כוס הישועות מא

אלא ודאי להראות בא דלא הוה טעם אחר במתני' לפטור אלא מטעם זה א"כ קשה מרישא דמתני' מאי אמרת דמיירי בשעמד בדין לפלוג בדידה ודוק:

דף ע"ב ע"א בתוס' דלא אכלי בשרא דתורא שרוי בתעני' הי' התוס' ניידי מפירוש רש"י משום דקשה להו מאי האי דקאמר לא דקדקתי בטעם הדבר ודאי דלא דיקדק מדחזר ממה שאמר באורתא וא"כ ל"ל למימר דלא דיקדק לכך כתבו דשרוי בתעני' הוה וא"כ שפיר נתן טעם על מה שלא דיקדק באורתא ק"ל:

בד"ה סיפא לא קרינן בי' וטבחו כו' אע"ג דלא עמד בדין משום דאי עמד בדין הוה פטור אף דלא מת אביו ואח"כ כו' משום דהוה גזלן ועיין בתוס' שם:

בא"ד וי"ל דרבא ור"נ דהכא לית להו סוגיא דהתם כו' דנהי דקנס של אונס ופתוי כו' משום דאותה דבר שהקנס יוצא ממנו כו' אין יכול להו להוריש כו' הא דניידי מטעם דאמר שם בגמרא דכתיב ונתן לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה נ"ל משום דבשלמא אי אמרינן דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא א"כ עמד בדין אבל אי לא עמד בדין אינו מוריש מטעם דלא הוה עדיין שלו ואי מודה מיפטר שפיר קאמר הגמרא שם דבאונס כתיב ונתן להורות דאינו שלו אפילו כשעמד בדין עד שבא לידו אבל אי אמרינן דאדם מוריש קנס לבניו אפילו לא עמד בדין אף שאינו שלו עדיין ואי הוה מודה מיפטר א"כ ליכא למימר משום דכתיב ונתן באונס דאינו שלו אלא א"כ בא לידו ומשום הכי אינו מוריש הלא אף בשאר קנסות אדם יכול להוריש אף שאינו שלו דהיינו בלא עמד בדין ודוק אבל קשה א"כ לר"י הלבן דבסמוך דבא ליישב הסוגיא דהתם ודהכא הלא לפי מה שאמרנו לא אזלי סוגיא דהתם לפי סוגי' דהכא ודוק היטיב:

עוד בא"ד ועוד נראה לר"י כו' דמיירי הכא כולה מתני' דעמד בדין ואמר חייב אתה ליתן לו כו' משום דאי מיירי בצא תן לו קשה על סיפא כדכתבו לעיל אפילו דלא מת אביו כו' הוה פטור מטעם דהוה גזלן וגם ברישא לא א"ש וק"ל:

ע"ב בתוס' ד"ה אין לך בו כו' ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו כו' צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים כו' הצעת דבריהם כך הוא דאי לאו שאמרנו לעיל דלא הוה מגו במקום עדים ושפיר אמרינן מגו כהאי א"כ לא נרוויח באמרינו דפסולי עדות היינו קרובים ולא גזלנים דמ"מ קשה להמני להו במגו דאמרו גזלנים אתם והוה הכרח לומר טעם אחר דאין נאמנים אפילו באמרם גזלנים מטעם דהלא עדים אחרונים לא באו לפסול העדים גופם דהרי מתו רק באו לפסול השטר ומאי חזית דציית להני ציית להני וליכא למימר חידוש הוא דהחידוש אינו רק בבואם לפסול העדים גופם ודוק:

דף ע"ג ע"א ברש"י בד"ה ה"ג הילכתא שהעידו בבת אחת והוזמו ולא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון דהעידו בבת א' ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו כו' דהא תוך כדי דבור הוה כו' ובלבד שיוזמו על הטביחה תחלה ע"כ נראה לי דרש"י סבר נמי דקסבר השתא הכחשה תחלת הזמה היא וא"כ כשהוזמו על הטביחה תחלה אפילו הוכחשו נמי אגניבה כדסבר ר"י בסמוך מ"מ כשיוזמו אח"כ על הגניבה משלמי דהכחשה תחלת הזמה היא והא דקאמר רש"י ובלבד שיוזמו על הטביחה ואי אמרת דסבר דהכחשה כו' א"כ אף אם יוזמו על הגניבה תחלה נימא דמשלמין הכל זה אינו דאם יוזמו על הגניבה תחלה אין עדות טביחה כלל ולאו מטעם דאם אין גניבה אין טביחה דהוה הכחשה אלא מטעם דעדות טביחה הוה בפסול דכבר אפסלו כשאמרו שגנב ואח"כ כשאמרו טבח הוו פסולים להעיד ואין כאן עדות כלל ואם אמרת א"כ כשיוזמו על הטביחה תחלה נמי נימא הכי דכשיוזמו אח"כ על הגניבה איגלאי מילתא דכי אסהודי אטביחה פסולין הוו זה אינו דלא גרע אם הוזמו אטביחה תחלה מכשיוזמו בבת אחת על הגניבה ואטביחה ודוק היטב וא"כ לא קשה מידי ממה דהקשו תוס' על רש"י. גם למטה ברש"י ד"ה איתזמו להו אגניבה כו' דכתב עוד אלא אפסלו להו אגניבה משום פסול עדות נראה לי דלא בעי למימר מטעם דהוו פסולין באותה שעה מטעם דהעידו בבת אחת על הגניבה ואטביחה אלא מטעם דעדותם בטלה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין במהרש"א ודוק:

בתוס' ד"ה א"נ דפסלו בגזלנותא כו' עד ומיהו ההוא עובדא דפרק ז"ב דחד כו' פי' דשם משמע דפסלינן למפרע דהלא המזומים העידו דכבר גזלו לכך כתבו לדיני נפשות פשיטא כו'. וק"ל רק כתבתי זאת לאפוקי ממה דהבין מהרש"א בדבריהם ע"ע:

ע"ב בתוס' ד"ה תרי תוך כדי דיבור הוו כו' נראה דתוך כדי דבור גדול אין מועיל כלום כו' עיין במהרש"א דדברים ברורים כתב כאן וק"ל:

בתוס' ד"ה אמר לי' אביי כו' ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחלה דא"כ אתכחשו להו כי' ונראה לר"י דאביי מוקי כו' ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו כו' ה"ה דמי עין לקמאי כו' ומיהו אין אנו צריכין כלל להיפוך בבתראי למציעאי כו' הנה באמת אפשר לומר הא דקאמר אביי אפכינהו ואזמינהו איירי דמציעאי אפכינהו ואזמינהו לקמאי אבל לא איירי אביי בבתראי כלל דהא לא אפכינהו למציעאי אלא אזמינהו בלחוד ולמה להו למימר ומיהו אין אנו צריכים כלל להיפוך בבתראי כו' ואפשר לומר דבאמת דבריהם כן הוא לומר דאין אנו צריכים כלל להיפוך בתראי למציעאי אבל קשה א"כ אמאי קאמרו בסמוך וכי קתני זוממין מציעאי משלמין דמי עין לעבד ה"ה דמי עין לקמאי כו' וגם אמרו ולאו דוקא נקט אביי אפכינהו תחלה דא"כ אתכחשו להו כו' דלעולם אימא דוקא נקט אפכינהו תחלה והיינו מציעאי לקמאי ואח"כ אזמינהו והטעם דמיירי דאפכינהו תחלה משום דאי לאו הכי דמי עין לקמאי בעי לשלומי ודוק בזה דלפי זה יצאנו מכל הדחוקי':

דף ע"ד ע"א בגמרא ה"ד אי דלא מודו להו בתראי בחבלה כלל דמי כוליה עבד לרב בעי שלומי כו' ק"ק דלמא דבתראי מודים בשן שהעידו עליו קמאי שהפיל את שינו ביום א' והזמינוהו על העין שהעידו עליו שסימאו ביום ב' ודוק:

בתוס' ד"ה נמצאו זוממין קמאי בהך סיפא הוצרך לומר כו' אבל ברישא אע"ג שבאו לבסוף פסקינן דינא אפומייהו ע"כ בזה מתורץ דלא מוקי אביי כרבא סיפא דומי' דרישא בג' כיתות והלא הוא עצמו אמר לעיל מדסיפא במיפך והזמה רישא נמי כו' משמע דצריך להיות סיפא כמו רישא אבל השתא א"ש דהלא אף לרבא אינן שוין וא"כ שפיר קאמר אביי אי מוקמת לה בשאינן שוין אף אני אומר דרישא מיירי בג' כיתות וסיפא בשנים וק"ל:

דף ע"ה ע"א בגמרא אמר רבא קפחתנהו לסבי כו' וקאמר לי' ר"ח לר"ה ולא קמשני לי'. ק"ק דלמא משום הכי לא קמשני לי' ר"ה הכי משום דא"כ הוה אידך ברייתא דאמרה שכבר הודית תיובתא דרב והוה אתי רב אליבא דתנאי ומש"ה לא משני לי' ר"ה כך ובלאו הכי יש לדקדק מאי דאמר רבא דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה דלמא שאני התם דהא התם אין כונתו הוה לפטור עצמו אדרבא כל כוונתו הוה שיצא לחירות וזה הי' שמחתו. אלא דאפשר לומר דלא פלוג בין שכוונתו לפטור את עצמו או לחייב א"ע אם פוטר את עצמו מכלום בהודאתו אין כאן הודאה. אבל מ"מ אפשר לומר דרב הונא לא סבר סברא הזאת משום דא"כ הוה רב דלא כברייתא שכבר הודית כדכתבתי לעיל דוק. גם ק"ק לעיל דאמר הש"ס לאפוקי מרב הונא כו' דלמא מתני' איירי דקא מודה מחמת ביעתות' דעדים ובזה מודה רב וק"ל:

דף ע"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא אהקדש ליחייב כולה הך סוגיא כר"י ולא כר"ל. עיין מה שכתבתי לעיל בזה והקשיתי מדבור שאחר זה ד"ה והשתא תור' כו':

בד"ה ור"ש הא אמר שחיטה שאינה ראוי' כו' דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מצי למפרך אפי' סבר ר"ש שחיטה שאינה ראוי' כו' מכי שחט בה פורתא אסרה