כוס הישועות כה

שורו דגם בעל השור עשה ההיזק בידים וא"כ שם קשה מדיוקא דסיפא ארישא דכבר כתבתי דשם לא ק' מידי דיש לתרץ דאתי כר' טרפון ודוק גם בתוס' יש לדקדק כן דהקשו אמאי לא דייק מתחלת הבבא כו' ודוק:

עוד שם בתוס' ד"ה אימא סיפא כו' עד לבסוף ולפי האמת לר' אם הכני' שורו ברשות הזיק חיי' הוזק פטור כדאמ' לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו ע"כ הוצרכו לזה משום דק' להו דא"כ דלר' כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאלו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד בנגיחת שורו הוא סברא קיימת אף לדברי רבא א"כ קשה מרישא דואם הוזקו בהן בעל הקדירו' או הפירות או שורו חיי' למאן קתני להו דמשום הוא גופא לא איצטריך דפשיטא דהרי שלא ברשות עשה אלא ע"כ משום דיוקא דידי' דהיינו לאשמעינן אם עשה ברשות דפטור מ"מ קשה דלא אצטריך דהלא אף ר' מודה בכך דסבר דה"ה כאלו מפרש בהדיא כו' בשלמא לר' זירא לא קשה דאמר דרישא ואם הוזקה אתי' כרבי ורבנן פליגי עלי' אבל לרבא קשה דמלתא דלא צריכא היא לכך כתבו דלפי האמת לרבי אם הכניס כו' ודוק כי כינים דברי ולא כמרש"א שנכנס בדוחקי' ועיין בתוס' ד"ה טעמא דא"ל שמרו בדף מ"ח ע"ב:

בתוס' ד"ה שנכנסה לטחון רבותא נקט כו'. ובדבריהם מתורץ דלכאורה יש לדקדק מאי דקא מקשה ודקארי מאי קארי לה דלמא משום הא קא פריך דאי הברייתא איירי נמי בשהוחלקה מאי קמ"ל בברייתא יותר ממתני' לכך כתבו התוס' דרבותא אשמעינן בבריי' וא"כ שפיר פריך ודקארי לה כו' וק"ל:

דף מ"ח ע"א בג' ומאי שנא מהאש' שנכנס' לטחון חטי' כו' טעמ' שלא ברשות הא ברשות פטור כו' יש לדקדק דלמא ברשות נמי חיי' והא דקאמר שלא ברשות משום אכלתן בהמתו של ב"ה פטור דברשות חיי' כמו שתירצו תוס' לעיל ד"ה אימא סיפא כו' ויש ליישב דא"כ לא הוה לה לברייתא למסתם סתומי דהל' אפשר למטעי דקאי נמי הדיוק על ואם הוזקה אלא ע"כ דהאמת כן הוא דברשות פטור. ולא דמי לעיל בתוס' דכתבו דסברת המקשן הוה דקאי על ואם הוזקה ולא על הרישא ושברת' בהמת' של ב"ה משום דשם מוכח דלא קאי על הרישא דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכנים ברשות כו' ודוק:

עוד בגמרא ומשום דרבץ פטור כו' מאי רבץ שהרביץ גללי' כו' ולא מצינו בור שחיי' בו את הכלי'. יש לדקדק ע"כ צ"ל דא"כ הא דקאמר פטור לאו לגמרי דהלא אם הוא עצמו הזיק חיי' כדפירש"י אלא ע"כ הכי פירושו רבץ פטור כלומר כשהרביץ גללי' אפשר למצוא דפטור דהיינו כשנטנפו בו כליו וא"כ קשה על הש"ס מאי קא מקשה הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא אלא לרב דאמר עד דמפקיר מאל"מ דלמא באמת איירי דהפקירם מאי אמרת דלא הוה לי' למסתם סתומי פטור משמע לעולם פטור הלא אף עתה צ"ל דהא דקאמר פטור לאו לעולם משמע אלא אפשר למצוא פטור בהם דהיינו בכלים ודוק:

ואפשר לומר דלפי מאי דכתבו תוס' בד"ה וטינפי כליו כו' ולר"י נראה דודאי מעיקרא דס"ד דלא אפקרי' לא פטור אלא כליו אבל לפי המסקנא כו' אבל הוא עצמו פטור כו' מיושב גם זה דהכי קא מקשה אלא לרב דאמר עד דמפקיר מאל"מ וכ"ת דאיירי באמת דאפקיר להו א"כ למה קאמר ונטנפו כליו אפי' הוא עצמו נמי פטור. ותירץ לי' התרצן דאמת כן הוא דאפי' בהוא עצמו פטור:

וגם לפי פירוש רש"י אפשר ליישב דאי איירי בהפקיד למה נקט גללי' בכל מילי אם הפקירם פטור בו את הכלים ותירץ דסתם גללים כו' ומשום הכי נקט גללים:

ע"ב תוס' ד"ה שניהם ברשות פי' הקו' כגון בר"ה כו' וק' דהיינו מתני' בפ' המניח כו' ואפשר לומר דרש"י ודאי ידע בכל אלה דמתני' היא בהמניח אלא דשם נאמר והזיקו זה את זה שניהם פטורים לכך צריך רבא או רב פפא לאשמעינן דלאו דווקא אלא הוזקו ולא דק כדכתב רש"י בכאן והתוס' בעצמם כתבו כן על המתני' שם בהמניח דף ל"ב עיין שם:

עוד באותו דיבור אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות האי אית לי' לאסוקי דעתי' בהאי והאי לית לי' לאסוקי דעתי' בהאי ואם שלא מדעת הזיקו ברשות פטור שלא ברשות חייב ע"כ. נשמרו מלכתוב דאם הוזק אותו שברשות מן שלא ברשות דחייב דהאי דינא דלאו דינא הוא דהלא אותו שברשות הי' לו לשמור את עצמו מן אדם אחר שנכנס ג"כ ברשות והי' לי' לאסוקי אדעתי' לפחות לשמור את עצמו שלא יוזק אבל אותו שנכנס שלא ברשות הוה לי' לאסוקי אדעתי' על אדם אחר שנכנס שלא ברשות וגם הוה לי' לאסוקי על אדם שנכנס ברשות לכך נסיק בי' דרגא דאפי' הזיק אותו שברשו' דחייב משא"כ אותו שברשות דלא הוה לי' לאסוקי אלא על אדם ברשות נחתינן בי' דרגא דהזיק חייב הוזק פטור משא"כ בעל הבית עצמו אם אדם אחר נכנס בו שלא ברשות אם ב"ה הזיק בו פטור ואם הוזק בו אותו אדם חיי' משום דב"ה לא הוה לי' לאסוקי לא על אדם שלא ברשות ולא על אדם ברשות דמי יתן לו רשות אם לא הוא בעצמו ודוק כי בזה יתורץ דברי' הרבה ועי' במהרש"א ושארי מפרשי' כי דחוקי' הם:

בתוס' ד"ה דחזה ירוקא ונפל כו' עד וגם תימא הוא לומר דהוה מועד בהפלת כותל אחרונה שהיתה שלא בכוונה ע"י הראשונות שהיו בכוונה תי' לי על קושיתם דהלא מוכח דהם עצמם סוברים כן דלעיל דף מ"ד ע"א בתוס' ד"ה והא תם הוא כו' כתבו ואפי' עשה כן כמה פעמים והרג ב"א שלא בכוונה אין מועד להרוג אדם מדלא אשכחן מועד במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם ע"כ ומאי קושי' דלעולם אימת לך דהוה מועד אם עשה כן ד' פעמים שלא בכוונה והא דלא אשכחן מועד במתכוון כו' דהיינו על מתני' דדף מ"א דשם ע"כ מיירי דבאחרונה עשה והרג את האדם בכוונה דהלא מתני' איירי בשור שחייב מיתה ומשלם כופר ואיך יצטרף נגיחת כוונה עם שלא בכוונה אלא ע"כ דסבירא להו דודאי נצטרף א"כ מאי תמי' להו על פירש"י דהכא ודוק:

דף מ"ט ע"א. בגמרא אמר רבה ל"ש אלא שחבל בחיי הגר כו' אבל חבל בה לאחר כו' זכיא לה איהי בגווייהו כו' לפי מה שכתב הרמב"ם דאפילו בישראל שיש לו יורשים מ"מ בחבל באשה לאחר מיתת הבעל זכיא לו איהי בגוויי' אין להקשות א"כ למה נקט רבה גר רבותא הוה לי' לאשמעינן אפילו בישראל די"ל דלכך נקט בגר משום דרישא דמלתא דהיינו לא שנו אלא שחבל בה בחיי כו' הוא דווקא בגר א"כ גם סיפא דמלתא נקט בגר אף על גב דאיירי גם בישראל. אבל אי קשי' הא קשי' לרמב"ם מאי קא מקשה הש"ס מבריי' דהיתה שפחה ונשתחרר' וקס"ד דאיירי בלאחר מיתת הגר דלמא דאיירי דגם היא כבר מתה ולא תקשה א"כ מאי קמ"ל טובא קמ"ל דאיירי בשפחה משוחרר' דנשאת לישראל וקמ"ל דאף דיש לו לבעלה יורשין מ"מ הואיל והיא זכיא בגווי' והיא מתה לכך זכה החובל ולא משלם כלום. בשלמא לדידן דסבירא לן בבעלה ישראל לא זכיא איהי בגוויי' לא קשה מידי דאין לומר דגם היא מתה דא"כ מאי קמ"ל פשיטא אבל לרמב"ם קשה ודוק:

מאי קא משני ואב"א לאחר מיתת הגר ותני זכת א"כ מה לה לברייתא דקאמרה היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב ובשאין לה בנים ממנו כדפירש"י אפי' יש לה בנים ממנו נמי זכת ודוק:

תוס' ד"ה אטו ולדות צררות נינהו כו' ועוד מדפריך לרבה מברייתא כו' ומוקי' לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשין ע"כ הא דקאמרו ומוקי לה שחבל בחיי הגר משמע דמהתרצן באים להוכיח מלתא דידהו ולא מהמקשן דלכאורה גם מהמקשן הי' להם להוכיח דאי לאו הכי גם לר' חסדא הי' לו להקשות משום דדלמא באמת גם לר"ח מקשה ועוד דאפשר לומר דמהמקשן אין להוכיח כלום דלעולם דרב חסדא סבר דיורשין לא זכו בחבל לאחר מיתת הבעל והא דנקט גר משום דאיירי גם בחבל בחיי הבעל ומשום הכי הוצרך לנקוט גר דבישראל זכו יורשיו אבל מהתרצן מוכח שפיר דקאמר דאיירי בחיי הגר אטו אנן לא ידעינן דאיירי בחיי הגר הלא אף לר' חסדא ע"כ איירי נמי בחיי הגר אלא דקושיתו הי' דאיירי נמי לאחר מיתת