כוס הישועות מב

ואידך לאו דמר' קטבח ע"כ לפי זה א"ש דהוצרך ר"י ור"ל לתרץ קושית המקשן ולכאורה בלי תירוצם הוה אפשר לומר דר"ש לטעמי' דרבנן קאמר וק"ל. אבל אי קשה הא קשה לפי מאי דאמרו בתוס' שאחר זה דאפשר לפדות אחר שחיטה דאין לך מום גדול משחיטה דאינה יכולה לחיות אי לאו משום דמום דלאחר מיתה אינו מום. אבל מ"מ אימא למ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא מצי להקשות כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' משום דהא יכול לפדותה שאין זה מום לאחר מיתה וא"כ לא אסרה אפילו למ"ד דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דוק:

ע"ב ברש"י ד"ה לן לאחר כו' ביום אוכלא הוא כצ"ל:

בתוס' ד"ה והלא כו' התראה לקי א"כ שחיטה כצ"ל:

בתוס' ד"ה כל העומד כו' שני כשר גמור כו' ראוי' נהי דלא כצ"ל:

עוד בא"ד סופג את הארבעים ופסול דשני שפיר דנפסל כצ"ל:

דף ע"ז ע"א בתוס' ד"ה פרה כו' הקשה ר"ש בר חיים כו' נראה דעד שלא קאמרו דלאחר הזאה מיירי לא הוה קשה לי' מידי דה"א דמיירי הכא קודם הזאה ואפשר דקודם הזאה עדיין אין כאן חיבת הקדש אבל השתא דקאמרו דמיירי דווקא לאחר הזאה אז קשה לי':

עוד בא"ד ותירץ ר"י דאין חיבת הקדש מועלת אלא לשוי' שאין אוכל כאוכל כו' וי"ל דכל העומד לעשות לא אמר דכעשוי דמי אלא באוכל האסור להיות כמותר כו' אבל לא מהני לשאין אוכל להיות כאוכל ע"כ הנה נראה ליתן טעם למאי דמהני חיבת הקודש לשווי' שאין אוכל כאוכל ולא מהני לאוכל האסור להיות כמותר וכל העומד לעשות כעשוי דמי הוה אפכא דמהני לאוכל האסור להיות כמותר ולא מהני לשאין אוכל להיות כאוכל משום דחיבת הקדש מהני לשאין אוכל להיות כאוכל משום דהוה אוכל להקרבה לגבי גבוה אבל אינו מועיל לדבר האיסור להיות כמותר דאדרבה חיבת הקדש משווי לי' להיות אסור להדיוט. משא"כ דבר העומד לעשות מהני לאוכל האסור להיות מותר משום דבהאי אוכל גופא אפשר לקרות אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים משא"כ אם אינו אוכל עתה אף שבסופו להיות אוכל א"א לקרות מ"מ בדבר ההיא אוכל שאתה יכול כו' דהרי באמת אינו אוכל וק"ל:

עוד בא"ד לעיל מזה דאפי' בקדשי מזבח לא מהני חיבת הקדש אלא בשקדשו קדושת הגוף בכלי כו' ק"ק לי נימא התם כל העומד ליקדש כקדוש דמי. ואפשר דאתיא כרבנן דלא סבירא להו כל העומד כו' ומ"מ רוצים להביא ראי' משום דמדרבנן נשמע לר"ש וק"ל. אבל עוד קשה לי על דבריהם דקאמרו וכ"ת דפרה לר"ש כיון דקדשי מזבח היא לא שייך בה חיבת הקדש כו' מ"מ תקשה לעיל מזה דאמר לן לפני זריקה דהיינו שלא נראה לזריקה אינו מטמא טומאת אוכלים ואמאי נימא דחיבת הקדש מכשרתו ודוק:

בתוס' ד"ה פרה מטמא טומאת אוכלים הקשה בקונטרס כו' ומה שהזכיר נבילה משום דעלה דכריתות קאמר ע"כ מתחלת דברי רש"י הוה להו להוכיח דעלה דכריתות קאמר דאמר כגון שחיפהו בפחות מכביצה כו' ואי הוה קאי על הכא מאי ארי' דחיפה בבצק כדי שלא יוכל ליגע אלא בבצק אפי' לא חיפהו אלא מיירי שצירף פחות מכביצה בצק לפחות מכביצה פרה אינו מטמא טומאת אוכלים אפי' נגע בפרה גופה אם לא דהפרה נקרא אוכל כדכתבו התוס' נמי לקמן ודוק:

עוד בא"ד לבסוף מדפריך במנחות כו' בכאן כתב מהרש"א דברים שאינם נוחים למבין ודברי התוס' הם ברורים ונכון למוצאי דעת וז"ל המהרש"א ז"ל לכאורה אין כאן הוכחה דאימא לרבנן דפליגי על ר"ש פריך התם ולר"ש נמי אהיכא דלא נפסלה הפרה פריך אמאי מטמא כו' ואפשר דמשמע להו דמהך דאמר ר"ש פרה מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר דאיירי בנפסלה פריך התם הכי אבל לרבנן ולר"ש נמי היכי דלא נפסלה ליכא למפרך מידי דאימא דקושטא הוא דאינה מטמא טומאת אוכלים מהאי טעמא דכל העומד וק"ל הנה העתקתי כל לשונו לפניך כדי שיראה כל רואה שבאמת דברתי ושאין קושיתו כלום וגם אין תירוצו עולה יפה לפום מאי דמסיים דהנה אמאי דהקשה דאימא לרבנן דפליגי על ר"ש פריך התם נשיב ודאי דאין זה כלום דהאיך אפשר לומר דעל רבנן דפליגי על ר"ש פריך והלא לרבנן לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי ובכן אית לן למימר גם לדידהו דלא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וא"כ לדידהו לית כאן קושיא כלל. ומאי דכתב אח"כ ולר"ש, נמי אהיכא דלא נפסלה פריך גם זה מילתא דפריכא היא ודאי מאחר דהשתא קיימינן באותה בחינה דמטמא ע"כ אוכלין ומשקין הואיל דסופה לטמא טומאה חמורה דהלא במאי דאמרו קודם לזה ואין לומר דנ"מ מה שמטמא טומאת אוכלים כו' בזה באו לסתור את כל מה שתירץ ר"י על קושית רש"י דהקשה ל"ל קבלת טומאה כו' וע"ז תירץ ר"י דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני כו' ור"ל דלכך צריך לן קבלת טומאה. והשתא קאמרו דאין לומר כו' כלומר דודאי הא דסופו לטמא טומאה חמורה מועיל לענין דמטמא אוכלין ומשקין ואפ"ה נפקא מינה בקבלת טומאה שמטמאה אוכלים ומשקים אחר שנפסלה וא"כ היאך, אפשר לומר דהתם קמקשה על פרה של נפסלה והלא אם לא נפסלה, פשיטא דמטמא אוכלים ומשקים אע"ג דסופה לישרף דהלא אע"ג דכבר נשרפה עדיין מטמא טומאה חמורה ולמה יגרעו אוכלים ומשקים של יטמאו ממנה ובזה ודאי נסתר ג"כ מאי דכתב ומסיים ולר"ש נמי היכי דלא נפסלה ליכא למפרך מידי דאימא דקושטא הוא דאינו מטמא טומאת אוכלים מהאי טעמא כו' דכל זה אינו דלפום סברא דהשתא דקיימינן בשלא נפסלה ודאי מטמא טומאת אוכלים וכנ"ל סוף דבר אין להעלות על הדעת שדברים אלו יצאו, מתחת ידו כ"א איזה תלמיד טועה כתב כן על שמו ודוק היטב:

ע"ב בתוס' ד"ה אומר הי' ר"ש פרה נפדית נראה שר"ל דאפי' מדרבנן מותר לפדותה דבספ"ק דשבועות דייק כו' דלא אתי כר"ש דלר"ש נפדית היא פירוש מקאמר ר"ל אומר הי' ר"ש פרה נפדית משמע דס"ל דרבנן סברי דאינה נפדית כדאיתא במסכת פרה שאמרו שחטה ע"ג מערכתה אינה נפדית וא"כ ע"כ דסבר ר"ל דר"ש סבר דאפי' מדרבנן מותר לפדותה דאל"כ מנ"ל דר"ש סבר דאפי' מדרבנן מותר לפדותה דאל"כ מנ"ל דר"ש סבר דנפדית אבל לא רבנן דלמא רבנן נמי סברי דנפדית והא דקאמרו במסכת פרה דאינה נפדית היינו מדרבנן אלא ע"כ דסבר ר"ל דר''ש סבר דאפי' מדרבנן נפדית וא"כ שפיר קאמר אומר הי' ר"ש אבל לא רבנן דלרבנן ע"כ צ"ל דמדרבנן אסור לפדותה ואהא מקשי וקאמרי ותימה דע"כ, מה שאין נפדית לרבנן כו' וק"ל והארכתי בזה משום שאף כאן כתב מהרש''א דברים ללא צורך ודוק:

בד"ה גבי גניבה כו' וי"ל דמלתא דרבא לא איתמר היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי והקשה מהרש"א א"כ מאי מקשה בתחלה הש"ס כלאי' שה כתיב הכא שאני דכתיב נמי שור ונ"ל דס"ל מדכתיב או שה והו' או לחלק והוה דבר בפני עצמו וכמאן דכתיב שה לחוד דמי' להכי קמקשה משא"כ עתה דקאמר או לרבות ותוספ' הקשו דלימא דלהכי כתיב או לרבות משום דכתיב שה א"כ שפיר קאמרו אי משום הא לא לכתוב או והוה כתיב שור ושה ולא אתמר מלתא דרבא אלא היכא דכתיב שה בלחוד וכן צ"ל נמי לקמן דבעי למימר דבנין אב דרבא אתי' לבכור ולכאורה נמי קשה הא התם כתיב נמי שור אלא התם נמי כתיב אם שור אם שה והוה נמי כמאן דכתיב שה לחוד דאם הוה לחלק וק"ל:

דף ע"ה ע"א בתוס' ד"ה והא גבי קדשים דכתיב כו' וא''ת ולא לכתוב אלא ההוא או דבין כבש ועז דמשור וכשב הו' ממעטינן כלאי' ומאו דכבש ועז הוה ממעטינן נדמה. וקשה לי דאי לא הוה כתיב אלא חד או הוה מרבינן מני' נדמה שאינו דומה לגמרי לאביו ואמו דלא תימא למעוטי ללמד בג"ש מבכור ולא הוה ידעינן דפסול נדמה בקדשים אפי' אינו דומה כלל לכך כתיב עוד או