כוס הישועות מד

קאמר דתנא דמה הי' בחלקו של יהודא כו' אתי' כר"י הלא מצי אתי' כרבנן נמי והא דאמר מה הי' בחלקו כו' היינו מתחלה בשעת חלוקה. וגם מזה מוכח דר"י סבר דב"ה נתחלקה לכתחלה רק אח"כ נתנו דושנה של יריחו תחתי' דאל"כ לא אתי' כתנא דמה הי' בחלקו של יהודא וק"ל. וע"ז הקשו תוס' על הש"ס שם דמוקי כתנאי מנ"ל לומר דסבר ת"ק דלא נתחלקה ממש ולא אתי' כתנא דמה הי' בחלקו דלמא סבר דנתחלקה אלא שנתנו דושנה וק"ל. והארכתי בזה משום שראיתי במהרש"א שכתב לא מצאתי' שם גם רש"י פי' שם ע"ע ובודאי דלא דק כל הצורך ודוק ותמצא:

החובל, פרק ה'. דף פ"ד ע"ב בגמ' א"נ דכ"ע כוי' בין דאית בי' חבורה בין דלית בי' חבורה משמע הכא בכלל ופרט המרוחקי' כו'. פיר' דלאוקימתא קמייתא מוכרחי' אנו לומר דכ"ע אית להו לכלל ופרט המרוחקים דהו' כלל ופרט רק דפליגי במשמעות כוי' אי נאמר דמשמע כוי' לחו' נמי ובא הפרט דחבורה להורות עליו ולפרשו דדוק' ע"י חבורה או אי נאמר דכוי' משמע דוקא ע"י חבורה וא"כ כד אתא תיבת חבורה להורות עליו דאף שלא ע"י חבורה חייב דאל"כ חבורה ל"ל ולאוקימתא בתרייתא פליגי בהא אי אמרינן כלל ופרט כו' אבל לא הו' אפשר לי' למימר בקיצור דכ"ע סברי דכוי' שלא ע"י חבורה נמי משמע דתיבת כוי' כולל בין דאית בי' חבורה ובין דלית בי' חבורה רק דפליגי בתיבת חבורה אי אתא לדמים יתירה דלב"ע אתי' להורות על כוי' ולרבי אתי' לדמים יתירה דמהיכא תיתי לומר כן לרבי דאתי' לדמים יתירה ולא לכלל ופרט כדאמר בן עזאי אי לאו דאמר הש"ס דפליגי בהא דלר' לא הו' כלל ופרט משום דמרוחקים נינהו וק"ל ובזה נסתלק קושי' מהרש"א ז"ל ע"ע אבל אי קשי' הא קשי' לרש"י דפיר' דחבורה בא לרבי להורות דמשלם נזק במקום צער ולא דמי כוי' לחוד א"כ ל"ל לש"ס לומר ולמוק' למתניתין דלא כבן עזאי לימא דמתני' אתי' ככ"ע וגם ב"ע סבר דמשלם צער שלא במקום נזק והא דקאמר חבורה נאמר תחלה היינו כדקס"ד דרבא דאי לא נאמר קאמר אי לא נאמר חבורה ה"א כוי' דאית בי' חבורה משמע ואתי' חבורה להורות על כוי' דבלא חבורה משמע ולדמים יתירי' לא אתי' ורבי סבר כוי' נאמר תחלה היינו דכוי' משמע נמי בלי חבורה וא"כ אייתר לן חבורה להורות על דמי' יתירי' ולא הוה כלל ופרט אחר דמרוחקים הן כדקאמר השתא נמי ולפיר' התוס' דאתי' לדמים יתירי' היינו שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם קשה יותר ודוק היטב ואפשר לומר דה"נ אמר הש"ס א"נ דכ"ע ודוק:

דף פ"ו ע"ב בגמ' ת"ר ביישו כו' אמר מר כו' ערום בר בושת הוא כו' הא דהקשה על הברייתא ולא על מתני' משום דבמתניתין איכא למימר דאיירי בערום שבבית המרחץ ושם בוודאי איכא בושת אף לערומי' ודלא כסמ"ע שהבין לפי דברי רש"י שאין בושת בבית המרחץ אף בסטרו ע"ע אבל כאן בברייתא ע"כ צ"ל דלא איירי שהוא ערום בבית המרחץ דא"כ ל"ל לשנות פעמים ביישו בבית המרחץ. ולא תקשה מ"מ מאי מקשה עוד בית המרחץ בר בושת הוא הלא אמרנו שבר בושת הוא בסטרו כו' די"ל מאחר שתירץ לו דאת' זיקא כרכינ' למאני' וא"כ איירי הבריי' שביישו בערמומו' ולא בסטרו ורקקו דסיפא איירי ודאי דומי' דרישא לכך הקשה ב"ה בר בושת הוא ודוק. ובזה אין כאן מקום לקושי' התוס' בד"ה ערו' כו':

בתוס' ד"ה ערום כו' והא דקתני בברייתא נמי ביישו בב"ה חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו כשהוא לבוש כו' פי' משום דהוקשה להם דא"כ דלשון הברייתא דקתני ביישו כו' משמע לי' לדייק שמביישו במה שמגלהו כו' א"כ ביישו בבית המרחץ נדייק נמי שמביישו בדבר בית המרחץ גופה וזה א"א ע"כ אמרי אביישו ערום נמי קאי כו' וק"ל. גם זה דלא כמהרש"א ע"ע:

בתוס' ד"ה ביישו ישן ומת כו' ויש ספרי' שכתוב בהן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ול"ג ומת ולא נהירא כו' ועוד מקמ"ל כו' מתני' הוא כו' ודאי שם לא קשה להו על הגירס' דהי' אפשר לומר דקושי' הב' הי' תירוץ על הראשונה דלכך הקשה מר"ש מדאמר ביישו ישן חיי' מקמ"ל מתניתין היא אלא ע"כ דבא לומר אפי' מת חייב אבל כאן אם תאמר אך קשה דבמסקנא דהכא משמע דביישו ישן ומת פטור כך א"כ קשה דלא מייתי הכא מילתא דר"ש וק"ל. עוד שם דמסיק דמשום כיסופא דידי' הוא מדאמרינן קטן פעמים יש לו כו' הא דמיכלמו לי' ולא מיכלם ואי משום בושת משפחה אפי' מיכלמו לי' ולא מיכלם יהי' למשפחתו בושת. אבל לו נראה דלית כאן הוכחה כולי האי דלעולם אימא לך משום בושת משפחה מאי אמרת א"כ אפי' מיכלמו לי' ולא מיכלם זה אינו דאי מיכלמו לי' ולא מיכלם גם למשפחתו לא הוה כיסופא דלעולם לית להו כיסופא אלא כשמביישים לאדם ממשפחתם ומוכלם אבל כשאינו מוכלם הוא עצמו גם להם אין בושת כדקאמר הש"ס בשוטה ודוק:

בתוס' ד"ה סומא אין לו בושת כו' וכן משמע מתוך פ''ה דפי' דדייק מתני' דלא כר"י מדלא קתני סומא שבייש פטור כו' משמע דלא מצי דייק מדקתני המבייש את הסומא חייב כו'. ולו אפשר לומר דלא מוכח כ"כ מדברי רש"י דלעולם אימא לך דרש"י סובר דר"י פוטר אף המבייש את הסומא והא דלא דייק מרישא דמתני' המבייש את הסומא כו' משום דהי' אפשר לבע"ד לחלוק ולומר דאף ר"י מודה המבייש את הסומא חייב לכך, מדייק מסיפא ושם מוכח ודאי דמתני' דלא כר"י דוק. אבל קשה לי על הש"ס לפירוש התוס' דלעולם אימא לך מתני' כר"י והא דלא קאמר סומא שבייש פטור משום דסבר דפטור מכל הדינים אפי' מנזק כו' כדסבר ר"י ואי הוה קאמר סומא שבייש פטור ה"א אבל בשארי דברים חיי' כמו דאמרינן ישן שבייש פטור אבל בנזק חייב דוק:

בתוס' ד"ה מה להלן סימא כו' וי"ל דכיון דעיניך עיניך גומ' כו' סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיי' הג"ש והנה לכאורה דבריהם ז"ל תמוהים דא"כ כל מקום דאיכא ג"ש נימא הכי דלא ניתנה הג"ש רק לאותה מלה דג"ש ובאמת זה אינו דאין ג"ש למחצה אבל נ"ל דהכא שאני דאם התירה היתה רוצה בג"ש ללמד לנו על הכל אפ' על דבר שאינו תלוי בראיי' ה"ל לשתוק מעיניך ולא ה"ל למימר רק לא תחום בשניהם והוה די בכך ומדכתב נמי עיניך ש"מ דבאה להורות לנו דלא נתנה הג"ש רק בדבר התלוי בראי' וק"ל:

בד"ה ואין מיעוט כו' תימא לא לכתוב שום מיעוט כו' והנה נ"ל תירוץ על קושיתם דר"מ סבר נמי בבלי דעת פרט למתכוין רק דסבר דסומא מתמעט נמי מיני' ולא כדכתבו תו' במכות דר"מ דרש פרט למתכוין מבשגגה ומ"מ סבר דהוה מיעוט אחר מיעוט מטעם דבלי ראות הוא מיותר דלא לכתוב רק בבלי דעת והוה ממועט מתכוין וגם סומא ומדכתב נמי בלי ראות ש"מ דהוה מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות ור"י סבר דבבלי דעת לא אתיא רק למעוטי מתכוין וא"כ קושיתם ליתא דלר"מ הוצרך לכתוב בבלי דעת למעוטי מתכוין ואי לא כתוב בלי ראות הוה ממעטינן נמי מבלי דעת הסומא לכך הוצרך לכתוב בלי ראות דהוה מיעוט אחר מיעוט כו' דוק:

עוד נראה לתרץ קושיתם בדרך אחר דיש מפורשים ואומרים דגם ר"מ סבר דסומא פטור מבושת ואית לי' הג''ש דלעיניך מדלא פליג גם לעיל על הבושת א"כ לא קשה מידי דאי לא הוה כתוב תרי מיעוטי ה"א דפטור מגלות דהלא מצינו שפטור מבושת וא"כ ליתא בכל המשפטים וכתיב ושפטו העדה כו' וה"א מאן דאיתא בכל המשפטים איתא בגואל הדם ומאן דליתא בכל המשפטים כו' וסומא ליתא בכל המשפטים דהלא הוא פטור מבושת וא"כ ליתא נמי בגואל הדם לכך כתבה התורה תרי מיעוטי דהוה מיעוט אחר מיעוט דוק דף פ''ז ע''א בתוס' ד"ה בעבד כנעני שלו כו' וא''ת ותפשוט כו' בלי תירוץ ראשון לא הוה קשה להו משום דשאני הכא דהלא לא קעביד מידי לרבו דהלא הוה חולה ועשה עמי ואיני זנך רצה למפשט