כוס הישועות קפט

וא"ת דלברייתא גופיה מספקא אי אקני קנה או לא ואי הוה מחלק בין דלא הוה ליה או הוה ליה הוה מוכח דאקנה קנה זה אינו דא"כ ה"ל לפרש דבריו דמיירי דלא קנה ומכר לאלתר כדהשתא נמי וא"כ לא הוה מוכח מידי אי קנ' דאקני או לא ודוק ויש ליישב. וזה ודאי לא קשה לי לדעת הטור דמוקי לברייתא בשטוען המערער דהמוכר קנאו מגזלן והוא לא גזל בעצמו דאל"כ אף בפרה וטלית הוה פסול להעיד דניחא ליה דלא לקרוא גזלנ' וא"כ ה"ל לברייתא לחלק הכל בפרה וטלית בין דטען המערער דהוא עצמו גזלה או שטען דקנאו מהגזלן. או לדעת הרמב"ן אשר הביא הטור דמחלק בדברים שעשו בו תקנת השוק ואז פסול להעיד אף במטלטלי' ע"ש די"ל מאי שנא דמחלק בין מקרקע ומטלטלים והכל בקנאו מגזלן או בדברים דלא עשאו בו תקנת השוק או אי הוה מחלק בהני דברים והכל במטלטלי' וק"ל. ותדע אחר דמפרש הטור דמיירי הכא דקנאו מהגזלן א"כ מוכח דהא דאמר ר"פ נמצא שאינה שלו חוזר עליו ע"כ אפילו לא גזלה הוא בעצמו מיירי דאל"כ מאי מקשה הש"ס הכא מר"פ וק"ל ודלא כיש טועים:

הנה מצאתי בש"ך סי' ל"ז דרוצה ליישב דברי הרמב"ם דלא תקשה אהדדי דמצינו דפוסק כר"ז דהכא אפילו נמצא שאינה שלו אינו חוזר עליו ובהלכות עדות מסיים מילתיה והוא דמכיר שהיא בת חמורו ולכך מחלק הש"ך דיש חילוק בין קרקע למטלטל דבמקרקע פוסק כר"ז דעביר אינש דזבין קרקע ליומי משא"כ במטלטלין וסבר הרמב"ם דאף ר"ז לא פליג על ר"פ כ"א במקרקע ולא במטלטלי ודייק לי' מדש"ס קאמר ור"ז אמר כו' ולא קאמר ר"ז אמר אלא דעל התירוץ ואוקימתא דש"ס דמיירי במכיר שהיא בת חמורו לא פליג ר"ז רק אגוף הדין דר"פ דמיירי בשדה פליג ע"ע והב"ח מיישב דיוק הזה ע"פ סברת הטור דמשום דלא ניחא ליה דלא לקרוא גזלנא הוא פסול להעיד ולכך לא פליג על אוקימתא דש"ס דמיירי במכיר דוקא ע"ע. והנה קשה לי לדעת הש"ך דא"כ הוא למה כללא כייל' הברייתא דבשדה אינו מעיד ובפרה מעיד הלא מצינו גם ההיפוך דבשדה מעיד ובמטלטלי' אינו מעיד אליבא דר"ז לפי דעתו דבשדה מעיד היינו בדקיבל אחריות דמחמתי' ולא דעלמא וא"כ טעמא דמעמידו בפני ב"ח ליתא דהלא קיבל אחריות דמחמתי' כדאי' לעיל דף מ"ג ובסמוך דף מ"ה וגם חשש דחזר' אינו דהלא לא קיבל עליו אחריות דעלמא ובפרה דחוזר עליו בנמצא שאינה שלו ע"כ לא יעיד לו ודוק:

בתוס' ד"ה דלא ה"ל ארעא כו' מכאן תשובה כו' כבר כתבתי בחדושי שעל הטור ח"ה דבאמת יש להשיב על תשובה זאת דאפשר לומר דברייתא מיירי בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם והי' חלק של כל אחד מבורר וא"כ הוה אפשר דלית ליה ארעא משא"כ השתא דכל ישראל יש להם חלק בא"י וקרקע אינה נגזלת ע"י אומות היושבים עליה וק"ל:

עוד בגמ' הב"ע במכיר כו' הוה מצי לשנוי נמי בדכתב ליה בפירוש שאף שימצא שאינה שלו שלא יחזור עליו ואז אינו חוזר עליו דכל תנאי שבממון קיים ועיין בב"י דמיישב בזה דברי הרמב"ם:

דף מ"ה ע"א בגמ' סוף סוף לגבי אידך נמי לומר רשע ולא ישלם הוא. הנה רבים מקשי' דמ"מ יפסל אפילו לפי דעת המקשן דניחא ליה דלא להוה ב' פעמים לוה רשע כו' נגד הב"ח דלא ימצא ממה לגבו' וגם נגד הלוקח ולכך יעיד דלא להוה אלא פעם א' לוה כו' ומתרצי' אחר דהוה לוה רשע כו' מה לי פעם א' ומה לי ב' פעמים. אבל א"כ קשה לי למה מסתם קא סתים הבריית' דבקרקע לא יעיד ובמטלטלי יעיד הלא י"ל נמי אפכא והוא בדקיבל אחריות ולית ליה נכסים וידוע לן דאית ליה ב"ח שיבא לגבות ולכך בשדה יעיד דמשום מאי יפסל אי משום דלא להוי לוה רשע כו' נגד הלוקח הלא אף דיעיד לו הוה לוה רשע ולא ישלם נגדו שהב"ח יגבה ממנו ולדידהו אין לחלק בין הוה לוה רשע כו' פעם א' או ב' פעמים משא"כ בפרה דניחא ליה ודאי דלא להוי לוה רשע כו' נגד הלוקח בשיטרפו המערער ממנו והב"ח לא יגבה ממנו דאינו משועבדים לו ויש ליישב וק"ל. וראיתי בת"ח דרוצה ליישב דמיירי הכא במכיר דארעא דידי' הוא ולכך לא הוה לוה כו' נגד הלוקח אבל אינו מוכח וא"כ מנ"ל למקשן להקשות וק"ל. ואני אמרתי דפירושו דהמקשן יתפרש באמת הכי סוף סוף כו' כלומר הואיל דחזינן דרבין נתן הטעם דמעמידה בפני ב"א ולא קאמר בקיצור משום דלא להוי לוה כו' נגד הלוקח בשיטרפ' ממנו המערער ש"מ דליתא להאי טעם ומתרץ דלעולם איתא ושאני הכא דאמר כו' וכן הבנתי מחדושי הרמב"ן ע"ע. וא"כ ודאי יש לחלק בין אי הוה פעם א' לוה רשע ולא ישלם או ב' פעמים ולפי זה היה אפשר לדקדק דא"כ מנ"ל דהברייתא אתיא כרבין בר שמואל דחייש לפעם א' דלא להוי לוה רשע כו' דלמא הברייתא לא חייש לפעם א' והברייתא מיירי בדקיבל אחריות ולית ליה ולא מידי ולהכי לא יעיד דחייש דלא להוה ב' פעמים לוה רשע ולא ישלם משא"כ לרבין בר שמואל דחייש לפעם א'. ויש ליישב דמ"מ ע"י עדותו לא ירויח כ"א חד פעם לוה רשע כו' כי פעם א' הוה לוה רשע מ"מ ודוק:

עוד הי' אפשר להמצא אוקימתא אחריתי בברייתא דלכך לא יעיד במקרקע דחיישינן דלמא קנה המוכר נכסים רבים מראובן ומכר קרקע אחת והיא בינוני' ללוי ולא הניח בינוני' דכוותי' ואם יבא ב"ח דראובן רצה ממנו גובה רצה מלוי גובה כדאי' בב"ק דף ח' ע"ב משא"כ בשיטרף המערער מלוי הלוקח וא"כ ע"כ עליו יחזור הב"ח דראובן ולכך הוא פסול להעיד ודוק:

בתוס' ד"ה אי דאית ליה ארעא אחרית' כו' הוה מצי לשנוי כו' בזה יתיישב היטב לישנא דאמרה הש"ס לעולם דלית ליה כו' ומאי לעולם איכא למימר הכא הלא לכאורה ע"כ ליכא לאוקמ' בדרך אחר אבל לפי דבריהם א"ש וק"ל. ומ"מ יש לדקדק דה"ל לרבין לפרש ולאשמעינן האי רבותא אחר דאפשר לפרש דבריו בשעשאו אפותיקו ובדאית ליה ארע' אחריתא ולא שמעינן מדבריו האי רבותא וא"כ לא ה"ל למסתם סתומי. ואפשר ליישב דא"כ מאי חידש הוא לנו טפי מבריית' דע"כ אינו מתפרש בד"א ודוק:

בגמ' דינא הוא דמפצי ליה כו' הא דקאמר לישנא דדינא אפשר דאת' לאשמעינן דגם בהא אמרינן דינא דמלכות' דינא ודלא כאמימר דפליג עליו ובודאי שטעמו דלא אמרינן דד"ד אלא במסי' ועיין בב"ח סי' רס"ה וק"ל:

עוד בגמ' אומן כו' אמר רבה ל"ש כו' י"ל דהוה ס"ד דרבה דמ"מ יש חילוק בין אימן לאחר דאף בשטוען האחר החזרתי לך אינו נאמן כדסבר השתא המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים מ"מ בשטוען לקחתיו נאמן דאף דאמרינן בי' דהי' לו להחזירו בעדים הואיל דהפקיד אצלו בעדים דחזינן דלא המנוהו מ"מ בלקיח' אין צריך ליקח עדים דמאן דזבין מטלטלי' לאו לפני עדים זבין משא"כ באומן דנטלו ממנו החזקה דלקיח' אם לא ע"י מיגו לפי ס"ד דרבה השתא ועין בחידושי הרמב"ן ולפי זה לא צריכנא לתרוצי דתוס' ויצא לן באמת דין גדול מתירוצם דבאחר אשר לא פירש מפני מה נתנו לו אית ליה חזקה ובאשר אמרתי ליישבו בד"א אינו מוכח מעתה ודוק:

בפירוש הרשב"ם ד"ה אבל מסר לו שלא בעדים כו' אלא אפי' כו' עד מתוך שיכול לומר להד"ם אבל אחר מסרו לי כו' יש לדקדק מ"ט נהמנוהו בהאי מגו טפי באשר יאמר אחר מסרו לי באשר נהמנוהו במסרו לו בעדים דהוה יכול למימר החזרתי לך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י אחר דמילתא דעבידא לגלוי הוא לא משקר איניש פן יעשה בדאי היום ולמחר כו' וצריכנא לומר ולחלק בין שנים לאחד וק"ל:

בא"ד דלא מדמי ליה לדין של דברים העשוים להשאיל להשכיר כו' יש ליתן טוב טעם ודעת ולחלק ביניהם נמי דהנה אחר שמצינו בסמוך בברייתא דמחלק בין אומן לאחר דאחר שטוען בפני אמרת לו למכרו נאמן וכתב הרשב"ם הרי הוא כמו שטוען ממך לקחתי דמנו דרו א"ל האי מחזיק לב"ה מינך זבנת ומהימן הוא דהא לאו אומן הוא כי א"ל