כוס הישועות לט

פרק ז' דמשני לי' ר"ל כגון שהקדישו בעלים ביד גנב שתיק לי' כאלו מודה שאדם יכול להקדיש מה שביד חבירו לכך קאמר והא אר"י כו' וגם זאת ילפינן מביתו ברשותו כו' כדאיתא לקמן וא"כ למה שתק לי' כאלו הודה לי' והלא גם כאן יכול להקשות מקרא דלעיל. ומשני הוא דאמר כצנועים כו' ואף דסבר דילפינן מביתו שצריך להיות שלו לא ילפינן מני' שצריך להיות ברשותו לכך לא הקשה לי' דשמא סבר כצנועים וק"ל:

בתוס' ד"ה מה טביחה לאלתר כו' וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש. אין להקשות מאי קשי' להו אר"א דלמא ר"א לית לי' דאביי מ"מ קשה להו אלישנא דלא ס"ד דקאמר הש"ס דמשמע דא"א בענין אחר הלא אליבא דאביי דסבירא לן כוותי' ליתא וק"ל:

בד"ה גניבה בנפש, תוכיח וא"ת כו' וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישה יליף לה מטביחה כו' אין להקשות מנ"ל לר"י דלא יליף ר"א מהיקיש' או למה לא משני הש"ס אליבי' דיליף לי' מהיקיש' דהלא ודאי אתקש טביחה למכירה כדלקמן מה מכירה ע"י אחר כו' די"ל דא"כ אין היקש למחצה ואף אנו נאמר מה מכירה לאחר יאוש דוקא אף טביחה לאחר יאוש דווקא וזה אינו דהלא אף קודם יאוש אהני מעשי' בטביחה וגם מוכח מדר"א גופי' דחייב אטביחה אף קידם יאוש ודוק:

בתוס' ד"ה הוא דאמר כצנועים כו' עד ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול כו' עי' בתוס' קידושין דשם מתרצי' התימא הזה ואכתוב עוד מזה לקמן בתוס' ד"ה והצנועים מניחים את המעות כו' ע"ע:

עוד בגמ' כגון שהקדישו בעלים ביד גנב כו' קשה לי לפי מאי דמשני לעיל לרבה דסבר יאוש קינה דגזל קרבן דחברי' ופירש"י דאינו עולה לרצון אפי' לבעלים הראשונים וא"כ אף כאן אינו מרוצה לבעלים הראשונים דהוי נמי גזל קרבן דחברי' וא"כ היאך תני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת הרי אינו ראוי לפתח אוהל מועד ועי' לעיל בתוס' ד"ה אמר עולא אם לא שנאמר דהא דקאמר כה"ג בחוץ ענוש כרת קאי אבעלים אם הבעלים הקריבוה בחוץ ודוחק. והנה עוד י"ל למה לי' לר"ל לדחויי ולומר שהקדישו בעלים ביד גנב לימא דאיירי שהגנב הקדישו אחר יאוש מאי אמרת טעמא דהקדיש כו' דלמא הא גופא קמ"ל דאינו חייב על מה שהקדישו ולא תאמר מה לי מכר להדיוט מה לי מכר לשמי' דהלא איירי אחר יאוש ואינו חייב לר"ל דשלו הוא מכר מאי אמרת מאי ארי' דנקט הקדישו לאחר יאוש הוה לי' למנקט מכר אחר יאוש זה אינו דאתי' לאשמעינן אגב דאינו חייב אם טבח איש אחר לאחר שהקדישו זה הגנב משום וגונב מבית האיש כו' ותרתי קאתי לאשמעינן חדא דאינו חייב אם מכר לאחר יאוש דשלו הוא מכר וגם שמעינן דאינו חייב אם טבח דהקדש ולא תאמר הלא כבר אמרינן לקמן דלא אמרינן מה לי מכר להדיוט כו' משום דבהדיוט מעיקרא תורא דראובן כו' גם זה אינו דדוקא בקדשי מזבח אמרינן הכי ולא בקדשי בדק הבית כדאיתא לקמן דף ע"ו בתוס' ד"ה והשתא תורא דראובן כו' וא"כ לימא ר"ל דמתני' איירי בקדשי בדק הבית ודוק. גם שם כתבו תוס' דכולה סוגי' אזלא לר"י ולא כר"ל ע"ע:

עוד קשה לי על ר"א דאמר לעיל דאינו חייב במכר כ"א לאחר יאוש והנה בהקדש אינו שייך יאוש וא"כ בהקדיש ואח"כ טבח ומכר דפטור מטעם וגונב מבית האיש ולא מבית ההקדש ל"ל קרא הלא פטור בלאו האי טעמא מטעם דמכר לפני יאוש דבקב"ה אינו שייך יאוש ודוק כי תמי' לי טובא וא"ל דקרא אתי' לטבח דהקדש מ"מ על מתני' קשה למה נקט מכר בהקדש הלא בהדיוט כה"ג נמי פטור:

דף ס"ט ע"א בתוס' ד"ה כרם רבעי כו' ק"ק דלא נקט ערלה תחלה. הנה י"ל דדוקא בסוגיא דילן קשה להו משום דהוה אפשר לומר דלכך נקט כרם רבעי תחלה משום דבעי לסיים והצנועים מניחים דקאי דוקא אכרם רבעי וא"כ עיקר מלתי' דת"ק לא הוה אלא משום כרם רבעי לכך נקט תחלה כרם רבעי אבל הכא דרצה לתרץ וכ"ת מאן תנא דצנועים רשב"ג וא"כ ת"ק לא איירי בצנועי' וא"כ קשה למה נקט כרם רבעי תחלה וק"ל:

בד"ה חרסית פי' הקונט' כו' עי' בחולין שם דלא קש' מידי על רש"י דהלא שם נקט הברייתא חרסית וחרסית לבנה ועי' בח"ש:

בד"ה מה חרסית דלית בי' כו' תימא לר"י כו' ומשמע התם דמכסין בחרסית הא דקאמרו ומשמע התם דמכסין בחרסית והלא חרסית הי' חדא מן המנוי' שם במתניתין דמכסין בו מ"מ ממה דהביאו דבפרק כסוי הדם אומר דאין מכסין אלא בדבר כו' הוא מאמר ר"ש שם במתני' דקאמר זה הכלל כו' והוה אפשר לומר דר"ש פליג את"ק וסביר דאין מכסין בחרסית משום דאין זורעים בו ומצמיח לכך קאמרו ומשמע כו' משום דשם אמרו דר"ש לא פליג את"ק רק ניתן כלל את"ק ומוכח קצת שם מדקאמר הש"ס דרש ר"נ בר"ח אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ואי הוה פליג ר"ש את"ק לא הוה פסק ר"נ כר"ש נגד הת"ק וק"ל וזה לא עלה על דעת מהרמ"ל ע"ע בד"ה והצנועים מניחים את המעות כו' אי שביעי' כו' דאי אשביעי' כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא הי' יכיל לחלל ע"כ פירוש משום דכבר זכו בו עניים מן ההפקר ובזה מודים הצנועים דאין אדם יכול לחלל דבר שאינו שלו ולא פליגי אדר"י רק אם אדם יכול לחלל דבר שהוא שלו ואינו ברשותי וק"ל והארכתי בזה משום מאי דתמי' לי' טובא על דברי תוס' בקדושין דף נ"ה דרוצים לתרץ קושיתם דהקשו גם לעיל בד"ה הוא דאמר כצנועים כו' ומיהו דבר תימא דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל שאינו שלו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו כו' ותירצו דבההיא דצנועים ליכא למימר הכי שהרי הגזלנים עצמם אינם יכולים לתקן כלום מה שבידם שהרי אינו שלהם והוי גזל לא מייאשו הבעלים וכיון דאינהו לא מצי עבדי שלוחייהו נמי לא מצי עבדי כו' עי' שם וא"כ משמע דאפשר טפי לחלל דבר שאינו שלו משום דזכין לאדם כו' מדבר שלו ואינו ברשותו ולא כדמשמע הכא וא"כ קשה על סוגי' דידן מאי האי דקאמר ומי אמר ר"י הכי כו' ותנן כרם רבעי' כו' והצנועים מניחים כו' מאי קושי' דלמא צנועין אשביעית קיימא ולא אשאר שני שבועי ושפיר קמחללי הצנועים משום דזכין לאדם שלא בפניו משא"כ ר"י איירי בדבר שהיא שלו ואינו ברשותו ודוק כי בעיני יראה דהוי דבר הצריך לפנים:

ע"ב בתוס' ד"ה אלא לעולם כל הנלקט הקשה ר' טובי' כו' ואע"ג דבסתמא דצנועין לית לי' ברירה כו' אין להקשות מנ"ל דלית להו ברירה דלמא אית להו והא דקאמרו הנלקט לומר ולאשמעינן דאפי' אינו ברשותם קמצי מחללי ודלא כר"י דמ"מ למה להו לצנועין למימר הכי הלא הם היו רוצים לתקן ולסלק ידי כל אדם מן העבירה וטפי הוה להו למימר כל המתלקט דמתוקן טפי וכל מגמתם אינו כ"א מטעם זה ולא לפסוק ההלכה אם אפשר לומר כל הנלקט או לאו וק"ל:

עוד שם ושמא ר"י היכא שמתנה בפי' לא קאמר ר"י דאין ברירה. ומאי דקשי' על זה א"כ מאי מקשה הש"ס כאן והא ר"י לית לי' ברירה כו' עי' בתוס' שם:

בד"ה קדש קדש יליף ממעשר כו' ור' חיים תירץ דאי לאו הילולי' ממ"ש לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית כו' בברכות ובקדושי' גרסו בשלישי' ובששי' וכן משמע מירושל' ואפשר ליישב גרסתיני ודוק וק"ק לי מ"מ לפי תירץ של ר"ח מנ"ל דחייב בשלישי' ובששי' או בשביעית חומש דמהלולי' לא משמע דצריך להוסיף חומש ודוק:

דף ע' ע"ב בגמרא ורבנן האי דבר כו' למעוטי מאי כו' הא דהמתין עד השתא אפשר לומר דאי לאו דאמר אביי מי לא מודה ר"ע בשנים אומרים קידש כו' הוה אמינא דרבנן מבעי לי' למעוט' בשנים אומרים קידוש כו' וסברי דאע"ג דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה מ"מ הוה חצי דבר מטעם דעידי ביאה צריכי מ"מ לעידי קידושין והא דסברי בעידי חזקה דהוה חזקה משום דמ"מ התם מעידים על דבר אחד על שהי' מוחזק בה כדפירש"י אבל