כוס הישועות כז

דף נ"א ע"א בתוס' ד"ה אמרי אין הבל למיתה והמקשה הי' סובר כו' הא דלא כתבו זה לעיל על המקשן דהקשה על רב ושמואל לאו משום דלית בי' חבטא משום דשם ע"כ צ"ל ולפרש הקס"ד דהמקשן דהקשה מאי לאו משום דלית בי' חבטה מאי עלה על דעתו וכי לא ידע דיכול לשנויי לי' לא משום דלית בי' הבלא אלא ע"כ דהמקשן דהקשה הוכיח ע"כ צ"ל דאית בי' הבלא אלא דהתורה לא חייבה אם מת השור בהבלא אלא בהוזק דוקא דאי איירי דלית בי' הבלא א"כ למה אם הוזק בו חייב הא לית בי' הבלא. ותירץ לו התרצן לעולם דלית בי' הבלא מאי קאמרת א"כ אם הוזק כו' אין הבלא למיתה ויש כו' אבל הכא דקמותיב לרב נחמן ע"כ הכי פירושו מ"ט לאו משום דלית בי' חבטא וגם הבלא לית בי' דאי אית בי' הבלא א"כ מאי קא מותיב דלמא הא דטרפי' רב נחמן משום הבלא דאית בי' דאפילו בנשברה מפרקתו כתב רש"י אפשר לומר דהבלא קא גרים וא"כ ע"כ קס"ד דהמקשן דלית בי' חבטא ולית בי' הבלא א"כ קשה מאי קאמר א"ה הוזק בו חייב הא לית בי' הבל הלא קשה ולטעמך לכך קאמרו והמקשה היה סובר ועיין במהרש"א כי זה פשוט וישר בעיני:

עוד בגמרא אלא מתני' דקתני מה בור כו' לכאורה יש להקשות דלמא רב נחמן ס"ל כרב דלא לחבטו ומשום הכי לאו בשיתא סגי' דלהבלא צריך עשרה. וי"ל דהכי קאמר מ"מ אשמואל קשה ל"ל עשר' במתני' הלא סברת רב נחמן טובה ומקובלת דמכריסא דתורא לארעא ארבע וק"ל:

בגמ' בור של שני שותפי' היכי משכחת לה ק"ל אלמא לא מצינו שכרה אדם אחד בור וכסהו ובאו שני ב"א ופתחוהו הרי המה משותפי' באותו בור וי"ל דאמתני' קאי כדכתבו תוס' ובמתני' אמר החופר בור וקאי הסיפ' עליו וממילא משמע דאיירי בבור דחיובי' דידי' באה להם על עסקי כרי' ולא על עסקי פתיחה. אבל א"כ קשה מאי דקאמר הניחא לר"ע כו' משכחת לה בחצר של שניהם כו' הלא אמתני' קאי ושם איירי בבור בר"ה. גם זאת הקושי' קשה על תוס' דקאמרו ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור כו' והלא אמתניתין קאי דאיירי בבור בר"ה:

ועוד קשה מאי מקשה היכי משכחת לה הלא תשכח בחפר בור ומסר לשני ב"א לשמור כדקאמר לעיל חפר ומסר לרבי' כו' ויש ליישב:

בתוס' ד"ה בור עשרה ובא אחר כו' וה"ה לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא ר' והא רבנן. נראה דבאי' להוכיח מקושי' דהמקשן ומתירוצו דמקושיתו מוכח דסביר' לי' דה"ה לי"א דאי לאו הכי אלא בי"א סבירא לי' דהראשון חייב מטעם דהשני לא עביד שיעור מיתה ולא עביד אלא תקלה משהו א"כ מאי פריך מסייד וכייד ע"כ דידע התירוץ דמיירי דקמא לא עביד הבל למיתה דאי קמא עביד הבל למיתה א"כ השני לא עביד כלום כמו בעביד השני י"א אלא ע"כ מוכח דסביר' לי ה"ה בי"א וגם למאי דמשני הא ר' והא רבנן מוכח דסבירא לי' ה"ה י"א דהא למאי דמוקי סייד וכייד כרבנן דס"ל דאחרון חייב אבל רבי ס"ל דשניהם חייבי' והלא השני לא עביד רק משהו א"כ ה"ה השני בי"א ודוק. ועיין במהרש"ל ומהרש"א אבל ק"ל א"כ לפי סברתם מאי קאבעי' מתחלה בור של שני כו' היכי משכחת כו' הלא תשכח לרבי אף למיתה בחופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד וקאי שפיר אבור עשרה דמתני' ודוק. ונוכל לומר דזהו שאמר המקשן לימא הא ר' והא רבנן ולכאורה הוה קשה מאי קושי' אלמא לא אלא הכי קאמר דא"כ דסייד וכייד אתי' כר' אמאי קאמרת אלא לרבי ולמיתה היכי משכחת לה הלא תשכח החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד וק"ל:

אבל אכתי קשה הלא לרבנן תשכח בניזקין בחופר בור ח' ובא אחר והוסיף טפח דשניהם חייבי' בניזקין כמו שכתבו תוס' בד"ה האחרון חייב. וכ"ת דאבור עשר דמתני' קאי אכתי תשכח בחפר בור עשר ולא הי' בו הבל למיתה רק לניזקי' ובא אחר וסייד וכייד והוסיף הבל לנזקין דשניהם חייבי' ודוק:

ע"ב בגמ' לימא הא ר' והא רבנן ק' דלמה כול' ר' והא דקאמר כולם חייבי' איירי בניזקין דוקא והא דקאמר האחרון חייב איירי במיתה דוקא ויש ליישב. עוד בגמ' בור של שותפים היכי משכחת כו' ק' מזה על רש"י דף נ' דמשמע מפירושו אם חפר בור ברשותו וסמך מתחלה לר"ה חייב לכ"ע א"כ מאי מקשה הכא היכי משכחת כו' וגם על תוס' דהתם יש לתמוה אמאי לא דייקי התם מהכא ודוק:

בתוס' ד"ה שלא הי' בו הבל למיתה שהי' רחבו יותר מעמקו ולכאורה יש לתמו' מה שרוצים בכך דבודאי שלא באים לפסוק הלכה כמ"ד דאמר לקמן לעולם יש בה הבל עד שיהא רחב' כו' דא"כ התם הוה להו למפסק ולא הכא ונראה דבאו למימר דאפילו למ"ד התם לעולם אין בה הבל עד שיהא עומקה יתר על רחבה הא שוה בשוה אין בה הבל צ"ל הכא הא דקאמר התם שלא הי' בו הבל למיתה כו' איירי ברחבה יתר על עומקה משום דתוס' אזלי לטעמיי' דסבירא להו דלשון ראשון דר' זירא והאחרון אינן מחולקים והא דקאמר הא והא רבנן ה"ה דאתי' נמי כילה כרבי והא דקאמר בלשון אחרון הא והא רבי ה"ה נמי דאתי' כולה כרבנן ולא כרש"י רק האיכא דאמרי מפרש דבריו יותר מלשון ראשון והכי מוכח מתו' דלמעלה ד"ה בור של ב' שותפים וד"ה האחרון חייב ועיין במהרש"א ועיין ביש"ש שכתב ג"כ כדברי וא"כ הא דקאמר ר' זירא בלשון ראשון שלא הי' בו הבל למיתה צ"ל דלא הי' בו ג"כ הבל לניזקין רק לא הוצרך לפרש בלשון ראשון משום דארבנן קיימינן וא"כ שפיר כתבו תוס' שהי' רחבו יותר מעומקו כלומר אפילו למ"ד דס"ל ברחבו כעומקו לית בי' הבל ה"מ למיתה אבל לניזקין אית בי' הבל הכא ברחבו יתר על עמקו ממילא מצי איירי דלית בי' הבל הן למיתה הן לניזקין ומצי אתי' כולה כרבי ג"כ כלשון ראשון ודוק:

דף נ"ב ע"א בתו' ד"ה כיון דמסר לו מפתח כו' אבל סגר הדלת ונעל במפתח וכו' כצ"ל וכן הוא שם ברשב"ם. עוד שם וקשה לר"י דהכא כו' ומה שפירש כו' אין נראה דבגיטין כו' ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קני' כו' לכאורה יש להקשות על מאי דדייקו מהתם דלמא התם שאני דדעת אחרת מקנה לאפוקי בגר ולכאורה יש לדייק דהם עצמם מחלקים בכך ממאי דהוכיחו לקמן מפרק ח"ה וקאמרו א"כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולים לתוך הבית ה"ז חזקה בנכסי הגר נמי קנה כו' ואי לאו דמחלקי' בכך בקיצור הוה להו להוכיח ממתני' דקאמ' ה"ז חזקה אלא ע"כ משום דהוה אפשר למימר דשאני התם דדעת אחרת מקנה אבל כדתעיין לא קשה מידי דהא דרשב"ם מחלק בין דעת אחרת כו' אינו מחלק בכך רק במסירת מפתח ושם אפשר למימר כן אבל בנכסי הגר מאן מסר לי' דליקני לאפוקי בנעילת דלת דאינו מוסר לו שום דבר כך לי חבירו כך לי הגר וא"כ שפיר הביאו ראי' מפרק הזורק. והא דקאמרו בהוכחתם דח"ה בנכסי הגר נמי קנה ולא הוכיחו ממתני' דקאמר ה"ז חזקה משום דשם איירי בחזקת ג' שנים ודוק:

אבל עיקר קושיתם דהקשו על רשב"ם ממסירת מפתח דהכא אפשר לי לתרץ דלא ק' מידי דרשב"ם מפרש הכא דה"ק אי בכספא כו' אי בחזקה ליקני בחזקה ול"ל למימר כיון שמסר לו מפתח קנה דהוה חזקה מעלי' שמסר לו המפתח מידו לידו אפילו שארי חזקות דלא מסר לו כלום אלא הוא בעצמו הלך ועשאו כמו נעל וגדר הוה חזקה ומשני דאה"נ דשארי חזקות נמי קוני' אלא דצריך למימר לי' לך חזק וקני אבל בחזקת דמסירת מפתח לא צריך למימר לי' חזק כו' אלא כיון דמסר לו המפתח כמאן דאמר לי' כו' ולעולם מסירת מפתח קונה בלי שאר חזקה ודוק:

תוס' ד"ה בכדי שידע כלומר שהקול יצא כו' נראה דדחיקא להו לישנא דבכדי שידע דאי לפירש"י עד שידע מבעי' לי' לכך פירשו כלומר שהקול יצא כו' דמסתמ' שמע וא"כ שפיר אמר בכדי שידע היינו אף דלא ידעינן דודאי ידע אלא בכדי שיכול לידע וק"ל ואל תקשה א"כ לשמואל נמי קשה עד שיודיעוהו מבעי' הנה באמת לפי הנראה דתוס' גורסי' בדבריו ובדברי ר' יוחנן כך ואפילו את"ל דגרסי' בכדי לא