כוס הישועות לח

על ר"י דמשם מוכח מ"מ דלכל הפחות קני יאוש מדרבנן וק"ל:

ברש"י ד"ה מי איכא למאן דאמר חד מהני אמוראי כו' בא לתרץ מה דקאמרו תוס' נמי בד"ה מי איכא למ"ד כו' ולא בעי לאוקמא כו' וק"ל אבל בעיני יפלא דבר מן דין א"א לומר דאתי' למ"ד דסביר שנוי חוזר לברייתו לא קני דכאן הוי נמי יאוש עמו או לכל הפחות שנוי השם וק"ל:

בתוס' ד"ה אילימא לפני יאוש כו' דאפי' קדשינהו אינו קדוש כו' באים לתרץ דלא תקשה דלמא לעולם לפני יאוש וקרא קמ"ל דאפי' תימא דהוי שנוי רשות לאחר שהקדיש או שנוי השם דמעיקרא חולין ועתה הקדש מכל זה אינו מרצה לכך כתבו דאינו קדוש וא"כ אין כאן שנוי רשות או שנוי השם וק"ל:

בד"ה ש"מ דיאוש לא קני דאי קני כו', אזלי לשעתן מה דכתבו בד"ה אמר עולא לקמן עיין שם ומה דכתבו נמי ומ"מ קדוש הוא כו' מתורץ נמי דלא הקשה אביי בריי' הלזו על בריי' דלקמן והגנב והגזלן הקדשן הקדש כו' וק"ל:

בד"ה דגזל משכב דחברי' כו' ועוד קשה לרשב"ם דבטהרות פי' גבי גנבים כו' אין זה קושי' כ"כ על רש"י דבפי' כתב הרמב"ם בהלכות טומאת כלים דהא דאין מטמא משכב ומושב שאינו שלו דווקא בדלא נגע בו עיין עליו ודוק. גם מה שהקשו עוד על רש"י ממאי דהתם מייתי עלה פלוגתא דר"ש ורבנן כו' אינו כדאי לדחות מפני כן פירש"י דהלא אפשר לומר דתלי' זה בזה דלרבנן דסבירא להו של גזלן אין מחשבה מטמאה מטעם דאינו מייאש א"כ ממעטינן גזלן מבמשכבו דחי' זה משכבו ובגנב דמחשבתו מטמאה מטעם דמייאש מרי' מני' א"כ גם כאן מרבינן גנב מתיבת טמא דמטמא משכב דחברי' מטעם דאייאש מרי' מני' והוה שפיר משכבו ולר"ש הוי להיפוך וק"ל אם לא שנאמר דסבירא להו לפי פירש"י דהוי גזירת הכתוב חין חילוק בין קודם ובין לאחר יאוש אבל בעיני אינו מוכרח ודוק. גם קשה לי לפי אותה הבריי' שהביאו מדתני עלה פליגתא דר"ש ורבנן קשה לרבה דמשם מוכח דיאוש קונה מדאורייתא ומאי קמבעי' לי' וא"ל דאיירי נמי בקיצען אבל אביי דלא ידע בכל זה אמאי לא הקשה מברייתא זו על ר' יוסף ורבה ודוק:

בתוס' ד"ה דגזל קרבן דחברי' תימא ל"ל כו' וא"ל שבא הכתוב לפסול הקרבן זה אמרינן לקמן כו' יחזרו קרן לבעלים ודאי דלכאורה הוי תיובתא גדולה לרש"י אבל לי אפשר לומר דכאן איירי בהקריב שלא לשם בעלים ולקמן איירי בהקריב לשם בעלים ואם תאמר בהקריב שלא לשם בעלים לא צריך קרא דהוי שנוי בעלים זה אינו דדוקא אם הוא חייב חטאת כמוהו אבל אם אינו חייב חטאת כמוהו הוי כשר שלא לשם בעלים דמינה פוסל כו' כדאי' בזבחים עי' שם ולכך הוצרך למעט מקרבנו ולא הגזול דבגזול פסול כה"ג ודוק:

בד"ה כל שאין בו חסרון מלאכה כו' וא"ת בלאו ההוא דעצבא כו' פי' דמדקאמר כל שאין בו חסרון מלאכה משמע ודאי דאיירי בדלא קיצען דאי בקיצען הלא הוי בו נמי חסרון מלאכה ואין מחשבה לחודי' מטמאה אם לא בדקצע' ודוק:

בד"ה שנוי השם כשנוי מעשה דמי כו' דשנוי מעשה לחודי' קני כדמוכח לעיל כו' ודאי יש להוכיח כן ממתניתין דלא הספיק ליתן עד שצבעו דשם הוי שנוי מעשה לחוד אבל קשה לי מנא להו לתוס' לעיל בד"ה הן ולא שנויהם דרבה סבר אפי' שנוי החוזר לברייתו קני מדהביא עוד קרא אשר גזל וגם לעיל בתוס' ד"ה מי איכא למ"ד כו' הביאו דלמא החוזר אינו סובר דקונה והא דהביא עוד קרא לקרא דאלו מדבית הלל ה"א דוקא שנוי מעשה עם שנוי השם כחטים ונעשה סולת כו' אבל שנוי מעשה לחוד אינו קונה לכך הביא עוד קרא לקרא ללמד דאפי שנוי מעשה לחוד קני ולכך הביא רבה מלא הספיק ליתן כו' ולא הספיק לו ממתני' דהגוזל עצים לחוד דה''א דווקא שם דהוי שנוי מעשה ושנוי השם ודוק עוד יש לדקדק בתוס' ד"ה דגזל קרבן כו' ואין לומר שבא לפסול הקרבן כו' דהא אמרינן לקמן כו' אי משום הא לא ארי' דדלמא התם איירי קודם יאוש וכאן איירי לאחר יאוש וק''ל דף ס''ז ע"א בתוס' ד''ה שאני שאוב' דרבנן מפורש בפ' המוכר הבית ע"ש שם כתבו דאפי' כולו שאובי' כשר מדאורייתא ודלא כרש"י כאן ולכאורה יש להוכיח כן מהכא דמשני שאני שאוב' דרבנן ולכך כשר בקבעו ולבסוף חקקו א"כ אי אמרת דכולו שאובי' הוה מדאורי' מני' ובי' הוה לי' לפלוגי דהיינו בקבעו ולבסוף חקקו דבג' לוגי' כשר ובכולו שאובי' פסול וק"ל:

בד"ה מעיקרא טבלא ואע"ג דשנוי החוזר לברייתו ע"י שאלה כו' מהרש"א הקשה הלא בכאן הוה נמי יאוש וא"כ אע"ג דהוי שנוי החוזר לברייתו קונה עם יאוש ע"ע ונ"ל דהתוס' אזלי לשטתם לפי מה דכתבו בתוס' ד"ה הא לאו הכי כו' ועי"ל כו' וכן בהקדש בעי נמי יאוש שאם אין יאוש אין שם הקדש חל עליו כו' ודוק:

בד"ה אמר עולא כו' משמע הכא דסבר יאוש אינו קונה כו' וק' לר"ת דבהגוזל בתרא כו' לכאורה קשה מאי קשי' להו דלמא עולא סבר דמדאוריי' אינו קונה יאוש אבל בדרבנן סבר דקונה ונראה לתרץ דא"כ דסבר שם דאינו קונה רק מדרבנן א"כ היאך קאמר בידוע ד"ה קונה ולא פליגי אלא בסתם מנ"ל זה דלמא לא תקנו רבנן דיאוש קונה אלא בידוע ולא בסתם וק"ל ובהא ניחא נמי מה דהביאו תוס' מה דקאמר עולא שם בהגוזל כו' ולא הקשו בקיצור ממתני' דעורות וק"ל:

ע"ב בגמ' אי כתב רחמנא הכי ה"א בעי' לשלומי ט' לכל אחד כו' הקשו המפורשים א"כ לא לכתוב אלא שור בלבד. ולי נראה דאין כאן קושי' כלל דלעולם ה"א ט' לכל אחד ומאי אמרת דא"כ לא לכתוב אלא שור אי משום הא לא ארי' דלמא התורה באה להראות לנו דלא נילף שור שור משבת ואי לא כתב אלא שור לחוד הוה ילפינן שור שור משבת לכך כתיב שה דלא נילף שור משבת אבל לעולם ט' לכל אחד ודוק. אחר כתיבתי מצאתי שכך כת' בס' תורת חיים:

דף ס"ח ע"ב בגמ' ודילמא אע"ג דלא אייאש אמרי לא ס"ד דומי' דטביחה כו' המדקדקים מדייקי הלא כבר אמר רב ששת לעיל דילפינן מכירה מטביחה ומאי האי דחוזר ומקשה ודלמא כו' וגם אמר המתרץ לא ס"ד ומפליג בלישני' ונראה לדקדק עוד בדברי ר"א שאמר שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם ד' וה' כו' הנה בטביחה ודאי דסבר ר"א דחייב אף לפני יאוש דכבר אהני מעשיו חם מפני דקני' בשנוי אם שמחסרה מן הבעלים כדכתבו תוס' לעיל וגם לאי מילף הוא לטביחה דתהי' דוקא לאחר יאוש וק"ל וא"כ שפיר קא פריך ודלמא לפני יאוש דלפי דבריך דנקטת טבח נמי מנא לך הא דלא מחייב בטביחה כ"א לאחר יאוש ומשני לא ס"ד דומי' כו' כלומר לא תימא דנקט טבח לומר שאף בטביחה אינו חייב כ"א לאחר יאוש אלא לכך נקט טבח להורות הילפות' דמה טעם אמינא דאינו חייב במכירה כ"א לאחר יאוש משום דאמרה תורה טבח ומכר דנילף מכירה מטביחה ודוק:

עוד בגמרא א"ל הכא ב"ע כגון שהקדישו הבעלים ביד גנב כו' ק"ק הלא במשנה ראשונה דאמרה גנב וטבח ומכר ואח"כ הקדיש א"א שהקדישו הבעלים ביד גנב שהרי הגנב קנאה בשנוי שהרי טבחה וא"כ לא תהוי הקדישו שבמשנה ראשונה דומי' להקדישו שבמשנ' אחרונה. ואפשר לומר דהקדישו שבמשנה ראשונה מיירי לרש"ל נמי שהקדישו הבעלים ומיהו אינו קדוש אם הוא לאחר הטביחה ומ"מ קאמר שפיר הקדישו שהיו רוצים להקדיש אבל א"כ קשה מאי מקשה הש"ס ומי קדוש כו' אם לא דנאמר דקסמך על הא דתני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת כדהביאו תוס' לעיל בד"ה אמר עולא כו' משמע ודאי דקדוש וק"ל:

עוג בגמרא ומי קדוש והאר"י גזל כו' הא דמקשי מדר"י אר''ל משום דקשה אר"י גופי' דבסמוך הקשה אר"ל אילימא לפני יאוש ומי קדוש כו' מה ביתו שלו כו' והכא