כוס הישועות קצ

נמי יודע אני דזבנת ניהלי' לאומן וזבנת אומן ניהלי מהימן ע"כ דמשמע אבל אומן דלית ליה האי מגו דממך זבנת אינו נאמן לומר בפני אמרת כו' א"כ החילוק שבין דברים העשוים להשאיל כו' ובין מילתא דאומן גלוי לכל דאומן יכול לומר מאדם שאינו אומן לקחתיו משא"כ בדברים שעשוים להשאיל לכל אדם וקל להבין וכל זה לפי סבר' רבה השתא דלא חייש לראה וק"ל:

ע"ב בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבה סיפא ביוצא מתחת ידי אחר כו' עד א"ל הדרי בי לא תקשה דמ"מ מוכח דראה לחוד מהני דאל"כ אלא דוקא ע"י עדים נמי א"כ למה תני סיפא דברייתא ביוצא מתחת ידי אחר וע"כ דליכא עדים היאך בא לידי אחר כה"ג באומן נמי בדליכא עדים מהימן וה"ל לאשמעינן אפילו באומן אף אנן נימא דאשמעינן באחר אף דבא לידו ממאן דלית ליה חזקה והיינו מאומן אפ"ה אחר אית ליה חזקה משא"כ באומן אי הוה טוען דבא לידו מאומן אחר דלא הוה מהימן וכאשר כתבתי כבר בסמוך. אבל קשה לן א"כ מאי מקשה ר"נ ב"י לקמן ממתני' הא אחר מהימן דלעולם אימא לך דסבר' רבה קיימא דלאומן יש חזקה עד דלהוי ליה עדים וראה וא"ת א"כ מאי חילוק יש בין אומן לאדם אחר אימא לך חילוק זה דאומן אשר טוען דזבנ' מאומן אחר אינו נאמן ואחר מהימן אחר דחזינן לפירוש הרשב"ם דמחלק ביניהם בכתבו דהא לאו אומן הוא כנ"ל. ובאמת אין טעם לחלק ביניהם לפי סבר' רבה השתא ודוק ויש ליישב דהא דכתב הרשב"ם דהא לאו אומן הוא לפי המסקנ' דלא קיימא לן כרבה כתב כן אבל לפי סברת רבה אחר החזרה דצריכנא עדים ורא' באמת אין לחלק בין אומן לאחר בשטוען בפני אמרת כו' וגם לישנא דברייתא והש"ס יש לפרש כן ודוק היטב:

עוד בגמ' קתני מיהת רישא ראה כו' יש לדקדק דלמא הא דנקט ראה לרבותא דסיפא דאפי' בראה אחר מהימן וי"ל דלא ה"ל למתני בסיפא נמי ראה אי נקט' לרבותא דידה. והכי דייק לישנא דש"ס דקאמר קתני מיהת רישא ראה וק"ל:

ובודאי זה לא קשה לן דלמא נקט ראה כדי שלא יהי' לו טענה כלל ולומר החזרתי לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים דהלא ברייתא לא קמיירי אלא מטענת לקוח וק"ל:

בגמ' מתיב רבא לסיועי לרבה כו' הנה אמרתי לפני תלמידי דרך חידוד. דודאי יש לדקדק מאי רצה הש"ס בזה דקאמרה לסיוע לרבה ואמרתי באשר רבא רוצה לסייע לרבה אז הי' קשה קושיתו לאביי אבל באשר לא היה רוצה לסייע לרבה לא הוה קשה נמי לאביי דהנה רבה סבר קודם החזר' המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ולזה לא הי' רבא רוצה לסייע כי הוא סבר בשבועות דאין צריך להחזיר בעדים והרשב"ם הביאו לקמן דף ע"א ואז לא הוה קשה נמי לאביי דהנה אמרתי דדיוקא דרבא דברייתא הלז מיירי בראה אפילו מדמשמיע לן הרישא דאומן נאמן בקציצה דע"כ ליכא עדים דאל"כ ליחזי כו' ה"ל לאשמעינן דנאמן בלקוח ובמקום דאיכא עדים אפילו אלא ע"כ דמיירי בראה ולכך א"א לאשמעינן במקום דאיכא עדים נמי דא"כ לא הוה האומן מהימן אחר דיש עדים וראה וזה דייק לו באשר נאמר המפקיד כו' אין צריך להחזיר לו בעדים אבל באשר נאמר צריך להחזיר כו' לא הוה דייק לי' מידי דבראה מיירי ואי משום דה"ל לאשמעינן אפי' במקום דאיכא עדים זה אינו דאז לא הוה נאמן וא"כ שפיר קאמרה הש"ס מתיב רבא לסיוע לרבה היינו בזמן שרצה לסייע לרבה דהיינו אחר החזר' אז הוה קמותיב אבל קודם החזרה דאז רבא ע"כ פליג עליו בזה לא הוה קמותיב מידי לאביי דדלמא אביי סבר נמי כרבה בהא מילתא דצריך להחזיר לו בעדים וא"כ א"א למתני אא"כ במקום דליכא עדים משא"כ אחר החזרה א"א לומר דאביי סבר דצריך להחזיר בעדים דלא מצינו דפליג אביי בהא ארבה ודוק. ואמרתי השתא ג"כ דאפשר לפרש בדרך הזה תירוצא דאביי דאמר לא לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה ולפי דרכי לא הוה משני מידי וגם יש לדקדק מאי רצה בזה דאמר לעולם דליכא עדים ואמרתי אחר דחזינן תרי גווני ראה חדא ראה ממש וחד דראו עדים הטלית והי' בו סימנים כעין ב"ה אבל אינן מכירין בטביעו' עין כדלקמן בסמוך ובראה הזה אפשר דסבירא ליה לאביי דמהימן האומן בדליכא עדים אבל בדאיכא עדים וגם ראו ג"כ אח"כ כה"ג לא מהימן אבל בדליכא עדים שבא לידו אפשר דהוה האי ראה כלא ראה וא"כ הכי קמשני אביי לעולם דליכא עדים והוא דלא ראה כלומר דמיירי בלא ראה אשר לא מהני כ"א בדליכא עדים אבל בדאיכא עדים לא מהני האי לא ראה וא"כ לכך מיתנא בברייתא דין הזה במקום דליכא עדים דווקא. ולכך בא עתה רנב"י ומותיב ממתני' (וכבר חזינן אביי דהי' מקשה לרבה מברייתא ולא הוה קמותיב ליה ממתני' לפי סברת התוס' לעיל בתחלת הענין) דכבר היה אפשר לחלק בין אומן לאחר בין ראה וראה דאחר מהימן במקום דאיכא עדים והאי ראה ואומן אינו מהימן כה"ג אבל אחר דחזינן דרבא מקשה לאביי ולא חילק בכך לכך שפיר קמותיב השתא וק"ל כל זה אמרתי לפני תלמידי דרך צחות וחידוד גם אמרתי ונתתי טעם למה הביא רבא סיפא דברייתא ולא ה"ל להביא כ"א הרישא דמני' מקשה קושיתו ואדרבא מהסיפא יצא תירוצא דאביי לפי פירוש התוס'. דאפשר לומר דאי לאו הסיפא הוה אפשר לתרץ ולומר דלכך מהימן האומן בשהטלית בידו עדיין משום דקציצה לא מדכר הבע"ה ולא מטעם מגו דלקוח והיינו דוקא בזמן דטלית אינו בידו אבל אחר שיבא לידו רמי אנפשי' ומדכר כאשר אמרינן השתא ומחלקינן בין בזמנו ובין שלא בזמנו אבל אחר דראינו דסיפא מחלק בכך בין בזמנו ובי לפני זמנו וקאמר דנשבע וניטל בזמנו וברישא ע"כ בלא שבועה אפילו כדאי' בר"ן וכאשר אבאר עוד א"כ ליכא למימר וליתן טעם הזה וק"ל:

בתוס' ד"ה המפקיד כו' עד אבל א"נ כו' הא איכא תנא כו' ויסבור רבה כוותי'. יש לדקדק דלמא אביי דייק ליה מדמתרץ רבה לברייתא ע"כ דסבירא ליה כוותי' וכה"ג מצינו בדוכתא טוב' ויש ליישב:

תוס' ד"ה אי דאיכא עדים כו' עד וי"ל דה"ק כו' דא"כ מאי קמ"ל כו' הנה אחר דמצינו דעת הגאונים רובם ככולם וכן הרמב"ם דבמקום דאין טוען אדם על גוף הדבר שהוא שלו רק דתובע תביעה אחר' ותופס החפץ בתביעתו משבעינן ליה בנק"ח כדאיתא בטור ח"ה סי' ע"ב ומקשה הר"ן מברייתא הלז דחזינן ברישא דנוטל האומן בלי שבועה מדקתני הסיפא נשבע ונוטל משמע ברישא דהטלית בידו נוטל בלא שבועה ומתרץ דאומן שאני דאומן קונה לכלי בשבח הכלי והוה כמו דליה א"כ האיך יתפרש קושי' דרבא דהלא טוב' קמ"ל הברייתא דנוטל בלא שבועה דאומן קונה בשבח הכלי וצריכנא לומר דתוס' שבכאן לא סביר' להו ג"כ במקום אחר כדעת הגאונים וא"כ לא הוה משמעינן מידי וא"ת מ"מ לדעת הגאונים האיך יתפרש קושי' רבא אפשר לומר דבהכי פליגי רבא דמקשה לאביי ואביי דמתרץ לי' סביר כדעת הגאונים או יתפרש לדעתם כאשר פרשתי לעיל בסמוך וק"ל:

בא"ד ואין להקשות כו' אמאי נקט בסיפא נתנה לו כו' אפשר לומר דרבות' דרישא דמילתא קמ"ל דאפילו נתנ' לו בזמנו נשבע ונוטל וק"ל:

דף מ"ו ע"א בגמ' ת"ר כו' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' וכי אין אדם עשוי כו' אפשר לפרש לישנא דמ"ש רישא כו' ולא קאמר מ"ט דרישא ודסיפא גם לכאורה יש לתמוה וכי בשביל ספק דאמר לאומן מכור לי טליתי נימא לאחר שישתמש בו. לכך אמינא מילתא, דלא אמרו הראשונים ז"ל ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ואף דיתנגד לפסקי הראשונים ואחרונים מ"מ לא אשתוק מלומר ולפרש לפי דעתי כי לא באתי בזה המקום לפסוק רק לפרש ולא יצא מ"מ חורב' מזה כי מי יבא אחרי לשנות סוגי' דעלמא דאזלי אחר כל הפירושים האחרים. דהנה אומר בדרך אפשר ולחלק בין רישא לדסיפא דלהכי בשנתחלפו לו ע"י אומן מותר א"ל להשתמש בו כי לאומן נתן כל או"א טלית או כלי שלו ועליו להחזיר לכל או"א ובאשר נתן לאחד טלית שאינו שלו ודאי