כוס הישועות כט

דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה לענין נזקין כו' כגון אם נפל. לתוכו עבד ומת כו' הא דנקט עבד משום דלקמן גמרינן מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות דאית לי' בעלי' וא"כ לא צריכנא למעט אדם אלא דאית לי' בעלי' אבל אדם אחר ממועט מקרא דכסף ישיב כו' ועיין בתוי"ט וגם אפשר לומר דפירש כך משום דאדם אחר ממועט מקרא דהומת יהי' במי שהמת שלו לאפוקי אדם דאסור בהנאה משא"כ עבד וגוי דמותר בהנאה אצטרך למעט משור ולא אדם ועיין בתוס' לעיל דף יוד ד"ה שהשור חייב בו וק"ל:

עוד ברש"י ד"ה אדם ובור פטורי' אדם דהא בר קטלא הוא וא"כ כו' והקשה מהרש"א דמה"ט ודאי לא פטרינן אדם מכופר אלא מדכתיב עליו ולא על אדם כו' כדאיתא בהדיא סוף פר' כיצד הרגל ע"ש ודאי מאן דנהירן לי' שבילי' דש"ס כשבילי דמקומו לא נעלם ממנו גמרא ערוכה בכל ושמורה בלבו. אלא ודאי הא דפירש"י כאן דהא בר קטלא הוא קאי על שלשי' של עבד וק"ל:

בתוס' ד"ה שור ושור פסולי כו' פי' רב יהודא גאון דהיינו שור בכור כו' הא דפי' כך עי' לעיל דף י"ב ע"ב בתוס' ד"ה ואם איתא כו' וכתבו שם ומסתמא בימיהם פליגי כו' וק"ל ודלא כמהרמ"ל:

בתוס' ד"ה הא כרבנן כו' ונראה לר"י דאביי ורבינא כו' דאי סבירא לי' כו' הא לא שייך הכא טעמא דאנא תוראי כו' ואין להקשות דא"כ דלית להו הלשון אחרון א"כ אינו מוכח דר' נתן סבר כי ליכא לאשתלומי מהאי כו' דלכאורה אינו מוכח אלא מלשון אחרון דפלגא ניזקא עביד אבל לא מלשון ראשון דכ"א כולו היזיקא עביד הא ליתא דאפי' ללשון ראשון מוכח דסבירא לי' כי ליכא כו' משום דאי לאו הכי א"כ למה ישלם בעל הבור שלשה חלקים אף דאית לי' לבעל השור טענה שהיא טובה לו נגד הניזק דא"כ שותפתך מאי אהני לי מ"מ למה ישלם אותו חלק בעל הבור לומר לניזק מאי אית לי בהדיא בעל השור הלא מ"מ הוא עביד כולו היזק כמו שעשאה בירי למה יגרע ערכי אי הוה השור שור מועד ע"כ הוצרך לשלם החצי עתה שהוא תם מאי איכפת לי מ"מ עביד כולו היזק כמו אני אלא ודאי משום דכי ליכא לאשתלומי כו' מטעם דאית לי' טענה טובה נגד הניזק משתלם מבעל הבור ודלא כמהרש"א ושארי מפרשי' ודוק. ותמי' לי על היש"ש דלא נחית למימר כן ע"ע:

בתוס' ד"ה לעניין כופר כו' עד אלא כל אחד בפני עצמו עיין במהרש"ל וק"ל:

בד"ה איפוך אנא וא"ת כו' ל"ל לאפוקי הקדש ואין להקשות דאתי למעוטי גוי דגוי ממועט מקרא דויתר גוים כדאי' לעיל בש"ס דף ל"ח ע"א ודלא כמהרש"א:

דף נ"ד ע"א ברש"י ד"ה לכתוב רחמנא חד פרט כו' ואיכא למפרך השתא כו' מהיכא ממעט אדם אלא כו' אפשר לומר דקושיית המקשן הוא באמת כך משום דעדיין לא ידע בבירור דלא דרשי רבנן תיבת או או לאו וא"כ ה"ק אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא כו' אבל עופות לא וא"כ אתי תיבת או ומרבה עופות ואכתי לא ידעינן מהיכא ממועט אדם ותירץ לו דא"כ לכתוב רחמנא חד פרט וא"כ אתי פרט אחרינא וממעט אדם ודוק:

בתוס' ד"ה או מבעי' לי' לחלק האי סוגי' כרב יאשי' כו' ותימא א"כ סוגי' זו דלא כהלכתא כו' ולי נרא' דסוגי' זו אתיא אפי' לר' יונתן משום דאי לאו או לרבנן או ונפל לר"י ה"א דנילף שור שור מכלאים דמה התם עד דהוי תרווייהו שור וחמור דכתיב יחדיו אף כאן עד דהוי תרווייהו ודוק:

ד"ה ה"א קרב לגבי מזבח אין תימא כו' וממילא אמעיט אדם כו' ואין להקשות מ"מ מהיכא נמעט כלים משום דלמ"ד שביתת כלי' לאו דאורייתא ממילא אמעיט נמי כלים ואפי' למ"ד שביתת כלים דאורייתא נמעט כלים מתיבת חמור דמיותר ואין להקשות מ"מ למ"ד שביתת כלים לאו דאורייתא מיותר תיבת חמור אף אנו נאמר דקושיא זו קשה אף לפי תירוצם דתירצו דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן שור כו' מ"מ לפי המסקנא דילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים כו' א"כ לשתוק מחמור למ"ד שביתת כלים לאו דאורייתא ונילף שור משבת דהלא קרא דכסף וגו' הראה לנו כבר דלא נילף כלל ופרט וא"כ שפיר איכא למילף משבת ודוק:

ולא תקשה על דבריהם דלמא ג"ש דשור שור בור משבת לא הוה מקובל לש"ס דזה אינו דלעולם התיבות של הג"ש הי' מקובלים ולא דבר הלמד וכן כתבו במקומות אחרים וק"ל:

אבל קשה לי על דבריהם א"כ מנ"ל לרבנן למעוטי כלים מדכתיב חמור דלמא חמור אתי למעוטי אדם מאי תאמר דאדם ממועט מתיבת שור זה אינו דאי הוה כתיב שור לחודי' ה"א דנחייב על אדם והא דכתיב שור משום ג"ש דנילף בכלאים שור שור מבור ונחייב בכלאים אפי' על האדם משא"כ עתה דאמרינן אדם מותר עם כולם כדלקמן וגם קשה על רבא דאמר חמור דבור לר"י קשי' ודוק:

ואין לומר דג"ש דשור שור אינו מקובל אלא בשבת מ"מ אכתי קשה על תוס' למ"ד דסבירא לי' שביתת כלים דאורייתא לילף מבור לרבנן דלא מחייבי כלים בבור ולא נחייב ג"כ בשבת על הכלי' ולמ"ד דסבר שביתת כלים לאו דאורייתא קשה לר"י דמחייב כלי' בבור לילף שור בשבת משור דבור דע"כ אעפ"י דתאמר דרחמנא הראה לנו בבור דלא נילף משבת משום דכתב בבור כלל ופרט מ"מ שבת שייך למילף שפיר מבור. וא"ל דלמא באמת ר"י ורבנן פליגי בשביתת כלים בשבת דלר"י שביתת כלים דאורייתא ולרבנן לאו דאורייתא מ"מ הדר קושיתינו על דוכתא לרבא דאמר חמור דבור לר"י קשי' דלמא דאתי למעוטי אדם מאי אמרת דאדם ממועט משור זה אינו אי הוה כתיב שור לחודי' ה"א לעולם נחיי' על אדם בבור ותיבת שור אתי' לג"ש דנילף שבת מבור לשביתת כלים וא"ל דלעולם אי הוה כתיב שור לחודי' הוה ידעינן דלא נחייב על אדם בבור משום דאי לאו הכי ל"ל או לרבות כלים תיפוק לי' דאפי' אדם חייב מכ"ש כלים דהלא יותר מסתבר לחייב כלים מאדם מטעם דבעי' לי' לעיוני' מ"מ אכתי קשה על רבנן מנא להו למעט כלים מחמור דלמא אתי למעוטי אדם ולא תימא דנמעט אדם משור דה"א דשור אתי' לג"ש למילף שבת מבור דלא נחייב על שביתת כלים ודוק. ואפשר לומר דג"ש דשור שור לא אתי אלא לרבות או למעט בעלי חיים. ובזה מיושב נמי קושיות מהרש"א ודוק:

בד"ה חמור דבור לר"י כו' והא דלא קאמר נמי גם לב"ה כו' דהוי בעלי חיים ובזה מתורץ נמי למאי דקשה לכאורה על רבא דאמר חמור דבור קשי' לר"י הלא אף תיבת או מיותר אליבי' דאי לאו מיעוט לא אצטרך לרבוי' משום דלא חשיב אלא ב"ח וק"ל:

עוד שם הקשה הר"ר משה מפונטייזא ואימא דחמור אתא למעוטי שטרות קשה לי על דבריו הלא מ"מ לרב דסבר דבור דחייבו התורה משום הבל קשה שטרות בני הבלא נינהו ודוק:

לפי מה שכתבתי בקל נוכל לומר ולחבר קושית הר"ר משה בתחלת דבריהם ודוק:

ע"ב בגמרא אלא מעתה אדם בן דעת הוא דפטור הא לאו כו' אין להקשות דלמא לא מבעי' קאמר לא מבעי' לאו בר דעת דפטור דאיכא למימר חרשותו גרם לי' כו' זה אינו דע"כ בבן אדם ליכא למימר הכי דא"כ קשה על מתני' דתני' נפל לתוכו בן או בת פטור וע"כ דלכך קאמר בן או בת ולא קאמר אדם משום דה"א דנחייב עלי' דליכא למימר איבעי להו לעיוני כדפרש"י שם במתני' וא"כ מוכח דבבן אדם הוה הסברא איפכא ודוק:

בתוס' ד"ה ואימא מה הפרט כו' תימא פרט ל"ל דבכלל בהמתך נמי כתיב וכו' קושייתם תמוה דהא קאמר הש"ס וכל בהמתך חזר וכלל על תיבת וכל קאמר ולא על תיבת בהמתך ולקמן קאמר דהוי רבוי והרבה חילוק יש בין כלל ובין רבוי וק"ל:

דף נ"ה ע"א בתוס' ד"ה המרביע שני מינים ר"י ב"י הי' מגי' המנהיג שני מינים כו' ובזה מתורץ נמי על דלא תני במתני' בכלאים וכן חי' ועוף ודגים כו'