כוס הישועות ריב

במודה מקצת אם יהי' נאמן במגו דנאנסו במקצת דודאי במגו דנאנסו כולה ליכא למימר דלא אמרינן מגו במודה מקצת מגו דהוה כופר הכל כדכתבו תוספות בהרבה מקומות בב"ק ובשבועות. ובודאי שבועה בעי. אם לא דנימא דא"כ לא הוה טעי ר' עמרם בדר"ח דיפטרנו בלי שבועה הואיל שהוא הודה במקצת אבל לפי מה שפירשנו לעיל דלאו בדרך קושי' קא מקשה ר' עמרם אלא דרצה לידע אי סובר כרב"ח או לא אם כן לא אתי' שפיר הכא וגם על זה פקח עיניך וראה:

והיה עוד אפשר לומר דאי הוה מיירי במודה מקצת א"כ ודאי לא הוה מצי למימר שטרך בידי מאי בעי דהלא צריך לשטר עוד לאותו מקצת שהוא חייב לו עוד. אבל באמת לא נראה לומר כן דא"כ ה"ל לכתוב שובר או יכתוב הפרעון אגוף השטר דבשלמא משום פשיטי דספרי אפשר לומר דהואיל דהוה דבר מועט סבר הלוה לפרוע לו תכף ומיד ולא חשש לכותבו אשטרא או ליקח שובר הואיל דבדעתו היה לפרוע לו מיד וליקח השטר גופי' משא"כ כשפרע מקצת ודאי השאר לא היה יכול ליתן תכף ובודאי יכתוב הפרעון אשטר אם איתא דפרע באשר נאמר דמצי אמר שטרך בידי מאי בעי. והכי מוכח לכאורה דאל"כ היאך היה רוצה לדמות שטר כיס לדר"ח דהלא שם ודאי במודה מקצת מיירי דעל כולה אינו נאמן במגו דנאנסו דאפי' אם נאנסו הוה משלם החצי דמלוה אלא ע"כ דמיירי שם דטענינן אלו הוה אבוהון קיים הוה מודה החצי וטען שפרע החצי והוה נאמן במגו דנאנסו ואפילו תאמר דבאמת הוה טען על כולה אע"פ דלא היה נאמן אלא על החצי מכל מקום מנ"ל לדמות דלמא מיירי שם במודה מקצת ולהכי סברי דייני א"י דמהימני היתומים כשטועני' כן ואף בשאנן טענינן להו טענינן אמקצת כי היכי דלא מצי למימר שטר בידי מאי בעי דכל טענה אשר היא עדיף טפי ליתמי טענינן להו משא"כ ר"ח דלמא מיירי שם בכופר הכל ומנ"ל לדמות אהדדי אלא ודאי דאין לחלק כן וגם בזה היה אפשר לתרץ מאי דמקשים תוס' דרבא אדרבא דשבועות דדלמא ע"כ לא קפסק רבא כן הכא אלא במודה מקצת ולא בכופר הכל ודוק:

בא"ד ועוד דאמר בפרק כל הנשבעין כו' וצריך לפרש כו' דלא תקשי דרבא אדרבא כו' הנה באמת תמיה לי אחר דכתבו לקמן בד"ה אמר רבא דריב"ם מפרש דלא קשי' מידי דרבא אדרבא והכי קא מתרץ הרמב"ן בחדושיו וא"כ גם לר"ת נאמר הכי דבאמת מעולם לא מחייבה התורה לישבע שבועת השומרים במקום דאיכא מגו כדמקשה שם בשבועות א"כ שבועת השומרים היכי משכחת לה ומתרץ דמפקיד ליה בשטר ולכך במקום דמודה במקצת חייב אפילו בלא שטר דלא הוה כאן מגו דהחזרה דאפילו הוה טען החזרתי הוה מחויב שבועה אחר דהודה מקצת אבל במקום דאיכא שטר מחייב רחמנא בנאנסו אפי' בכופר הכל דמאי אמרת מגו דטען החזרתי לך דאף אם טען כן הוה מחויב שבועה אחר דאיכא שטר ובודאי יש לחלק כן כמו שפירש ריב"ם בסמוך דוק היטב ותמצא ובודאי יש ליישב ומכל מקום העלתי לך חרס' דתוכל למצוא תותי מרגניתא:

עוד דקדקתי קצת אחר דהבין ר' עמרם לדרב חסדא דאפי' בלא שבועה יהיה נאמן א"כ ה"ל להקשות עליו קושי' חזקה טפי א"כ שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה כדמקשה שם ולמאי דסבר דאפילו בלא שבועה נאמן א"כ אינו מתורץ בתירוץ דלשם. ואפשר לומר דהוה מגו דהעזה וע"כ לא קא מקשה שם אלא אשמואל דסבר דאמרינן מגו כה"ג ועיין בתוס' שם ודוק:

בתוס' ד"ה מ"ד וא"ת כו' הנה תוס' סבירא להו ודאי דאין טוענים ברי דאל"כ לא הוה מקשים מידי דבאשר טוענין ברי החזיר לך אין טוענין עוד בשבילם נאנסו ואפשר לומר דסברי דמסתמא בכל מילי מיירי וק"ל:

ורי"ף ורמב"ם לא סברי כן אלא אף נאנסו טענינין בשבילם ועיין בש"ך ודעתי ג"כ נוטה לדעתם ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך:

בד"ה נשבע וגובה מחצה נראה כו' בזה יתפרש היטב במאי דנקטי ג"כ מלת ונשבע בדבריהם ולכאורה הוה קשה מאי בא כל א' לאשמעינן בזה דנשבע דפשיטא דלא מגבינן מנכסי יתומים אלא בשבועה וגם דהלא לא פליגי אהדדי במלתא דשבועה אבל לפי דבריהם א"ש וק"ל:

דף ע"א ע"א בגמרא אלא זה היה לו לפרש כו' ונוכל לקיים מכל מקום מאי דאמר יהודה בן נקוס' מתחלה דה"ק זה פירש היינו הלוקח ודאי פירש הכל מה שהיה לו לפרש ולא יותר וזה לא פירש היינו מקבל מתנה לא פירש הכל מה שהיה לו לפרש משום בושת וק"ל:

עוד בגמרא אמר ר"ה אע"ג כו' ואפי' לר"ע כו' הנה כבר חזינן מאי דאזלי תוס' בדוחקא אליבא דרשב"ם בד"ה אמר כו' ואמינא דנוכל לפרש כל שיטה הלז כחומר דהנה כבר כתב הרשב"ם דתיבת ואפילו הלז הגמרא קאמרה ולא ר"ה ור"ה סתמא קאמר אע"ג דאמור רבנן כו' והש"ס כשראה דאמר אע"ג דמשמע מינה אי הוה סברי רבנן דלוקח קנה קרקע לא הוה חידוש דבמשייר אית ליה קרקע ש"מ דהטעם הוא משום דהקרקע שייך ג"כ לשני אילנות כמו לשלשה מאן דאית ליה בב' אית ליה קרקע ללוקח וא"כ ע"כ דלר"ע דסבר דבלוקח אית ליה קרקע בב' סבר נמי במשייר אית ליה קרקע דהקרקע שייך לאילנות והא דקאמר אפילו היינו משום דלדעתו ר"ל לדעת המקשן דדייק כן מדברי ר"ה דאמר אע"ג הוא אתי' בלשון אפילו משום דהוא אינו מודה דלר"ע אית ליה קרקע למשייר משום דסבר דטעם דר"ע הוא משום עין יפה ולכך בלוקח אית ליה קרקע ולא במשייר ולכך קאמר אפי' דלדעתו אתיא לישנא דאפילו שפיר משא"כ ללישנא דר"ה אתיא ודאי במכש"כ ועל זה בא אח"כ המקשן ומקשה ממאי דקאמר ר"ש והוצרך הש"ס לתרץ דר"ה לא אמר דבריו אלא אליבא דרבנן ומטעם עין רעה וע"כ מקשה פשיטא כלומר א"כ למה אמרת לישנא דאע"ג הלא טעם אחד לשניהם מה טעם לא קנה הלוקח קרקע משום דבעין רעה מוכר כן הוא ודאי במשייר דאמרינן שייר לנפשי' מטעם עין רעה מוכר ועל זה משני דאי נפל כו' כלומר לכך אמינא אע"ג להורות דבר זה דאי סברי רבנן בלוקח אילנות אית, ליה קרקע א"כ ע"כ הוה הטעם משום דהקרקע שייך לב' אילנות וא"כ לא הוה חידוש במשייר דאי נפל כו' דלמה לא הלא הקרקע הצריך לב' אילנות הוה לגמרי שלו אבל השתא דסברי רבנן בלוקח ב' אילנות לית ליה קרקע וע"כ הטעם משום עין רעה ולא שייך הקרקע לב' אילנות (דאי הוה שייך לא הוה עביד טעם דעין רעה דלא להוי ליה קרקע דומיא דמכר ג' אילנות לא עביד העין רעה לומר דלית ליה קרקע אחר שהקרקע שייך לאילנות הג') א"כ להעלות על הדעת דגם במשייר אע"ג דאית ליה קרקע לזרוע תחתיהן מטעם עין רעה מ"מ לא הוה שלו לגמרי ליטע אחרים במקומן לכך הוצרך ר"ה לאשמעינן חידוש הל וקאמר לישנא דאע"ג משום דהוה ס"ד הואיל דלית ליה קרקע ללוקח גם למוכר לית ליה קרקע לענין זה ודוק במה שאכתוב עוד בזה:

עוד בגמרא עמוד ב' אם איתא דלא שייר כו' ודאי יפה דקדקו התוס' על פי' הרשב"ם דמה כח הוא זה אבל גם על פירושם יש לדקדק כן דמה כח הוא זה דיאמר לוקח למוכר עקור וזיל לאלתר לכך אמינא דהכי פירושו אחר דחזינן פלוגתא דרבנן ור"ע במשייר בור ודות דסבר ר"ע דלא שייר דרך וצריך לקנות לו דרך לעצמו והיינו שייך לומר כן דלא הוה משייר לנפשי' משום דמצי לקנות אותו בדמים מן הלוקח משא"כ במשייר ב' אילנות אי איתא דלא הוה משייר ליה קרקע לענין אורו וסלו לא יתן ליה הלוקח הקרקע אפילו בדמים משום דמכחישים, הקרקע של לוקח וא"כ ודאי מוכרח הוא, לעקרם וזהו שאמרה הש"ס לימא ליה כו' כלומר במה שלא יתן לו לוקח הקרקע בדמים ע"כ מוכרח הוא לעוקרם וק"ל:

עוד בגמרא ואי ס"ד כו' במאי שכתבתי לך בתחלת דברי בשיטה הלז נדחה מעלן קושיות הרשב"ם ותוס' בהא דהלא כבר כתבתי לך דהבין מן דברי ר"ה דאין הדבר תלוי