מ"מ על דעת כן לקח אותה להשתלם ממנה כשתתאלמן כמו דאמרינן בשאינה מוחלת דע"ד כן לקח בטובת הנאה להשתלם מבעלה כשתתאלמן או תתגרש. ולי לא קשה מידי דאם אינה מוחלת ודאי דלא הוה אטרוחי בי דינא בכדי משום דהנחבל גובה את דמי חבלתו מהלוקח ולוקח יש לו שטר הכתובה לגבות מבעלה כשתתאלמן או תתגרש אבל הכא דודאי מוחלת לבעלה וא"כ שטר כתובה שבידו בטל מאי אמרת דנדון דינא דגרמי ונחייב אותה לשלם בשביל שהזיקה את הלוקח מ"מ לא משלמת השתא מידי וא"כ מאי אהני חכמים בתקנתן שתמכור שטר כתובה לשלם להנחבל כדי שלא תזיק עוד ולא תהי' פגיעתה רעה הלא בשנכריח אותה למכור שטר כתובתה ודאי תחזור ותזיק להלוקח ודוק:

עוד שם הקשה הר"ר שמואל כו' ותזבן כתובתה במעמד שלשתן דאז אינה יכולה למחול כמו שרגיל ר"י לדקדק כו' ואם הי' יכול למחול מהו חושש אי אית להו דרב הונא במלוה כיון דס"ל דלא סמכה דעתה ע"כ הנה לכאורה יש לומר דאי אית להו דר"ה במלוה רק שלא סמכה דעתה א"כ מה להו לפלוגי בתרתי בשטר ובע"פ דהלא חד טעמא הוא ע"כ נראה לומר דאין הוכחתו של ר"י מוכח כ"כ דאפשר לומר דברייתא ומתני' שבכאן דאתיא