כוס הישועות קצט

וחצב אינן מפסיקין מדלא קחשיב להו דדילמא משום דעדיפי' נינהו מכל הני הפסקות וא"ת ה"ל למחשבנהו להורות דאינן מפסיקין באילנות דלמא התנא לא רצה למתני שום דבר ברישא אטו סיפא. ואי תימא דמ"מ ה"ל למחשבא בסיפא דאינן מפסיקין דלמאי משום דאין סברא לחלק והואיל דקמ"ל דכל הני דברים אינן מפסיקין בסיפא א"כ שמעינן ב' דברים אלו נמי ולכך קאמר פאה מאי היא דתנן. ואלו כו' דרך הרבים ודרך היחיד כו' כלומר הכי תנן קילתא קודם לחמירתא ולא זו אף זו קתני ולעולם אף מצר וחצב מפסיקין דאטו תנא כי רוכלא כו' (יעיין בתויו"ט שם דמביא גירסאות בכך) ואח"כ אמר טומאה מאי היא כו' וחכמים מטמאין שהיה ר"א אומר ולכאורה יש לדקדק מאי רצה בזה שהביא ג"כ דברי החכמים וגם על לישנא מאי דאמר שהיה ר"א אומר כו' לכך אמינא דהוכחת ר"א בדברי ר"י היה דאין מפסיקין לטומאה הוא דאל"כ למה קאמר ר"י דמפסיקין בנכסי הגר ולא קאמר נמי דמפסיקין בטומאה אבל באשר נאמר דר"י לא סבר כר"א כלל דיש חילוק בין ספק ביאה או ספק מגע אלא סבר כחכמים וא"כ אימא דלעולם אית ליה לר"י דמצר וחצב מפסיקין לטומאה למאן דאית ליה הפסקה בטומאה והא דלא קחשבינהו הוא והוא מטעם דלית ליה החילוק דר"א בין ספק ביאה או ספק מגע ולכך הוצרך לומר וחכמים מטמאים לומר דר"י סבר כרבנן ולכך לא קאמר אף לטומאה אבל לעולם סבר דמפסיקין לר"א ומסיים אח"כ שהיה ר"א אומר כו' כלומר דבא להורות לן דדוקא ר"א אומר ספק ביאה טהור ולא רבנן ולא תימא דאף רבנן סברי ספק ביאה טהור והא דמטמאין הכא היינו בחד ספיקא בשדה מלאה טומאה כדכתב שם רש"י וכדאיתא בתוס' הכא לכך קאמר דזה אינו שהי' ר"א אומר ספק ביאה טהור אבל לא רבנן וא"כ ר"י סבר כרבנן ולכך לא קאמר אף לטומאה. ואפשר לומר נמי דלהכי קאמרה הש"ס אח"כ אבל לשבת לא ליישב בזה אליבא דרבין דלמה נקט ר"י א"כ דמפסיקין בנכסי הגר ה"ל למימר סתמא דמפסיקים אחר דאינן ממעט מידי ולכך קאמר אבל לשבת לא וק"ל כ"ז העליתי לפני תלמידי ושבחוהו:

גם אפשר לומר ולדקדק אהא דקאמרה הש"ס מילתא ומשני בלישנא דתחלה אמרו אבל לשבת לא ואח"כ בדברי רבא קאמרה אפילו לענין שבת דה"ל לומר תחלה נמי אבל לא לענין שבת או דלא ה"ל לומר בדברי רבא לענין שבת רק אפי' לשבת. ואמינא דה"ק אבל לשבת לא כלומר בשבת לית ליה הפסקה כלל וכרבנן דר"י ורבא קאמר אפי' לענין שבת כלומר דלא זו בלבד דסבר כר"י ואית ליה הפסקה לשבת אלא דסבר נמי דמצר וחצב מפסיקין וכן י"ל לעיל בדברי ר"א ורבין דוק ותמצא:

הא דקאמר ת"ק מילתא והפוכו ולא ה"ל למימר כ"א בהעלם א' חייב ואנן ידעינן דבשתי העלמות פטור או איפכא. א"ל דבא לומר דאיירי אפילו בשני רשויות ונראה דהכי מפרשי תוס' ד"ה בהעלם א' כו' ועוד אפשר לומר דאי לאו דאמר מילתא והפוכו ולא הוה אמר אלא ריש מילתא העלם א' חייב הוה דייקינן ב' העלמות פטור היינו בב' רשויות דוקא אבל ברשות אחד אפילו בב' העלמות חייב אחר דרישה מיירי בב' רשויות וכן אי לא הוה אמר אלא סוף מילתי' בב' העלמות פטור ה"א דוקא בב' רשויות ולהכי תני תרווייהו לומר דב' העלמות דומיא דהעלם א' מה העלם א' מיירי מכל וכל בין ברשות אחד בין בשני רשויות כן נמי בשני העלמות וק"ל:

ע"ב בתוס' ד"ה ר"א עד ומיהו קשה כו' ואע"ג דתלינן אדעתה כו' הנה קושיא זאת קשה לב' פירושים בין לפירש"י בין לפירש רשב"ם ולכך לא רצו להקשות מאי מקשה ספק ביאה ספק מגע הוא דהלא ודאי יש כאן ספק ביאה כקושי' מהרש"א אבל למאי שכתבתי לא קשה מידי דא"כ לא הוה מצי להקשות כ"א לפירש"י דלפירש רשב"ם שפיר קא מקשה ספק ביאה כו' דלדידיה צריך נמי ב' ספיקות לר"א וכפירוש ר"ת וניחא להו לתוספות להקשות מילתא דקשיא לתרוייהו וק''ל בא"ד והדר גריס האי ספק ביאה כו' פירוש אחר שאמר ר"ת דגרסינן בניחותא כמאן כר"א אמר דאחר דבר זה תכף גריס האי ספק ביאה כו' דאיתא בגירסתינו אחר מעשה דפולמ' אבל ר"ת גרים ליה לעיל במעשה דנהרדעי ובא לתרץ בזה דכפי גירסתינו דליתא אלא לבסוף למה לא מקשה כן לעיל וא"ת דלעיל אמרה הש"ס מעצמו כן א"כ מאי מקשה לבסוף הלא כבר ראה לעיל וה"ל לפרש כן נמי לבסוף לכך קאמר דלעיל צ"ל האי קושיא ספק ביאה ספק מגע הוא ותו לא מידי ומהרש"א ימחול על כבודו הגדול כי יאמר עליו האומר דשגה ברואה:

בד"ה ר"א מטהר נראה דגרסינן כו' ודאי דבר זה אתיא דוקא לפי פירוש ר"ת דאין לחלק בין טומאה ליין נסך אבל לפירוש רש"י היה אפשר לומר דגרסינן ר"א ואי משום דבעי למימר דשמואל ור"א כר"א היינו דוקא ביין נסך סבירא להו כאשר סבר ר"א בטומאה ואף לר"ת יש לדקדק כן ודוק:

הנה אחרי רואי דתוספות מתרצים מילתא דרש"י אבל לפי' רשב"ם לכאורה אף דנאמר דמחלק ג"כ בין יין נסך לטומאה וסבר נמי ופירש כאשר מפרש רש"י ומחלק בין מעשה דנהרדעי ומעשה דפולמ' מ"מ קשה לן. אליבי' מהאי מעשה דנהרדעי דחזינן דלמאי דהוה בעי לאוקמא כר"א ובודאי נגע הוה שרי אפי' ליכא אלא חדא ספיקא אם נכרים אם ישראלים כאשר התוס' מביאים ראיה לעיל לרש"י לכך אמינא אחר דשפיר יש לחלק בין יין נסך לטומאה א"כ אפשר לומר דהש"ס ה"ק במעשה דנהרדעי דהואיל דחזינן דבטומאה כל הספיקות אפי' ספק ספיקא אין מועילים כ"א בדאיכא ספק ביאה בהדיי' א"כ דומיא דהכא ביין נסך דמועיל ודאי ספק ספיקא אבל ספק. א' אסור אבל באשר הספק הוא ספק ביאה לר"א שרינן דהלא ספק א' ביין נסך הוה כספק ספיקא דטומאה ודוק היטב:

דף נ"ו ע"א בגמרא אין שם לא מצר כו' פי' ר"מ כבר כתבתי לעיל אליבא דרמב"ם למאי הביא הש"ס כאן מילתא דטומאה (לפי פירוש התוספות והוא האמת) ואף לפירושינו א"ש דהש"ס באמת קא שאיל אמילתא דנכסי הגר והביא הש"ס הא מילתא דטומאה להורות כמו דאמרינן שם דהוה הפסק לטומאה כן הוה בנכסי הגר וק"ל:

והנה לרשב"ם איכא פלוגתא בין ר"מ ור"י ורב ושמואל לעיל אבל הרא"ש מחלק ביניהם דלעיל מיירי בשדה בעל וכאן בשדה בית השלחין ועוד מחלקין ביניהם דהתם מיירי דלא נתכוון לקנות את כולה והכא נתכוון לקנות את כולה ועיין בטור בסי' ער"ה. ואל תתמה לומר לפי' רשב"ם לעיל במילתא דכדאזיל תייר' כו' דפירש דבאיכות הקניי' קמיירי ולא בכמות הקניי' והכא מיירי בכמות הקניי' וא"כ למאי הוצרך לומר הכא דאלו רב ושמואל כו' דהלא לכאורה אינן דומין זה לזה אבל באמת לא קשה מידי דהלא שם נאמר לפירושו כשיחרוש צמד בקר מקצה גבול השדה ועד קצהו וא"כ כשלא יחרוש כ"כ לא קנה אלא כפי מקום חרישתו וא"כ מאי קבעי ליה הכא וק"ל. ועיין בה"ה מה שפירש ברמב"ם בזה:

בגמרא מאי חצובא אמר ר"י כו' שבו תוחם כו' הא דנטר עד הכא וגם לכאורה לא פירש ליה כלום אמאי דשאל ליה ואף דהרשב"ם פירש מאי דפירש לתרץ דבר זה בד"ה מאי חצוב' כו' מ"מ אף אנן נאמר לפי פשוטו דאחר דראה דלעיל קרי לי' ר"י החצב והכא קרי לי' ר"א ב"ח חצוב' ולכך קאמר מאי חצוב' דסבר דחצוב' דר"א הוא דבר אחר מהחצב דאמר ר"י לעיל וקמהדר לי' שבו תיחם כו' כלומר דבאמת זה החצב דאמר ר"י זה חצוב' דאמר ר"א וחצוב' שמיה באמת והא דקרי ליה ר"י לעיל החצב היינו שנקרא בה"א הידוע דידוע ובא מזמן יהושע שבו תיחם כו' וק"ל:

תוס' ד"ה הר שעיר כו' הרבה הארכתי בדרושיי בענין הזה אש"ס דחגיגה דף ג' ויבמות והוא דרוש לקבל שכר:

במתני' היו שנים כו' משלמין את הכל נראה דבא להורות בזה דלא תימא דלא ישלמו לו כלום דאי אכתי לא